בספטמבר 2018 פורסם דוח חקירה פרלמנטרי על התמוטטות אחת מחברות הבנייה הגדולות בבריטניה, ׳קָריליוֹן׳. החברה פורקה בינואר 2018, עם חובות בסך כ־7 מיליארד לירות שטרלינג. אנשים רבים נפגעו כתוצאה מכך. יותר מאלפיים איש איבדו את מקום עבודתם. 30 אלף ספקים של החברה ספגו הפסדים כספיים קשים. כך גם 28,500 גמלאיה. משלם המיסים כיסה־150 מיליון ליש״ט מן ההפסדים. הוקפאה לזמן לא מוגבל הפעלתם של בתי חולים חדשים שהחלו להיבנות בליברפול ובברמינגהם כדי להקל על העומס של שירותי הבריאות הלאומיים. ובכל זאת, בשעה שהחברה דהרה בעיניים פקוחות אל האסון, חברי הדירקטוריון שלה המשיכו לתגמל את עצמם בבונוסים שמנים.

הדוח היה חריף:

עלייתה של קריליון ונפילתה המפוארת הן סיפור של פזיזות, היבריס ותאוות בצע. המודל העסקי שלה היה הסתערות חסרת מעצורים על מזומנים, מתודלקת ברכישות, בחובות תופחים, בהתרחבות לשווקים חדשים ובניצול ספקים. היא הציגה דוחות כספיים שנתנו פרשנות מעוותת למצב העסק, והעלו בכל שנה את הדיבידנדים בלי קשר למאזן הכספי. התחייבויות ארוכות טווח, כגון מימון סדיר של תוכניות הפנסיה, טופלו כלאחר יד. גם כאשר ידוע היה ברבים כי החברה מתפוררת, הדירקטוריון היה טרוד בהגדלת הבונוסים לחבריו ובהגנה עליהם.¹

footnotes: ¹ ‘Report on Carillion, Work and Pensions Committee’, UK Parliament, 16 May 2018.

לצערנו, זו רק דוגמה להתנהגות שקנתה לה לאחרונה אחיזה רבה. אחת הדוגמאות המוקדמות הייתה התמוטטות חברת ׳אֶנרון׳‏ ב־2001. היא מתועדת בספרם של בת׳אני מקלין ופיטר אלקינד ׳החבר׳ה הכי חכמים בחדר׳.², Penguin, 2004. אנרון, חברה אמריקנית לאנרגיה, סחר ושירותים, זכתה שש שנים רצופות בתואר ׳החברה החדשנית ביותר׳‏ בארה״ב במגזין ׳פורצ׳ן׳. היא העסיקה 29 אלף עובדים. בכל שנה רווחיה עלו, וכך גם ערך מניותיה. היא נחשבה מופת ראוי לחיקוי.

footnotes: ² Bethany Mclean and Peter Elkind, The Smartest Guys in the Room: The Amazing Rise and Scandalous Fall of Enron

בשיא הצלחתה של החברה, העיתונאית הצעירה בת׳אני מקלין כתבה מאמר שתהה איך הצליחה אנרון לרשום רווחים חריגים כל כך דווקא בתקופה של דשדוש במשק. תהיותיה תאמו מימרת כנף שיכולה הייתה לחסוך מרבים יגון ואבדון: ״אם זה נראה טוב מכדי להיות אמיתי, זה כנראה לא אמיתי״. בסוף 2001 התגלה כי אנרון ופירמת רואי־החשבון המכובדת שלה ׳ארתור אנדרסן׳‏ עסקו לאורך שנים בהונאה שיטתית תוך שימוש במידע פנים. אנרון הוכרזה פושטת רגל. חברת רואי־החשבון התחסלה. על כל תרבות הממשל התאגידי בכלכלה המודרנית הוטל צל שטרם הוסר עד היום. האקדמיה הבריטית הלאומית פרסמה ב־2018 דוח בכותרת ׳רפורמה בעסקים למאה ה־21׳, ובו טענה כי ״התאגידים נוסדו מלכתחילה לשם תכליות ציבוריות ברורות״, אך רק בחמישים השנים האחרונות הצטמצמו הללו לכדי תכלית אחת, רווח. הדבר פגע ״בתפקידם של התאגידים בחברה, באמון בעסקים ובהשפעת העסקים על הסביבה, על האי־שוויון ועל הלכידות החברתית״.³st Century: A Framework for the Future of the Corporation’, The British Academy, November 2018.

footnotes: ³ ‘Reforming Business for the 21

שערוריית אנרון התרחשה בארצות הברית, אבל השחיקה בערכי המוסר בעסקים — דלדול היושר, היושרה, האחריות, השקיפות ואחריות הדיווח — החלה בבירור להשפיע על כל התרבות התאגידית במערב. זמן קצר לאחר קריסת אנרון שוחחתי עם הלורד ארנולד ויינסטוק, הנחשב לאחד התעשיינים הבריטים המובילים בדורו. השיחה הייתה מן הנוקבות שניהלתי בחיי. ויינסטוק היה דמות מופת בעולם העסקים: שיטותיו היו מושא־לכתיבה נרחבת, והן נלמדו בבתי ספר לעסקים ברחבי העולם. תחת ידיו צמחה החברה שניהל מדי שנה בשנה לאורך עשורים, מתוך זהירות פיננסית מופלגת. הוא ראה בזהירות זו אחריות בסיסית שלו כמנהיג עסקי. עסקים, אמר לי כמה שנים קודם לכן, אין עניינם רווח קצר טווח, אלא תועלת ארוכת טווח לציבור, לבעלי המניות ולמועסקים כאחד.

