הסוציולוג פיטר ברגר דמיין פעם כיצד הופיע איש הרוח הראשון בקרב בני המין האנושי. ״אחרי שלאורך מאות שנים לא עשו בני האדם דבר לבד מהרעשה קצבית בכלי האבן שלהם ושמירה על מדורות לבל יכבו״, כתב, ״היה מישהו שקטע את הפעילויות החביבות הללו לפרק זמן שהספיק כדי שמחשבה חדשה תעלה בדעתו — והוא הזדרז להודיע עליה לשאר חברי השבט. מותר לנו לנחש כי רעיון זה היה ׳השבט נמצא במשבר׳״.¹, Penguin, 1982, 143.

footnotes: ¹ Peter Berger and Hansfried Kellner, Sociology Reinterpreted

אנשי הרוח של ימינו אינם מותירים לנו ספק בשאלה איפה לדעתם עומד היום המערב. הציצו בכותרות של כמה ספרים בולטים על מצב הדמוקרטיה הליברלית במערב שהופיעו באחרונה. איך נגמרת דמוקרטיה. למה כשל הליברליזם. התאבדות המערב. כיצד מתות דמוקרטיות. האם יכולה הדמוקרטיה לשרוד בקפיטליזם הגלובלי? נסיגת הליברליזם המערבי. ועוד ועוד. בעקבות מערכת הבחירות לנשיאות ארה״ב ב־2016 כתב טימותי סניידר, פרופסור למדע המדינה באוניברסיטת ייל, ספר שכותרתו על הרודנות, שנעשה רב מכר. מדלן אולברייט, האישה הראשונה בתפקיד מזכירת המדינה של ארה״ב, פרסמה ב־2018 ספר ושמו פשיזם: אזהרה. גם הוא נעשה רב מכר. אין אלו הקינות הרגילות שהפיקה התרבות האמריקנית של עד לא מכבר — הנחושה, האופטימית, האומרת ועושה. אנשי הרוח אומרים לנו שהשבט נמצא במשבר.

שני אירועי הצבעה חשובים ב־2016, הבחירות לנשיאות בארה״ב והמשאל על הברקזיט בבריטניה, התאפיינו בקיטוב מר שארצות אלו אינן רגילות בו. החתכים הפוליטיים שהם שסעו בחברה לא הגלידו בזמן שעבר מאז. הם העמיקו והעלו מוגלת טינה. באירופה, בעוד ועוד מדינות, השתררה הרגשה מוחשית שהמפלגות הממסדיות איבדו קשר עם הציבור ועם הנושאים המציקים לו. הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני גדלו, לעיתים על חשבון המפלגות האחרות ולעיתים באמצעות השתלטות על מפלגה ממסדית קיימת. קהל הבורחים חיפש פנים חדשות, שלא מן המאגרים הרגילים של הפוליטיקה. הפופוליזם במערב הגיע לשיא שלא ידע מאז שנות השלושים.

ברחבי אירופה פרצו התפרעויות. ב־2018 לבדה נרשמו התפרעויות המוניות בבלגיה, בהולנד, בגרמניה, באוסטריה, בשוודיה, בהונגריה ובאלבניה. מעבר לאוקיינוס, בעיירה האמריקנית החיננית שרלוטסוויל, ביתה של אוניברסיטת וירג׳יניה, אשר נוסדה ועוצבה בידי תומס ג׳פרסון, התקיים ב־11–12 באוגוסט 2017 מצעד של אנשי העליונות הלבנה, ברית טמאה של לאומנים לבנים, אנשי ה״אלט רייט״ החדש, תומכי הקונפדרציה, ניאו־פשיסטים וניאו־נאצים. הצועדים הניפו רובים, סמלים נאציים וצלבי קרס, ושלטים עם סיסמאות אנטישמיות ואנטי־מוסלמיות. הפוליטיקה האמריקנית לא ידעה תופעות כאלו שנים רבות.

