סימן י

יש בידינו הנחה אחת, שבאמת אינה כ"א השערתנו בלבד, אין עליה עדות וראיה ברורה מדברי חז"ל; אלא שלפי אם יקיימוה החכמים והחברים (שהם רשאין ולא אני) תפיץ אור לא מעט על הזמן הרחוק והיקר שאנחנו בו, ימי השמד ומלחמת החירות משעבוד היונים שבסוריא, על כן לא נוכל עצור מחוותה הנה. והוא שאיזה מספר מן מזמורי קדש הנאספים בספר תהלים, יצאו לאור במשך הזמן ההוא, ושהמשכילים והקדושים והחסידים, הרמוז עליהם בדניאל ובדברי הימים השנים לחשמונאים, שמכללם מתתיהו ויהודה ואחיו כהני חשמונאי, הם שהתפללו ושוררו אותם על הצרות והרדיפות והמלחמות,‏ שנתעוררו עליהם מאת. היונים המושלים, ומאת העמים שכני א"י הרעים, וכמו כן מאת רשעי ישראל הפושעים המתדמים ליונים, ועל הנצחון והתשועות שנעשו להם נגדם:

וכבר בארנו בשער ובהערות הקודמות אודותם וטובם של שני דברי הימים לחשמונאים, שנשארו לנו בלשון יונית, וביותר הראשון מהם, שמקור לשונו היה עברי, ונכתב בארץ יהודה בלי ספק, ואמרנו, כי השם המיוחד לאותן שנתנו נפשם על קיום המצות, והתנדבו תחלה ללחום על תורותם, הוא גם בנוסח היוני המלה העברית בעצמה חסידים, וכי הם שנקראו בדניאל משכילי עם, מצדיקי הרבים, קדישי עליונין, עם יודעי אלהיו, כמו שנקראו בשניהם, אותן שרצו ליתן יד ולהתדמות ליונים וצוררים להחסידים, בשם הנאה להם, פושעים, עוזבי ברית קדש, מרשיעי ברית.

מעתה נביא איזה דוגמאות לראיה על השערתנו; מזמור מ"ד המתחיל: "אלהים באזנינו שמענו אבותינו ספרו לנו"; הנה יבואו בו הדבורים, "תתננו כצאן מאכל ובגוים זריתנו, תמכור עמך בלא הון תשימנו חרפה לשכנינו לעג וקלס לסביבותינו" (וכמה זה מבואר בד"ה על עמון ומואב ואדום וצור והגרים, הם הערביים שהצרו להם ועזרו להיונים במשך המלחמה, ובאו תמיד עמם בתקות שלל ושבי היהודים, שיקנום בשינוצחו במלחמה; ולא מצינו שהיו ישראל ללעג ולקלס לסביבותם, עכ"פ בשיעור גדול ומשך זמן כזה, כל ימי הבית הראשון); "כי דכיתנו במקום תנים ותכס עלינו בצלמות" (מוסב על המחבואים לחסידים במערות ובסעיפי הסלעים המוזכרים בד"ה ובשער); "אם שכחנו שם אלהינו ונפרוש כפינו לאל זר הלא אלהים יחקר זאת" (כמה נאה ונכון מאמר זה בפי החסידים הללו); "כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה" (כמסופר ממיתתם במערות ולא רצו לחלל את השבת, ונודע ענין האשה ושבעה בניה; וקודם זמן זה לא מצינו כלל, שנהרגו רבים מישראל על דבר אמונתם); "עורה למה תישן ה' " נראה מכל זה, שזמן חבורו של זה המזמור כשהתחיל תוקף השמד בשנת קמ"ג לשטרות, ולזכרון הצרות שעברו, שרו אותו הלוים במקדש אחר כן עד ימי יוחנן הורקנוס, שמנעם מזה כמסופר בשער.