אולם עתה, בשלהי העשור השמיני לחייו, וכשמותו הקרב כבר נשקף מעיניו, הוא היה צל חיוור של עצמו הקודם. הוא נראה אדם שבור. הוא־לא היה דתי, אבל הוא קרא־לי כי רצה לומר לי דבר לפני מותו. הוא אמר לי כך: ״הקדשתי את חיי לבניית העסק. שילמתי לעצמי משכורת מכובדת, אבל צנועה. מחליפי בתפקיד משלם לעצמו פי עשרה, ואת כל מה שבניתי הוא החריב״. כפי שגיליתי כעבור זמן, הוא צדק, וכל עולם העסקים ידע זאת. יורשו נכנס לסדרה של רכישות חסרות אחריות, מתוך התעלמות גמורה מהעקרונות שהעלו את החברה לגדולה לאורך ארבעת העשורים הקודמים, והוביל אותה להפסדים איומים ולחורבן.

אחד מגורמי התשתית לשינוי זה בתרבות התאגידית בבריטניה ובאמריקה הוא בלי ספק הפחתת האסדרה בתחומי הכספים בשנות השמונים, הידועה בשמות תאצ׳ריזם ורייגנוֹמיקס, בהתאמה. אין לי ביקורת על המדיניות הזאת. היא הייתה נכונה לזמנה. בשנות השבעים נמצאו המדינות הללו במיתון עמוק — כלכלי, חברתי ופסיכולוגי. הפחתת האסדרה התניעה ארבע תקופות גאות רצופות שהובילו לצמיחה כלכלית מתמשכת. רובנו הרווחנו ממנה, במישרין או בעקיפין.

אבל לא במידה שווה. מאז 1980 ההכנסות ברוטו של העשירון העליון בארה״ב הוכפלו. הכנסות המאיון העליון שולשו. ואילו הכנסות האלפיון העליון גדלו פי שבעים ויותר. באותה תקופה, ההכנסה ברוטו של ששת העשירונים התחתונים בקרב העובדים האמריקנים נשארה יציבה או אף ירדה במונחים ריאליים.⁴, Allen Lane, 2019. בבריטניה היחס בין הכנסות המנכ״לים לבין ממוצע הכנסות העובדים עלה מ־45:1 ב־1998 עד כדי 120:1 ב־2010.

footnotes: ⁴ Anand Giridharadas, Winners Take All: The Elite Charade of Changing the World

בשנת המפולת 2008 שוק המניות צנח ב־30 אחוזים, אך משכורות המנהלים הבכירים עלו ב־10 אחוזים.⁵, Simon & Schuster, 2012, 61. ג״פ מורגן, מייסד הבנק הנושא את שמו, אמר פעם כי אף אחד בצמרת של חברה אינו צריך להשתכר יותר מפי עשרים מאלו שבתחתית. כיום משכורות הבכירים בתאגידים הגדולים עולות על שיעור זה בהרבה. המציאות גרועה אף יותר מכפי שנראה במבט ראשון, כי בתאגידים רבים רוב העבודות בשכר נמוך מיוצאות לקבלנים, ואינן נמצאות כלל ברשימת מקבלי המשכורות של החברה. המשק בבריטניה ובאמריקה עבר היערכות מחודשת, מעידן שוויוני יחסית בשנות החמישים, בעקבות השפל הגדול של שנות השלושים ומלחמת העולם השנייה — לעידן אי־שוויוני עד מאוד, הנמשך עתה. הדבר אינו מקרי. השינוי חל בתקופת המוטציה התרבותית שבה השתנה ה״אנחנו״ ל״אני״. אם תכליתו של התאגיד אינה אלא בקשת הרווח, מדוע שלא יוחל הדבר גם על אותם יחידים המצויים בעמדות כוח? למה שלא יתרגמו את תחושת הערך העצמי שלהם לתגמולים כספיים? וכאשר רק

footnotes: ⁵ Ferdinand Mount, The New Few

שורת הרווח קובעת, ברור מה קורה לשירות, לנאמנות ולחובה כלפי אחרים.

הרכיב הדרמטי ביותר, ובעצם השערורייתי ביותר, במשבר הסבּ־פריים של 2008 היה תוצאה של פיתוח הנגזרות הפיננסיות המשתמשות בהֶחלף חדלוּת פירעון (CDS): בעיקרו, זהו מנגנון המאפשר לבנקים למנף פיקדונות בהיקף חסר תקדים באמצעות מיקור חוץ של הסיכון, באופן המזכיר את מה שאנו, כאנשים פרטיים, עושים כשאנו רוכשים פוליסת ביטוח. הסיכון הופחת באמצעות אסטרטגיה של פריסתם וחלוקתם של הסיכונים למוצרי חבילה פיננסיים, כאלה שכל אחד מהם מכיל נתחים זעירים ממספר רב של הלוואות. הדבר מִזער את השפעתו של כל אובדן חוב של אדם יחיד, אך למעשה חשף את כל שרשרת המכשירים הפיננסיים והמוסדות הכספיים לאפשרות של קריסת דומינו. המוסדות והמכשירים הללו היו כה קשורים זה בזה, שהתמוטטות של כל חלק שהוא במערכת הבנקאות הגלובלית העמידה בסיכון את כולה. השפעתן העיקרית של נגזרות חדשות אלו הייתה הקלה על שוק הדיור: היא אפשרה את משכנתאות הסב־פריים, משכנתאות שבדרך כלל לא היו ניתנות מטעמי היעדר ביטחונות.