האמון בפוליטיקאים ובממשלות צנח ברחבי המערב לשפל חדש. בבריטניה, בראשית 2016, רק 36 אחוז מהציבור הביעו אמון בממשלה. בתחילת 2017 השיעור קטן לכדי 26 אחוז. רק 18 אחוזים בטחו במפלגות שהן עושות את הדבר הנכון, ורק 19 אחוזים סברו כך לגבי מנהיגי המפלגות. אשר לארצות הברית, ב־1958 שלושה רבעים מציבור הבוחרים אמרו שהם בוטחים בממשל שהוא עושה את הדבר הנכון, לפחות רוב הזמן. ב־2017 השיעור היה־18 אחוזים. על פי מכון המחקר ׳פיו׳, אובדן האמון התחולל בכל קבוצות הגיל, הגזע והמוצא.²

footnotes: ² ‘Public Trust in Government 1958–2017’, Pew Research Center, 14 December 2017.

על פי מחקרם של יאשה מונק מהרווארד ורוברטו פואה מאוניברסיטת מלבורן, ה״מילניאלז״ (בהגדרתו המרחיבה של המושג: ילידי 1980 ואילך) מאבדים את אמונתם בדמוקרטיה. רק שליש מהם סבורים שזכויות האזרח ״הכרחיות באופן מוחלט״ בדמוקרטיה, לעומת 41 אחוז בקרב בני הדור הקודם. יותר מרבע מהם מזלזלים בחשיבותן של בחירות חופשיות, ורק מיעוט מעיד על עצמו כי הוא מתעניין בפוליטיקה — בעוד בקרב המבוגרים מהם זהו רוב. בשנת 1995 רק 16 אחוז מהאמריקנים הצעירים חשבו שהדמוקרטיה היא ״שיטה גרועה״ למדינתם, אך ב־2011 שיעורם של אלה כבר הגיע לכדי רבע.³(July 2016). See also Yascha Mounk, The People vs. Democracy: Why Our Freedom is in Danger and How to Save It, Harvard University Press, 2018.

footnotes: ³ Yascha Mounk and Roberto Foa, ‘The Democratic Disconnect’, Journal of Democracy

אפשר להבין למה. הופעת האינטרנט, התקשורת הגלובלית המיידית, הטלפונים החכמים והמדיה החברתית שחררה מערבולת של כוחות המשנה את העולם בעוצמה נדירה בהיסטוריה. ההשוואה המתבקשת ביותר היא־להמצאת הדפוס באמצע המאה ה־15. התפרצויות כאלו של חדשנות עלולות למוטט סדרים פוליטיים. עצם מהותו של הכוח הפוליטי משתנה: הוא נעשה דיפוזי הרבה יותר.⁴, Basic Books, 2013. המוסדות הדמוקרטיים שירשנו נוצרו על פי צרכיו של עידן אחר, בעל קצב שינוי איטי יותר. הטכנולוגיה מתקדמת במהירות, ואילו ההליך הדמוקרטי איטי. הבעיות הכלכליות, החברתיות והסביבתיות שאנו מתמודדים איתן כיום הן גלובליות, אך המבנים הפוליטיים היעילים שלנו הם לכל היותר מדינתיים. בנסיבות כאלו, צריכים היינו להתפלא אם המבנים הדמוקרטיים שלנו לאהיו מזדעזעים.

footnotes: ⁴ ראו Moses Naim, The End of Power

ובכל זאת, בספר הזה אני מנסה לשרטט את הכוחות הפועלים בעולמנו ברובד עמוק יותר, ומשפיעים על התשתית המוסרית של החברה החופשית. כדי להבינם עלינו לחזור אל שני רגעים מכוננים שעיצבו את פני התרבויות הפוליטיות במערב: הכרזת העצמאות של ארצות הברית (1776) ו״הצהרת זכויות האדם והאזרח״ שהתקבלה באספה המכוננת הלאומית של המהפכה הצרפתית (1789). שתיהן היו נקודות מפנה בהיסטוריה של הפוליטיקה, ושתיהן כוננו מדינות לאום חילוניות. שתיהן נוסחו במונחים של זכויות, והושפעו מאוד מתיאוריות פילוסופיות שקדמו להן: התיאוריות של תומס הובס וג׳ון לוק השפיעו על ההכרזה האמריקנית, ושל ז׳אן ז׳אק רוסו — על הצרפתית. ועם זאת, הן מגלמות תפיסות פוליטיות שונות בתכלית אף כי במבט ראשון הן אומרות אותו דבר בערך.