מזמור ע"ד: "למה אלהים זנחת לנצח". שים עיניך ולבך על הדבורים: "כל הרע אויב בקדש" (מוסב ביחוד על המורים בקשת מן המצודה בעיר ציון על הר הבית ועל העולים אליו, כמסופר בדה"י ובמגלת תענית); "שאגו צורריך בקרב מועדך, שמו אותותם אותות, שרפו כל מועדי אל בארץ" (בתי כנסיות שהחריבו); "אין עוד נביא זכר זאת אויב חרף ה' ועם נבל נאצו שמך; זכור חרפתך מני נבל כל היום" (מושליהם היונים שבסוריא שהיתה אז כבר גבורתם נשתה, ונכנעו בידי רומיים כמובא בשער, ומה גם הגוים שכניהם הרעים הקטנים); ואז תכיר האמת כי חובר המזמור ג"כ במשך תוקף השמד או סמיך לו מלאחריו.

מזמור ע"ט: "אלהים באו גוים בנחלתך". המשכיל יודה שכל דבור ודבור בזה המזמור מוסב היטב על קורות הזמן ההוא באמצע שנות המלחמה, ובאמת המשיכו בדה"י הראשון, על בוא בכחידס השר הצבא היוני עם אלקים הכהן הפושע, ועל הריגתם לששים סופרים החסידים בשנת קנ"א (בתוכם יוסי בן יועזר חסיד שבכהונה ודוד הפושע), ונשתמש שם בלשון ככתוב "בשר חסידיך" וגו'; ודע כי דה"י זה נתחבר בלא ספק אחר החתום האחרון לסה"ק, שמזכיר בסופו בקוצר מעשי יוחנן הורקנוס וגבורותיו,‏ וכמובא בשער.

מזמור פ"ג: "אלהים אל דמי לך". יובן לך היטב כשתעריכו עם המסופר בפרשה ה' בדה"י הראשון, מקשר העמים בסביבות א"י על יהודה וצבאיו, והדבור "גם אשור נלוה עמם", הוא כנוי למלכות היונים שבסוריא, שמלכו גם בעבר הנהר, במקום מלכות פרס המכונה כמו כן אשור בס' עזרא, לסבת עיקר ארצות הממלכה.

מזמור פ"ה: "רצית ה' ארצך שבת שבות יעקב". הושר אחר נצחון נכבד, הקרוב בימי יונתן המנהיג השני, ונעיר בו רק על הדבורים "אשמעה מה ידבר האל ה' כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו אך קרוב ליראיו ישעו לשכון כבוד בארצנו".

מזמור קל"ב: "זכור ה' לדוד את כל ענותו". במקומות מהשער בארנו, איך שמתחלת עלות הגולה במלוך פרס וכל ימי משך הבית השני, היה להם הרגש חזק ומדע נכון, שלפי מה שציירו נביאים הראשונים תשועת עולמים לישראל, לא היתה עתה גאולה שלמה. וכי בשום פעם אפילו בימים היותר טובים, לא

התחדש במשך הזמן הארוך ההוא, מלכות או ממשלה דומה אפילו מעט לאותה המקווה מספרי הקדש. ושעל פי זה נתיחדה ונתחזקה התקוה והתוחלת לביאת כהן צדק, מטיב מעמד המקדש וקדשיו,‏ ולעמידת מלך מבית דוד מושיעם ומרים קרנם, שעדיין היו עמהם מפורסמים מזרעו, ובהם קצת מכובדים ביחוד בבבל. והזכרנו שם עוד, כי החשמונאים הטובים הראשונים, יהודה ואחיו אחריו, בדעתם שכל תשועתם עדיין לא היה כ"א עזר מעט בעבידתם ליונים ובפזור שאר הגליות בעמים, החזיקו מאד הם והעם בתקותם הטובה הנזכרת, והיא שהרהיבה את רוחם, להתקומם נגד מציקיהם, ואחר הצעה זו נאמר בקצור, שמזמור זה מוסב על המאורע הטוב, שגבר יהודה וכבש את המקדש מירי האויבים והפושעים, ונאספו אליו מסביב, לטהרו ולקדשו לעבודה. והנה המשורר הקדוש ההוא מספר על דוד, המיחד ראשון מקום לבית אלהים על אותו הדרך, שהתנדבו יהודה ורעיו הכהנים החסידים בנדר ואיסור נפש, לכיבוש המקדש מידי האויבים, כמובא בשער.