באותה עת נראה היה כי נמצאה דרך מבורכת להגדיל את שיעור בעלי הבתים בארה״ב. שיעורי הריבית היו נמוכים ללא תקדים, וההצפה בקונים חדשים נראתה כתחילתה של גאות מתמדת בשוק הדיור. כולם ירוויחו. אנשים רבים מאוד יוכלו לראשונה להיות בעלי הבתים שהם גרים בהם. יהיה להם נכס גדול שערכו רק יעלה עם הזמן. במקביל, הבנקים יוכלו למנף את הונם במידה שכמוה לא הייתה. כולם עתידים היו להרוויח. איש לא עתיד היה להפסיד.

אז, בהיות התהליך בחיתוליו, צריכים היו יותר אנשים לזכור את המימרה שהפעילה את בת׳אני מקלין בפרשת אנרון. אם זה נראה טוב מכדי להיות אמיתי, זה כנראה לא אמיתי. דווקא היה מי שזכר: לא אחר מוורן באפט, שלאורך חמישים שנה התמיד והיה המשקיע המצליח ביותר בארה״ב. ב־2002 הוא כבר כינה את משכנתאות הסב־פריים ״כלי נשק פיננסיים להשמדה המונית״.⁶ סוחר האופציות לשעבר נסים ניקולס טאלב פרסם ב־2007 ספר שכותרתו ׳הברבור השחור: השפעתו המטלטלת של הבלתי־צפוי על הכלכלה והחיים׳. הוא הצביע בו על חוסר אמינותן של תחזיות, בין היתר תחזיות כלכליות. כפי שאמר שר ההגנה האמריקני לשעבר דונלד רמספלד בהקשר אחר, ״אנחנו יודעים על הדברים שאנו יודעים שאנו יודעים אותם, ועל הדברים שאנו יודעים שאיננו יודעים אותם, אבל לא על הדברים שאיננו יודעים שאיננו יודעים אותם״: על אותם גורמים שאיננו מעלים בדעתנו ואף על פי כן יש להם השפעה מכרעת על השווקים.

footnotes: ⁶ Warren Buffett, Berkshire Hathaway Annual Letter, 2002.

גאות מתחלפת בשפל, רווחים נעשים הפסדים, ואנשים סובלים. כמה מן הקוראים זוכרים ודאי כיצד בסרט ׳פארק היוּרה׳‏ אומר המתמטיקאי־הפילוסוף בגילומו של ג׳ף גולדבלום לְיַזַּם פארק היוּרה בגילומו של ריצ׳רד אטנבורו, כי כל התכנון שלו מבוסס על תחזיות רציונליות ומתעלם מעקרונות חשובים כגון תורת הכאוס, משוואות לא־ליניאריות ומושכים מוזרים. ״אם יש דבר אחד שההיסטוריה האבולוציונית מלמדת אותנו — הרי זה שאי־אפשר לבלום את החיים״, הוא אומר, ומוסיף: ״אבל המדענים שלך שקעו כל כך בשאלה אם הדבר אפשרי, שלא עצרו לחשוב אם הדבר רצוי״. דומה כי כך הוא גם באשר לאותן נגזרות פיננסיות מורכבות.

ראשונים ליפול היו בנק האחים להמן בארה״ב ובנק נורת׳רן רוק בבריטניה, אך אבני הדומינו הבאות קרסו מייד אחריהם בשרשרת מבעיתה. התלות בין הבנקים בעולם הייתה חזקה כל כך, שאחת הנפגעות הראשונות והקשות הייתה דווקא איסלנד, שאוכלוסייתה רק 300 אלף נפש, ואשר לא נחשבה בשום אופן למרכז פיננסי עולמי. קלות השגתו של אשראי זול פיתתה שחקנים קטנים רבים להתחייב מעל ליכולתם, ועל כן להינזק קשות כבר בשוך הגאות.

אחד מלקחי נפילת השווקים ב־1929 נלמד בכל זאת. הממשלות, באמצעות הבנקים המרכזיים, נחלצו מייד להצלת הבנקים מקריסה, בהזרמה מאסיבית של כספים. בסופו של דבר לא ״החבר׳ה הכי חכמים בחדר״ הצילו את המצב, ודאי לא המתמטיקאים שיצרו את הסיכונים המאובטחים מלכתחילה, ולא הבנקאים עצמם שגילו ברגע האמת שאין להם מושג של ממש מהן באמת משכנתאות הסב־פריים. היו אלו דווקא הממשלות, אלו שנדחקו מן המגזר הפיננסי בתהליך הסרת הרגולציה בשנות השמונים, ואשר גם תפקידן בכלכלה העולמית צומצם וזולזל בשנים שלאחר מכן. תחושת האחריות המוסרית שלהן כלפי הציבור היא שהצילה את הכלכלה מהתמוטטות גמורה. בשעת המבחן השוק נזקק להצלה מידי ישות שאיננה השוק ושאיננה פועלת על פי עקרון האינטרס העצמי המכוון את השוק.