ההכרזה האמריקנית קובעת: ״אנו סבורים שאמיתות אלה ברורות מאליהן, שכל בני האדם נבראו שווים, ובוראם העניק להם זכויות שאין ליטול מהם, ביניהן: חיים, חירות והחתירה אחר האושר...״. ההצהרה הצרפתית פותחת: ״בני האדם נולדו חופשיים ושווים בזכויותיהם, ועודם כאלה״.

שני הבדלים ניכרים לעין. האחד הוא שההכרזה האמריקנית דתית בגלוי. היא מתייחסת ל״בורא״. ההצהרה הצרפתית חילונית בגלוי. הדבר משקף הבדל יסודי בתפקיד הדת בשתי המדינות. כפי שציין דה־טוקוויל, ״בצרפת כמעט תמיד ראיתי את רוח הדת ואת רוח החופש צועדות בכיוונים מנוגדים. ואילו באמריקה גיליתי שהן צועדות יד ביד ושולטות יחד באותה מדינה״. זהו הבדל חשוב, אך לא הוא המעניין אותנו בדיוננו זה.

כאן אני רוצה להתמקד בהבדל השני: במילים ״שאין ליטול מהם״ המופיעות רק בהכרזה האמריקנית. מה הן מציינות? אם לא נבין זאת, לא נבין את אובדן האמון בפוליטיקה. ההכרזה האמריקנית מיוסדת על סוג מסוים של אמנה חברתית, זה של הובס ולוק. זו הצרפתית, לעומת זאת, מיוסדת על האמנה החברתית כפי שתפס אותה רוסו. השתיים העמידו שתי תרבויות פוליטיות שונות לגמרי.

תומס הובס שאל: למה אנשים מקימים ממשלות? מהו בסיס סמכותה של המדינה? הוא ענה שבלי ממשלה אנשים יתחרו זה בזה על אותה כמות מוגבלת של משאבים. אם אני אשיג יותר ממך, אתה תנסה לקחת זאת ממני, גם בכוח אם יהיה צורך; ואם לא תצליח לנצח אותי בעצמך, תאסוף עוד אנשים ותעשו זאת יחד. החיים יהיו הפקר, וכולנו נחיה בפחד מתמיד מפני רצח. ואכן, יש כיום בעולם מדינות שיד החוק והשלטונות קצרה מלמשול בהן, איש הישר בעיניו יעשה, והכול חיים בפחד מוות.

לכל אחד מאיתנו יש לפיכך עניין לוותר על משהו מכוחו, על חלק מזכויותיו, למען גוף מרכזי שישתמש בכוח שאנו נותנים לו כדי לכונן שלטון חוק בארצנו פנימה, ויגן עליה מפני אויבים מבחוץ. זוהי האמנה החברתית, וכדי ליצור אותה אנחנו אכן נוטלים מעצמנו כמה מן הזכויות ומוסרים אותן לגוף מרכזי אוכף חוק. אבל יש זכויות מסוימות שאם נאפשר לנוטלן מאיתנו נחבל בעצם תכליתה של האמנה. זו משמעות הביטוי ״שאין ליטול מהם״. הובּס ראה ככזו את הזכות לחיים. האמנה החברתית נועדה, לדידו, להגן עלינו מפני אימת המוות, ולכן הזכות לחיים אינה ניתנת למסירה. לוֹק הוסיף עוד שתי זכויות, החירות והקניין; להן כיוונה ההכרזה האמריקנית באזכְּרה את זכויות ה״חירות והחתירה אחר האושר״.

על פי תפיסה זו של האמנה החברתית, סמכותה של המדינה מבוססת על ״הסכמת הנמשלים״, כלומר קיומה הוא אינטרס של כל אזרחיה, כפרטים. הם רוצים שהממשלה תגן על דברים מסוימים — חייהם, חירותם וקניינם — וזה הכול. זוהי תורה של ממשלה מוגבלת, שבה הזכויות הן הדברים שאנו מסרבים למסור למדינה. הזכויות הן המרחבים הפרטיים המוגנים בחיינו, אשר אַל לה למדינה להיכנס אליהם. המילים ״שאין ליטול מהם״ משרטטות את הקווים שאסור למדינה לחצות.

תפיסתו של רוסו הייתה אחרת. הוא הסכים עם הובס ולוק שבלי מדינה יימצאו הבריות בסכסוך בלתי־פוסק, לנוכח קיומו של קניין פרטי. לכל אחד מאיתנו יש אינטרסים: אנחנו רוצים מה שיש לאחרים. על כן, המדינה אינה יכולה לספק את האינטרסים שלנו כיחידים, שהרי אין דרך להשביע את כל הרצונות גם יחד. המדינה נועדה לספק את האינטרסים שלנו כגוף קולקטיבי המבקש את הטוב המשותף. רוסו כינה זאת le volonté générale, ״הרצון הכללי״. ההצהרה הצרפתית מציינת זאת במפורש בסעיף 6 שלה: ״החוק הוא ביטויו של הרצון הכללי״.

הרצון הכללי איננו סך הרצונות של היחידים, שרוסו כינה ״רצון הכול״. זהו דבר אחר לגמרי. זהו מה שאנו אמורים לרצות כישות קולקטיבית. כל יחיד האומר ״אני לא רוצה את הטוב המשותף; אני רוצה את הטוב הפרטי והאישי שלי״ אומר דבר לא נכון, כי בעומק ליבו, היות שהוא רוצה לחיות בחברה, הוא רוצה את הטוב המשותף. מכאן דבריו הידועים לשמצה של רוסו כי במקרה כזה אנחנו, כלומר המדינה, צריכים ״להכריחו להיות חופשי״. אנחנו מבינים את רצונו האמיתי של היחיד היטב מכפי שהוא־עצמו מבין אותו.

האמנה החברתית של רוסו איננה מבוססת על הסכמת הנמשלים כאנשים פרטיים. היא מבוססת על הפוליטיקה של כולנו־יחד, הרואה בכלל האזרחים אישיות קולקטיבית. מתוך רצוננו בטוב המשותף, אנו מוסרים למדינה את הזכות לפעול בשמנו כגוף מאוגד. קל להבין מדוע בקשת החירות של כולנו־ביחד עשויה להיות כרוכה בהקרבת מלוא החופש שלנו כיחידים־בודדים. יעקב טלמון קרא־לפוליטיקה מהסוג הזה ״דמוקרטיה טוטליטרית״.⁵

footnotes: ⁵ יעקב טלמון, ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית, תל־אביב: דביר, 1956.

עלינו להיות הוגנים כלפי רוסו: הוא סבר שסוג זה של פוליטיקה יכול להצליח רק בערי מדינה כגון אתונה העתיקה או ז׳נבה הקלוויניסטית, העיר שהוא חי בה. הדוגמה הטובה ביותר בזמננו היא הקיבוץ. כולם משתתפים בקבלת ההחלטות, כל הרכוש שייך לקבוצה ולא־לפרטים, ולכל אחד ואחת מוקצות משימות לבצע למען הכלל. אפילו בהיקף קטן כזה, החופש של כולנו־ביחד מגביל באורח חריף את החופש של כולנו־כיחידים. יישום של תפיסה זו לחברה שלמה עלול להיהפך במהירות למחזה ביעותים. פוליטיקה אוטופית, בין בצורתה המהפכנית, הצרפתית, בהשראת רוסו, ובין בגרסתה המרקסיסטית הצעירה ממנה, נעשית סיוט דיסטופי, מוקדם (בדרך כלל) או מאוחר. בימי שלטון הטרור שלאחר המהפכה הצרפתית (בשנים 1793–1794) נידונו למוות 16,594 איש. זהו הדבר שעלול לקרות כאשר מקדמים את ״הטוב המשותף״ על חשבון חירות הפרט.