מה שקרה אחר כך הותיר בפה טעם רע שלא התפוגג עד היום. הבנקים שניצלו בידי הממשלות, באשר הם ״גדולים מכדי שאפשר להרשות לעצמנו שייסגרו״, המשיכו לתגמל את בכיריהם בתשלומי בונוס. במקרה אחד נודע לשמצה בנקאי בכיר שתגמל את עצמו ב־30 מיליון לירות שטרלינג במשכורת ובבונוסים גרר את הבנק שבראשותו אל סף האבדון. רק מפני שהבנק נחשב ״גדול מכדי שנוכל להרשות לעצמנו שייסגר״ הצילה אותו הממשלה.

הציבור בכללותו הוכה אל החומֶש. בבריטניה ובארה״ב יותר ממיליון בתים עוקלו. האנשים שהובטח להם בית ראשון בבעלותם מצאו עצמם שוב חסרי בית. כדי להשיב את המשק לאיזון כלשהו, מדינה אחר מדינה אימצה תוכניות צנע. רבים־רבים סבלו מכך, בפרט אלו התלויים בשירותי הממשלה — בעוד, לעיני כול, הבנקאים הבכירים האחראים לכאבם פוצו עליו בבונוסים שמנים. לסטלין מיוחסת המימרה ״מותו של אדם אחד הוא טרגדיה, אך מותם של מיליונים הוא סטטיסטיקה״. ההתמוטטות של 2007–2008 הראתה לנו כי הדבר נכון גם לגבי עולם הכספים.

האי־שוויון וחוסר ההוגנות לא חדלו מאז. אדרבה, המשכורות והבונוסים של בנקאי הצמרת הוסיפו לנסוק, ומשכורות העובדים שבתחתית המשיכו לדשדש ואף להצטמק. כפי שראינו, ב־1965 היחס בין שכרו הממוצע של מנהל בכיר לזה של עובד מן השורה היה־20:1; כיום הוא 312:1.⁷ הדבר פגע מאוד בדימוי העסקים ואנשי העסקים בעיני הציבור. בבריטניה, הכלכלנית נורינה הרץ מדווחת על צניחה באמון שהצעירים רוחשים כלפי תאגידים גדולים. לפני שני דורות 60 אחוז מהאנשים בטחו בתאגידים שהם עושים את הדבר הנכון. כיום רק 6 אחוזים סבורים כך.⁸, 19 March 2016. בארצות הברית סקר המיליניאלים השנתי של מכון דֵלוֹיט העלה ממצאים שמגמתם דומה. בתוך שנה אחת, בין הסקר של 2017 לזה של 2018, שיעור הצעירים המאמינים שעסקים מתנהגים בדרך כלל באופן אתי צנח מ־65 ל־48 אחוז, ושיעור המאמינים כי בכירי עולם העסקים מחויבים לעזור לשיפור החברה נפל מ־62 ל־47 אחוז. נמצא כי 75 אחוז סבורים שבכירי המגזר העסקי מתמקדים במטרות משלהם במקום לשקול את טובת הציבור הרחב, ו־62 אחוז חושבים ששאיפתם היחידה של ראשי חברות מסוימות היא־לעשות כסף.⁹, 3 June 2018. תפיסות אלו אינן נכונות בהכרח, אך שכיחותן הגואה מלמדת על אובדן חמור של האמון כלפי עולם העסקים וכלפי יכולתו של השוק לווסת את עצמו על פי האינטרסים של הטוב המשותף.

footnotes: ⁷ ‘CEO compensation surged in 2017’, Economic Policy Institute, 16 August 2018. ⁸ Guardian ⁹ ‘Millennials and Gen Z have lost trust and loyalty with business’, Forbes

דומה כי הדור הצעיר מסכים עם תיאורו של ראשון ההוגים הגדולים של כלכלת השוק, אדם סמית, שכתב בספרו ׳עושר העמים׳: ״נדיר שבעלי אותו מקצוע נועדים יחדיו, אפילו לשם שעשוע והסחת דעת, ושיחתם אינה מובילה לאיזו קנוניה נגד הציבור או מזימה של העלאת מחירים״ — או, נוסיף, העלאת משכורות ובונוסים. החלטתם של מנהלים בכירים ליטול לעצמם נתחים שמנים כל כך מכספי התאגידים שהם מנהלים, משכורות ובונוסים ואופציות מנייתיות ושאר מיני חֵלב ואַליה שמשכורות העובדים הן ככבשת הרש לעומתם, נראית לפעמים כתוצר של קנוניה כזו בין המנהלים הללו לחברי הדירקטוריונים, המוציאה מכלל חשבון את טובתם של העובדים, של הציבור הרחב ושל המדינה.

עניין זה הוא רק דוגמה אחת לבעיה עקרונית: שהשוק מיטיב ליצור עושר יותר מכפי שהוא מיטיב לחלק אותו, ולחלוקה הוגנת אין די באינטרס העצמי. דרושה גם תפיסה של טוב משותף, של ״אנחנו״ שמעבר ל״אני״. שווקים צריכים כללי מוסר.

אם דבריי אלה ביקורתיים, אין זה מפני שאני טוען למומחיות בתחום (אם כי בבואי־לאוניברסיטה נרשמתי תחילה ללימודי כלכלה), אלא בשל דברים שהיו. בשנת 1992, בראשית כהונתי כרב ראשי לבריטניה, הקמתי יחד עם רב צעיר ומבריק, פינחס רובינשטיין, את האגודה היהודית לאתיקה בעסקים (JABE), שפעלה בהצלחה רבה לאורך כעשרים שנה. חששנו שהדה־רגולציה הכלכלית תיצור תמריצים להרע וסיכונים מוסריים — את אשר כינה ג׳ורג׳‏ ברנרד שו, בהקשר אחר, ״פיתוי גדול מאחורי פרצה גדולה״ — והרגשנו שזה הזמן הנכון לפנות לעצתם של אנשי עסקים בולטים בקהילה. הם הסכימו: הקבוצה שהקמנו כללה מנכ״לים של כמה מהחברות הציבוריות הגדולות בבריטניה, לצד אנשי מקצוע בכירים — עורכי דין, רואי־חשבון וכלכלנים — וקבוצה מייצגת של עיתונאי כלכלה בולטים. התגייסות זו הוכיחה שהמנכ״לים עצמם מכירים בצורך לתת ממד מוסרי לקבלת ההחלטות בעולם הכלכלי.