רוסו, שמת ב־1778, היה ודאי מזדעזע מהשימוש שנעשה במשנתו. אבל גרסתו לתורת האמנה החברתית היא תיאוריה של ממשל שהתערבותו בחיי המדינה מרבית, ולא מזערית, ותפיסתו באשר ל״זכויות״ היא היפוך התפיסה של לוק, ג׳פרסון והמסורת האנגלו־אמריקנית. הזכויות, על פי גרסת רוסו, אינן מגדירות את התחום שאסור לממשלה להיכנס אליו. להפך: הזכויות הן תביעות מן המדינה, שרק פעולה פוליטית מצידה של המדינה יכולות להוציאן לפועל.

וכך, אף כי המסמכים המכוננים שלהן מתחילים בהיגדים דומים מאוד, הגישה האנגלו־אמריקנית והגישה הצרפתית כלפי הפוליטיקה, המדינה וזכויות האדם שונות מאוד זו מזו. הדבר נסתר בדרך כלל מעינינו בגלל השימוש באותן מילים, ״חירות״ ו״זכויות״. אבל מילים אלו מציינות בכל אחת מן הגישות דברים שונים לגמרי, ויוצרות סוגים שונים של תרבות פוליטית.

ההבדל הגדול ביותר הוא שבגרסה האנגלו־אמריקנית, לא המדינה היא המייצרת את הטובין החברתיים הנעלים. עושים זאת האנשים, המתארגנים במשפחות, בקהילות ובאגודות וולונטריות. משימתה של המדינה היא־להגן על המרחב הזה מפני חדירתה של הפוליטיקה. לעומת זאת, במודל המהפכני הצרפתי, המדינה היא הנותנת את הזכויות, ואילו המשפחות, הקהילות והאגודות הוולונטריות הן בעיני הפילוסופים של המהפכה הסחת דעת מסוכנת, משום שאנשים מקדמים דרכן יחדיו אינטרסים שונים ומשונים כראות עיניהם במקום להניח למדינה ליצור את הטוב המשותף.

בניסוח אחר: במודל האנגלו־אמריקני יש שלוש זירות חברתיות עיקריות: המדינה, היחידים, והחברה האזרחית. המגזר השלישי ברשימה, החברה האזרחית, נתפס כחיוני ביותר לבריאותה של הדמוקרטיה, כי שם אנחנו מתלכדים ברמה המקומית ומקימים קהילות מוסריות שבהן אנשים עוזרים זה לזה, במערכות יחסים של פנים אל פנים ושכם אל שכם, לעשות יחד את אשר אין אדם יכול לעשות לבדו. במרחב הזה, הקטן מהמדינה אך גדול מהיחיד, נולד וחי מה שטוקוויל כינה ״אומנות ההתאגדות״ שהוא ראה בה את המקום החיוני ל״לימוד החירות״.

במודל המהפכני הצרפתי יש רק שתי זירות: המדינה והיחיד. המדינה פועלת למען הטוב המשותף, ומשאירה ליחידים את החופש לעשות כל שהם חפצים כל עוד אינם מזיקים לאחרים. במונחי הדיון שלנו בעמודים אלה — במודל הצרפתי ישנו השוק, שבו אנו מייצרים וצורכים כיחידים, וישנה המדינה שבה אנו מתפקדים כקולקטיב. כל דבר קולקטיבי הוא פוליטי, הוא עניין של כוח. במודל האנגלו־אמריקני, יש דבר מה מעל ומעבר למדינה ולשוק: כל אותם מקומות שאנו מתאגדים בהם לא מפני שמשלמים לנו (השוק), לא מפני שהחוק מחייב אותנו (המדינה), אלא מפני שאנחנו יצורים מוסריים שאכפת להם משכנים ומזָרים. לא כל דבר קולקטיבי הוא פוליטי. דבר קולקטיבי עשוי גם להיות מוסרי: עניין לא־לכוח אלא־למצפון, לחובה ולמידה הטובה. שם חיי המוסר נמצאים בשיאם: היכן שאנו מתרגלים בלי הרף את שרירי האלטרואיזם שלנו, ויוצרים חברויות ואהבות הגואלות אותנו מבדידותנו.