האגודה לא הסתפקה בחשיבה, משל הייתה גרסה יהודית מקומית לפורום הכלכלי העולמי. יצאנו לבתי ספר, ועודדנו תלמידי תיכון להעמיק בדילמות מוסריות מהחיים הכלכליים של כולנו. העיתונאים כתבו תרחישים. צוות של שחקנים מקצועיים המחיז אותם. התלמידים השמיעו תחילה את דעתם: מה הם היו עושים במצבים כאלה, ולמה. בשלב הבא הסבירו אנשי העסקים ואנשי המקצוע לתלמידים מה הם עצמם היו עושים, ולבסוף הציג באוזניהם רב את עמדת ההלכה בנושא. גרסה נוספת של החומר, בלי הממד היהודי־דתי, הוצעה לכל התיכונים בבריטניה בכותרת ״ממון ומוסר״.

כמה מאותם אנשי עסקים עצמם אמרו לי ב־2008 כי הם מזועזעים מהתנהגותם של הבנקאים והמוסדות הפיננסיים בעקבות המפולת. הם נחרדו לשמוע כיצד סיכנו הבנקים את כספם של הלקוחות. הם זעמו על כך שהבנקאים לא רק תגמלו את עצמם בנדיבות מופלגת מלכתחילה, אלא אף הכינו לעצמם מצנחי זהב שיבטיחו כי הם ירוויחו רווח נאה בין שיצליחו בין שייכשלו: המקרה הקלאסי של ״סיכון מוסרי״.

סיכון מוסרי הוא מצב שבו אדם או ארגון נוטל סיכונים מתוך ידיעה שגם אם החלטתו תתגלה כשגויה המחיר יתגלגל על גורם אחר. במצב כזה יש עיוות בתהליך קבלת ההחלטות. היות שהרווח הפוטנציאלי גבוה ואילו בהפסד הפוטנציאלי יישאו אחרים, יש כאן תמריץ ליטול סיכון גבוה שאין לו הצדקה במצב רגיל. הנגזרות הפיננסיות שחוללו את משבר הסב־פריים נוצרו מתוך הנחה שיש בהן משום מיקור חוץ יעיל של הסיכון. מעבר לכך, גם אם מישהו שקל את הסיכון לאי־פירעונות בהיקף גדול, הוא ודאי שיער — נכונה — שהבנקים החשובים גדולים מכדי לקרוס, שהרי אם הממשלות יניחו לזה לקרות ייגרם נזק קשה למשק כולו. וכך, הבנקאים הכניסו את לקוחותיהם לאזור סכנה שהם עצמם שמרו ממנו מרחק בטוח. לא היה סיכוי שיפסידו בשום תרחיש. כאשר עמדה הכלכלה הגלובלית על סף תהום, לא נתקלתי ולו בדיווח אחד על בנקאי שביטא חרטה, בושה או רגשות אשמה על כך שאחרים סבלו בשעה שהוא התהלך שאנן וחסין מפגע. דומה היה כי הם כלל לא הבינו את גודל ההפקרות המוסרית שהם נהגו בלקוחות שבטחו בהם.

תחושה בסיסית של צדק, במובנו כהוגנות, מוטמעת ביצר האנושי. אפשר להבחין בה כבר אצל פעוטות.¹⁰, Bodley Head, 2013. ״זה לא פייר!״ הוא מן ההיגדים המוסריים הראשונים שאנו משמיעים. תחושת צדק זו היא מוּלדת, ואינה ייחודית לבני אדם. כל בעלי החיים החברתיים מרגישים כעין זה. ישנה הרצאת טד מפורסמת, זמינה ברשת, של חוקר קופֵי האדם הדגול פראנס דה ואל.¹¹ נראים בה שני קופי קפוצ׳ין בכלובים סמוכים, מבצעים תרגיל בהשגחת המאמן שלהם. משימתם היא־למסור לו אבן דרך סורגי הכלוב. הוא מתגמל אותם בפרוסות מלפפון.

footnotes: ¹⁰ Paul Bloom, Just Babies ¹¹ .https: //www.youtube.com / watch?v = meiU6TxysCg

ואז עושה המאמן דבר שונה. הוא מתגמל את הקוף הראשון בעינב. קופים אוהבים מלפפון, אבל ענבים הם אוהבים יותר. הקוף השני צופה בכך מקרוב. המאמן פונה אליו. הקוף נותן למאמן את האבן — ומקבל ממנו פרוסת מלפפון. פרצופו של הקוף הוא התגלמות הזעם הקדוש. הוא מביט במלפפון, ואז במאמן, ואז מטיס את המלפפון רחוק ככל שהוא יכול. המאמן נותן לו עוד פרוסה מן המלפפון — והקוף מעיף גם אותה.