היעד שטיעוננו חותר אליו מסתמן עתה לעין. איכשהו, כמעט בלי שהבחנו, המודל הצרפתי החל במחצית המאה האחרונה להשתלט על בריטניה ועל ארצות הברית. הזכויות חדלו להיות מגבלות על פעולותיה של המדינה, ונעשו לזכאויות: דרישות מהמדינה שתפעל. איך זה קרה? בספרה שכבר נעשה לקלאסיקה Rights Talk (פירוש שמו כפול: ׳הזכויות מדברות׳‏ וגם ׳הדיבור על זכויות׳) מסבירה פרופסור מרי אן גְלֶנדון, מרצה למשפטים בהרווארד, כי ״העיוּר, התיעוש, הבירוקרטיה, הניידות הגיאוגרפית, תרבות ההמונים ומרכוז העוצמה הפוליטית מימשו במידה רבה את מפעלם של המהפכנים הצרפתים: הבאת האזרחים באשר הם שם לידי יחסים בלתי־אמצעיים עם הממשלה״.⁶, Free Press, 1991, 119. שעה שהקהילות מתרופפות וההתאגדויות הוולונטריות נחלשות, הציבור פונה אל המדינה שתמלא את מחסורו. החברה דועכת, תחומה של הממשלה מתרחב בלי הרף, והחזון האנגלו־אמריקני הישן בדבר הגבלת ההתערבות הממשלתית כבר אינו קוסם לאזרחים. וכך, מובנו של המונח ״זכויות״ בעיני הבריטים והאמריקנים מתקרב עוד ועוד לזה הצרפתי, קרי דרישות מן המדינה, ומתרחק ממובנו במסורת לוק וג׳פרסון: הזכויות כמרחב אזרחי לא־פוליטי שאנו מבטאים בו את אחריותנו כלפי הזולת, את רצוננו כי גם הוא וגם אנו נחווה את האצילות שבהיות אדם ואזרח.

footnotes: ⁶ Mary Ann Glendon, Rights Talk: The Impoverishment of Political Discourse

כאשר ציר המוסר הוחרג מן ה״אנחנו״ והוסט אל ה״אני״, הידלדלו כמעט כל מוסדות החברה האזרחית: הנישואים, המשפחה, הקהילות, עדות המתפללים, בתי התפילה וכל היתר. בקנה מידה מקומי אפשר לפעמים עוד למצוא אותם באיתנם, אבל לא במדינה בכללותה, ובייחוד לא באזורים עירוניים הסובלים מעוני, מאבטלה ומתסמיניו החיצוניים של הייאוש, מגרפיטי על הקירות עד סוחרי סמים ברחובות.

מה קורה כשהחברה האזרחית נחלשת ונשארים רק השוק והמדינה? או־אז, אנשים מתחילים להעמיד למדינה דרישות שאין היא יכולה להשביע. המדינה איננה יכולה ליצור משפחות חזקות וקהילות תומכות. אין בכוחה לספק לילדים הורים יציבים ואחראים. היא יכולה לממן בתי ספר, אך אין היא יכולה לייצר מורים מעוררי השראה. אין בידה לחולל את מוסר העבודה, השליטה העצמית והחוסן שבלעדיהם אין האדם יכול לפרוץ את מעגל הקסמים של העוני והאבטלה ולנהל חיים של אושר ותקווה.

המדינה עשויה מכוח. משפחות וקהילות עשויות מאנשים. הן עשויות מיחסים אישיים ומהיכולת שלנו לרומם איש את רעהו מן הייאוש והעצבות. אלה הם דברים שאי־אפשר לערוך להם מיקור חוץ אל המדינה. מקומָם בחברה האזרחית. המדינה היא אַל־אישית, והיא מוכרחה להיות כזאת. על כן אין בכוחה לעזור כשהמעטפת האישית שלנו נפגעת. כוחו של המודל האנגלו־אמריקני כפי שהתפתח במאה ה־19 ובתחילת המאה העשרים היה טמון בכך שהוא־לא נשען כל כולו על המדינה. בכנסיות או במועדונים חברתיים, באיגודים מקצועיים או בקהילות עדתיות, אנשים עזרו זה לזה ברמה המקומית — ולא פעם, קשרים אלה היו הרוח המחייָה שלהם.

ה״אנחנו״ חיזק את ה״אני״, כי הוא הראה לאנשים מה הם יכולים להשיג במאמץ משותף בלי להיות תלויים במדינה. כשרק המדינה יֶשְנה, הציפיות אינן יכולות אף פעם להתממש במלואן. הזכויות נתפסות יותר ויותר כזכאויות, וזאת דווקא כאשר ה״אנחנו״, תחושת האחריות המשותפת, נחלשת. התוצאה היא פרישׁתם של משופּרי המזל: אותם עשירים ומצליחנים המתבדלים מהכלל ואינם מכירים באחריותם האנושית כלפי העניים.

אחד מציוני הדרך החשובים של ניצחון המודל הצרפתי היה קבלתה של הכרזת זכויות האדם באו״ם ב־1948. בסגנונה ובמילותיה היא קרובה להצהרה הצרפתית המהפכנית הרבה יותר מכפי שהיא קרובה להכרזת העצמאות האמריקנית. כהצהרה על אידיאלים הדברים נשמעים נעימים, אבל תרבות מבוססת זכויות בסגנון הצרפתי, כשהיא מיתרגמת לכלכלה הגלובלית של המאה ה־21, מחוללת עימותים שאין היא יכולה ליישב וציפיות שאין בכוחה להשׂביע. במילותיה של מרי אן גלנדון, ״רטוריקת הזכויות החדשה עוסקת פחות בכבוד האדם וחירותו ויותר בחשקים עיקשים שאין להם סוף״. שיח הזכויות, היא אומרת, ״נענה בקלות לממדים הכלכליים, האישיים והמיידיים של הבעיה, אך מזניח בעקביות את ההשלכות המוסריות, החברתיות וארוכות הטווח״.⁷

footnotes: ⁷ שם, עמ׳ 171.

ציפיות שאינן נענות יוצרות אווירה של נבגדות ותרעומת. אנשים מאבדים אמון בפוליטיקה ובפוליטיקאים, ואולי הם צודקים. אך אז מתחילות לבצבץ תופעות צופנות סכנה: מהומות, זעם, אלימות, ואופנה של ציניות כלפי חשיבותו של החופש הדמוקרטי. אנשים מתחילים לשאת עיניים אל מנהיגים ״חזקים״ המתעלים את הזעם הציבורי אל מתקפה על האליטות בשם העם. כך נולדת פוליטיקה פופוליסטית.

הפופוליזם הזה נולד מתוך מצוקות אמיתיות, טינה כנה ותחושה מתפשטת של עוול והשפלה. הסבל ממשי, כפי שמבהירה קריאה בספרים בולטים על בחירות 2016 בארה״ב כגון ׳קינת הכפריים׳‏ (Hillbilly Elegy) של ג״ד ואנס ו׳זרים בארצם׳‏ של ארלי ראסל הוכשיל, או בספרו של דייוויד גודהארט על בריטניה של הברקזיט ׳הדרך אל מקום שהוא׳‏ (2017). אנשים אכן נבגדו. הם שמו את יהבם במוסדות שלא נהגו באחריות המוטלת עליהם. לעיתים קרובות מדי דומה היה שהאליטות פועלות רק על פי האינטרסים העצמיים שלהן. בתחומי חיים רבים, המנהיגות הייתה מתנשאת, מושחתת, או פשוט לא מתאימה.