זו המחשה דרמטית מאין כמוה לעומק חוש הצדק־כהוגנות המושרש בנו. חוש זה הוא המאוים במצבי סיכון מוסרי. אנשים החושבים על הצלחתם של מייסד מייקרוסופט ביל גייטס, מייסד אפל סטיב ג׳ובס המנוח, או מייסד אמזון ג׳ף בזוֹס, מפקפקים אולי במדיניות זו או אחרת של החברות הללו, ועדיין הם מחשיבים אנשים אלה כמי שנטלו סיכון; שהימרו על עתידם ובזכות זאת הצליחו. היה להם הרבה מה להפסיד, כשם שהיה להם הרבה מה להרוויח. סיכון מוסרי הוא היפוכו של דבר. זהו סיכון שאין בו הסתכנות, ועל כן הוא מתגרה בתחושת הצדק־כהוגנות שלנו. בעיניהם של רבים־רבים, ההתנהגות החמקנית והחמדנית של הבנקאים בזמננו חשפה את השוק במֵרעוֹ האָ־מוסרי.

לעיתים קרובות מדי, מהתמוטטות אנרון עד עתה, אנו חוזים בראשי תאגידים ומוסדות פיננסיים גדולים המקדמים מדיניות קצרת רואי, נוטלים סיכונים שאין להם תוחלת, מרעיפים על עצמם משכורות ובונוסים אבסורדיים בגודלם, ומותירים למועסקים, לגמלאים ולציבור הרחב לשלם את המחיר כשמגדל הקלפים קורס.

בעיניי, לכלכלת השוק החופשית יתרון מוסרי מוחץ. הוכח כי היא הנוגדן הטוב ביותר שהומצא־לעוני כולל. בתוך שנות דור בלבד היא הקימה מעפר דל יותר ממאה מיליון איש בהודו וכמעט מיליארד בסין; זו תמורה שאין לה תקדים בתולדות האנושות. הכלכלה החופשית יוצרת תמריצי ענק ליצירתיות, המתנה הפלאית שלנו, בני האדם. האם מייקרוסופט, אפל וגוגל — וכל החדשנות הטכנולוגית שהן הביאו לחיינו — היו מתקיימות שלא בכלכלת שוק? האם הייתה צומחת הבינה המלאכותית, עם ההבטחה הכבירה הגלומה בה, בין היתר, לחדשנות רפואית ולשיפור האבחון? השוק החופשי שחרר אנשים באופן שהמרקסיזם לא היה מצליח לעולם.

ויתרה מכך. כפי שהראה הכלכלן וההיסטוריון היהודי הדגול אלברט הירשמן במחקרו הקלאסי ׳החשקים והאינטרסים׳, הוגי הנאורות אדם סמית, דייוויד יום ומונטסקייה ראו בשוק פתרון יעיל לאחת מחולשותיה הקשות והוותיקות של האנושות: האלימות. כאשר שתי אומות נתקלות זו בזו, אמר מונטסקייה, הן יכולות לעשות אחת מן השתיים: להילחם זו בזו, או לסחור זו עם זו. אם יילחמו, בטווח הארוך שתיהן יפסידו. אם יסחרו, שתיהן ירוויחו. זה היה כמובן ההיגיון מאחורי הקמת האיחוד האירופי: לחשק יחדיו את עתידן של המדינות, ובפרט צרפת וגרמניה, כך שיהיה להן אינטרס חזק לא־לשוב ולצאת למלחמה כפי שעשו, במחיר נורא, במחצית הראשונה של המאה העשרים.

ברנרד מנדוויל, המשורר וההוגה מערער המוסכמות, פרסם ב־1714 את ׳משל הדבורים׳, ובשמו האחר ׳מידות רעות פרטיות, ברָכות ציבוריות׳, פואמה שמכמה בחינות הטרימה את אדם סמית. הוא עורר סערה ציבורית בבריטניה כשטען שם שתאוות הבצע, מידה רעה של הפרט, יכולה להפוך באמצעות פעילות כלכלית לברכה לכלל. אומנם, אין זה בדיוק מה שאמר אדם סמית. סמית דיבר לא על חשקים אלא על אינטרסים. השורות המוכרות ביותר ב׳עושר העמים׳‏ שלו הן אלו: ״לא מטוּב ליבו של הקצב, מבשל השיכר או האופה, מצפים אנו להניח אוכל על שולחננו, אלא מדאגתו של כל אחד מהם לענייניו הוא״. סמית עשה לכלכלה מה שהובס עשה לפוליטיקה. הוא הראה שהאינטרס העצמי מוביל, באורח הגיוני, ליצירת מערכת של חוזים מסחריים — כפי שאמר הובס, בהקשר המדיני, לגבי החוזה החברתי שהוא פרי איגום האינטרסים העצמיים.

הוגי הנאורות סמית, יום ומונטסקייה ידעו שאחיזתה של הדת בציבור מתרופפת; שסמכותה של הכנסייה נפגעה בעקבות האלימות והמלחמות שהיא יצרה בין קתולים לפרוטסטנטים. לכן חיפשו בסיס ניטרלי יותר, חילוני, לעמודי התווך של החברה; למה שהתיאולוג האנגלי בן התקופה, ההגמון ג׳וזף באטלר, כינה ״אהבת עצמי צוננת״, ואלקסיס דה־טוקוויל קרא ״האינטרס העצמי המובן נכונה״. אבל אף לא אחד מהם סבר שהשוק יוכל לתפקד בלי כללי מוסר.

כפי שהזכרנו, אדם סמית עצמו כתב יצירה חשובה בתחום תורת המוסר, ׳התיאוריה של רגשות מוסריים׳, לפני שחיבר את ׳עושר העמים׳. המשפט הפותח של הספר מלמדנו מייד על ההקשר שבו תפס סמית את פעולת השוק: ״גם אם נניח כי האדם אנוכי מאוד, עלינו להודות שיש בו מטבעו יסודות הגורמים לו להתעניין במזלם של אחרים ולחוש כי אושרם נחוץ לו, אף כי אין הוא מרוויח מאושרו של הזולת דבר לבד מן ההנאה לראותו״. ברור היה לסמית כי להיות אנושי פירושו להיות בעל חוש מוסר; להנחה זו היו שותפים כל אנשי הנאורות הסקוטית, בהם גם דייוויד יום ואדם פרגוסון. ביסוד תפיסתו באשר למהות האנושיות עמדה ההכרה כי על המוסר למשול ביחסים הבין־אישיים.

והנה, עוד במאה ה־18, מזהיר דייוויד יום מפני הסכנה שבתפיסה הצרכנית. מבין המידות הרעות, הוא כותב ב׳מסכת על טבע האדם׳, ״החמדנות המגרה אותנו לצבוֹר טובין ונכסים עבור עצמנו ובשביל חברים קרובים — רק היא אינה יודעת שובע, רצופה, חובקת כול, ומאיימת ישירות על קיומה של החברה״.¹² המתח שבין האינטרס העצמי לטוב המשותף עודו מאיים עלינו, אם כן. איך מרפים אותו הלכה למעשה? בימינו עברה החשיבה בנושאים האלה מהתבוננות תיאורטית טהורה בהתנהגות האנושית אל הנסיינות של מדעי החברה. מחקרים ניסוייִם מעמיקים נערכו לבחינת תהליך קבלת ההחלטות המתקיים במרווח שבין אנוכיות להוגנות.

footnotes: ¹² דייוויד יום, מסכת על טבע האדם, מאנגלית: יפתח בריל, ירושלים: שלם, תשע״ד, ספר שלישי (על המוסר), חלק ב (על הצדק והאי־צדק), סעיף ב (על מקור הצדק והרכוש), עמ׳ 412.

דוגמה קלאסית לכך היא ״משחק האולטימטום״.¹³, 59-100. יש בו שני שחקנים: מציע ומקבל. למציע מוקצים 10 דולרים, והוא יכול להציע לשחקן השני, המקבל, חלק כלשהו מהסכום, כפי בחירתו. התנאי היחיד הוא שאם המקבל מסרב להצעה, המציע מפסיד את כל עשרת הדולרים. על פי ההיגיון הקשיח, כדאי למציע להציע דולר אחד. המקבל ודאי יקבל את ההצעה, כי דולר אחד הוא יותר מלא־כלום. אך במציאות, ברוב המקרים המציע נותן כמחצית הסכום — אם מתוך חוש מוּלד של הוגנות, אם מתוך חשש שהמקבל יסרב לקבל נתח קטן מתוך אותה תחושה של ציפייה להוגנות.

footnotes: ¹³ Bloom, Just Babies

מפליא אף יותר הוא ״משחק הטובין הציבוריים״. יש בו ארבעה שחקנים, שאינם ידועים זה לזה, וכל אחד מקבל 20 דולר. המשחק הוא סדרה של סבבים, שבכל אחד מהם שם כל שחקן כסף בקופה מרכזית, הסכום הכולל מוכפל, ומחולק שווה בשווה בין השחקנים. כל שחקן מקבל פירוט כמה כסף יש לו עכשיו, ומה עשו האחרים. כך, למשל, אם כל אחד מהשחקנים שם בקופה־20 דולר, הסכום מוכפל וכל אחד מהם מקבל בחזרה 40 דולר. לעומת זאת, אם שלושה שחקנים שמו־20 דולר והרביעי לא שם כלום, 60 הדולרים שהצטברו מוכפלים, 120 הדולרים מחולקים לארבעה, וכל שחקן מקבל 30 דולר — וכך לשחקן שלא שם כסף יש עכשיו־50 דולר, ולכל אחד מחבריו רק 30. משתלם, אם כן, לא־לתרום לקופה המשותפת כאשר אחרים תורמים לה.

משתלם, אך לא־לאורך זמן. השחקנים האחרים מבינים שאחד מהם אינו תורם, ובזה אחר זה חדלים לתרום אף הם. עכשיו אין טוב משותף, אלא רק טובין פרטיים של היחידים. כולם מפסידים מזה, שהרי אין יותר הכפלות. אנשים מוותרים, אם כן, על רווחים פוטנציאליים משום שתחושת הצדק שלהם נפגעה. יתרה מכך: כאשר מוצעת לשחקנים אפשרות לשלם לצד שלישי כדי שייקח כסף מאלה שאינם תורמים, רובם המכריע בוחרים באפשרות זו.¹⁴ לכאורה, תמוה. למה להקריב את קניינך לשם הענשת הזולת? אך יש פה היגיון מוצק. הפיתוי להיות טרמפיסט — להרוויח מן הטובין הציבוריים בלי לתרום את חלקך; לדאוג רק ל״אני״ ולא־ל״אנחנו״ — הוא פיתוי חזק, ולכן התמריץ שלא־להיות כזה צריך להיות חזק יותר. הענשת המשתמטים עולה לנו כסף, אך אנו רואים בכך מחיר שראוי לשלם למען הטוב המשותף.

footnotes: ¹⁴ שם, עמ׳ 89–92.