הפוליטיקה הפופוליסטית היא, כלשונו של קרל מרקס בעניין אחר, ״אנחתה של הברייה הנדכאת, הלב בעולם חסר לב, והנשמה במציאות שמכרה את נשמתה״. אך ספק רב אם היא תביא את הגאולה.

זוהי פוליטיקה הנשענת על חשיבה מאגית. האמונה כי מנהיג חזק אשר מתעב את ההליך הדמוקרטי, משתמש ברטוריקה פלגנית, שווה נפש כלפי השאלה אם בפיו אמת או כזב, מתעלם ממוסכמות הפוליטיקה המוכרות, פונה ישירות אל לב ההמונים, מאשים במצב הביש של האומה קבוצה מסוימת באומה או אומות ועמים שכנים, ומדבר לא אל היצר הטוב שבנו אלא אל יצרנו הרע — האמונה כי מנהיג כזה יכול להשיב את האומה אל גדלותה הישנה היא חשיבה מאגית.

הפוליטיקה הפופוליסטית מניבה לעיתים רווחים ממשיים בטווח הקצר. אך כאשר מתחיל הציבור להבין כי הבעיות עמוקות וסבוכות מכפי שחשב, המנהיגים הפופוליסטים יוצרים שעירים לעזאזל כדי להאשימם בכישלונם שלהם: האליטות, התקשורת, המהגרים, המוסלמים, היהודים — ואז מתעוררת מערבולת הסמכותנות, ומעיפה הצידה את הזכויות, את הצדק ואת החירות עצמה. אחד הראשונים שהזהירונו מכך היה אפלטון, שאמר כי דמוקרטיה תתנוון תמיד לכדי רודנות. הוא ידע זאת מניסיונו. אתונה הייתה ערש הולדתה של הדמוקרטיה עת הנהיג אותה סולון בשנת 594 לפני הספירה, אך אותה אתונה, כעבור כמאתיים שנה, דנה למוות את מורהו של אפלטון, סוקרטס, על שהשחית את הנוער כשלימד אותו לשאול שאלות.

צר מאוד לראות איך, כמעט מבלי שהדבר יורגש, בריטניה וארה״ב נטשו את המסורת הייחודית שלהן, המסורת של לוק וג׳פרסון, ואימצו את המודל הצרפתי המהפכני מבית היוצר של רוסו — זה הרואה בזכויות תביעות מהמדינה במקום מגן מפני המדינה. מסורת נזנחת זו, המסורת האנגלו־אמריקנית, היא אשר אפשרה ליחידים להשיג, איש־איש עם שכניו וחבריו, בעשייה אלטרואיסטית ושיתופית, את אשר תקצר ידם של הפוליטיקה והכוח מהשיג: תחושה מפותחת של אחריות כלפי רווחת הזולת.

אם נמשיך לאמץ את מודל הזכויות הצרפתי, ונפסיק להאמין בקיומה של זירת הפעולה המרכזית של האחריות האישית, נאבד את רגש המוסר המשותף המפעם במשפחות ובקהילות. נישאר רק עם השוק והמדינה. השוק אינו יכול ליצור צדק חלוקתי. המדינה אינה יכולה לברוא בקרב אזרחיה ולמענם כבוד אנושי וחוסן, אדיבות ואחריות. המדינה יכולה לתת הרבה: בריאות, רווחה, חינוך, ביטחון ושלטון החוק. אבל אין היא יכולה להנחיל את האזרחות הפעילה היוצרת דבר יום ביומו, בשלל הקשרים מקומיים, את האכפתיות, החמלה והקרבה המכוננות את החברה הטובה.

הסירו את המערך המוסרי של החברה האזרחית — וסופכם שתקבל פוליטיקה פופוליסטית ודריסה של החופש בשם החופש. הבחירה הזאת אינה מומלצת.