התנהגותם של בנקים, מוסדות פיננסיים אחרים ומנכ״לים של תאגידים גדולים עוררה תחושות זעם גופניות ממש. ככלות הכול, תחושת הבטן היא המניעה את תחושת הצדק־כהוגנות. אבל התנהגות זו הייתה תוצאתו ההגיונית של האינדיבידואליזם שתפס אצלנו את מקום המוסר משנות השישים ואילך, בגבור ה״אני״ על ה״אנחנו״. איך יכולנו לדחות את טיעוני המוסר המסורתי בכל תחומי החיים, ולצפות שדווקא בתחום השוּק הם יוסיפו לשרור? האם לא־לכך כיוון אותו נאום מפורסם שנשא השחקן מייקל דגלס בסרט ׳וול סטריט׳, שהדגיש כי ״תאוות הבצע — אין לי מילה מוצלחת יותר — היא טובה״? החמדנות, אמר, ״לוכדת את תמציתה של הרוח האבולוציונית״; היא מסמנת את ״התפרצותה של רוח האדם מעלה מעלה״.

בעולם שהשוק מושל בו, ושתפעולו מונע בידי תאוות הבצע, מגיעים הבריות לידי אמונה כי ערכו של אדם נמדד ברווחיו הכספיים ובכושר הקנייה שלו, ולא בתכונות אופי כגון יושר, הגינות ועזרה לזולת. הפוליטיקה עצמה, משאינה יכולה לבסס עצמה על מוסר משותף לאזרחיה, חדֵלה לעסוק בחזון, בשאיפות ובטוב המשותף ונעשית עניין עסקי, ניהולי, סוג של מוצר צרכני: הצבע למפלגה הנותנת יותר דברים שאתה חושק בהם, וגובה תמורתם פחות מיסים. אך מה מגלה המצביע? שהפוליטיקאים גוזרים לעצמם קופונים כספיים מן המשחק; שהפוליטיקה נתפסת כעסק ככל העסקים, ואף מן המפוקפקים שבהם. הדור הצעיר רואה זאת, ומתרחק. למה לו פוליטיקה עכשיו? אם הכול כסף, הרי יש מקומות שאפשר להרוויח בהם הרבה יותר.

אלא שכל תפקיד מנהיגותי מטיל על האדם אחריות כלפי האנשים שהפקידו בידו חלק משלומם. כך גם בעולם העסקים, הפיננסים והתאגידים הגלובליים. בלי כללי מוסר, שווקים אינם יכולים לתפקד. אפילו המילים השימושיות בעולם הכלכלה מעידות על כך. ״קרדיט״ בא מאותו שורש לטיני שבא ממנו ״קְרֵדוֹ״, ״אני מאמין״. ״אמון״, שקיומו או היעדרו מעצבים את טיבם של שווקים, ואף הוא כרוך בשורשו באמונה: אמון הוא אמונה בזולת. כך גם ה״נאמנות״, המככבת בשלל מונחים בעולם שוק ההון, זו שהיעדרה חולל את המשבר של 2008. ״ערֵבות״ היא אותה ערבות שכל ישראל ערבים בה זה בזה. כל אלה הינם, או היו, מונחים מוסריים ביסודם. כאשר מתמוטט האמון, היסודות מתערערים.

יותר מכל שיטה כלכלית אחרת הצליחה כלכלת השוק ליצור עושר, למגר עוני ולשחרר יצירתיות אנושית. הכשל אינו מצוי בשוק עצמו, אלא בתפיסה שהשוק הוא כל אשר אנו צריכים. שווקים אינם מבטיחים הוגנות, אחריות או יושרה. הם יכולים למָרֵב רווח לטווח קצר על חשבון קיימות ארוכת טווח. אי־אפשר לסמוך עליהם שיחלקו את התגמולים באורח הוגן. אין בכוחם להבטיח יושר. כשעומד מולם אינטרס עצמי בוטה, נוצרת תשלובת של מרב הפיתוי ומרב ההזדמנות. שווקים צריכים כללי מוסר, ואינם יוצרים אותם.

הם נוצרים בידי בתי ספר, כלי תקשורת, מנהגים, מסורות, מנהיגים דתיים, דמויות מופת מוסריות והשפעה של בני אדם. אבל כאשר הדת מאבדת את קולה והתקשורת סוגדת להצלחה, כאשר הטוב והרע נעשים יחסיים וכל דיבור על מוסר מוקע כ״שיפוטי״, כאשר מידלדלים חושי הכבוד והבושה ואנשים מוכנים לעשות כל דבר שאפשר לעשות ולחמוק מעונש — כי אז שום אסדרה מגבוה לא תציל אותנו. אנשים ימשיכו להערים על הרגולטורים, כפי שעשו במה שכּונה ״הַסְחָרַת״ הסיכונים שפירושה היה שאיש אינו יודע מי חייב מה למי.

השווקים נוצרו כדי לשרת אותנו; אנו לא נולדנו לשרת את השווקים. הכלכלה זקוקה לאתיקה. כוחות השוק לבדם אין די בהם כדי לקיים את השווקים לאורך ימים. השווקים תלויים בכך שנכבד את האנשים המושפעים מהחלטותינו הכלכליות. אם נאבד זאת נאבד לא רק כסף ומקומות עבודה, אלא גם דברים משמעותיים אף יותר מהם: את החופש, האמון וההגינות; הדברים שיש להם ערך — אך אין להם מחיר.