ובחידוש העבודה מזכיר: "כהניך ילבשו צדק וחסידיך ירננו"; ובתקוה לעתיד על המשך הנצחון: "וכהניה אלביש ישע וחסידיה רנן ירננו"; ובתוחלת למושיע עולמים "שם אצמיח קרן לדוד".

ואל יקשה בעיניך דבור: וארון עוזך, ובבית שני חסר הארון; לפי שהמשורר בחר ברוח קדשו בדרכו דבורים רגילים מימים קדמונים, והכונה על שכינת הכבוד, וכמו שיתראה להלן, שמזכיר גם שמות השבטים, לפי המקומות שהיו נחלה לשבטי ישראל מקדם, וכדרך שאמרנו למעלה בשם אשור. והנה גם במשנת יומא (ששנאה שמעון איש המצפה כפני הבית כמובא במ"א מחבורנו) שנו (יומא נ"ב ב'): מהלך לשמאלו עם הפרכת, עד שהוא מגיע לארון, הגיע לארון, נותן את המחתה בין שני הבדים, וכדמסיק שם בגמרא לעולם במקדש שני וכו' ע"ש.

מזמור קמ"ט וק"ן, הללויה שירו לה' שיר חדש; התוכן הוא חסידים לוחמים בחרב שנונה, ומהודרים בנצחון ישועה כבוד‏ מאת מלכים ושרים נכנעים לפניהם, ואיה איפוא בקורותינו מאורע כזה זולת זאת המלחמה וסופה? ועל כן ברור, כי בשקוט הארץ בשנת ק"ע, וחנפו להם מלכי סוריא, וכל אחד הוסיף על חברו, בנתון לעם ולשמעון ראש צבאם כתבי חירות וברית, ובהוסד אבן פנה אחרונה בחומת חופשם, במה שנכבשה לפניהם המצודה בעיר ציון בחדש אייר קע"א, שהחזיקו היונים והפושעים עד הנה. אז הושר שיר חדש זה ביום התקדש חג, שחגגו אותו בשמחה גדולה, ככתוב מבואר בדה"י, ונרשם גם להבא ליו"ט במגלת תענית "בעשרין וכלתא ביה נפקו בני חקרא מירושלים" וגו'.

ולבי אומר לי עוד, שכמו שנמצא בתהלים הלל המצרי, גם (לפי המבואר נכון לידידי הרב הגדול המפורסם בהקדמת שארית יהודה) הלל אשורי וכנאמר בהערה הקודמת, גם הלל בבלי; הנה יהיה המזמור שלפנינו הנאחד בלי ספק עם אותו שלאחריו, ואולי בחבור גם קצת מזמורי הללויה שלפניו, הוא הכולל את ההלל היוני ובאין צורך להאריך למשכיל נאמר לבד באנחת לב: נאה ויאה הלל זה לחתום עמו ספר תהלות ישראל. ומן אז פסקו המעשים הגדולים והנסים האמתיים, נאלמו גם השירות ותשבחות שעליהם.

והנה שבעה מזמורים אלו שהבאנו מהם, מתיחסים בציון שבראשם לאסף, והשנים לבני קרח, ובשנים לא בא שם המשורר; ועל כן כשאנו אומרים, שמחבריהם היו חסידים לוים מזמן המלחמה (שבלא זה ידענו כי התורה וכל כשרון רוחני היה אז אך לבד אצל הכהנים והלוים),‏ אין הציונים הנזכרים מביאים עלינו קושי כלל; וזה לפי שבזמן ההוא עדיין היו להם מגלות יוחסין לרוב, וביחוד הכהנים והלוים שמרו תמיד כתבם המתיחשים למשפחות ולמשמרות ראשי בתי אבותם, וקראו עצמם על שמותם, כמו בימי דוד, חזקיהו, ויאשיהו, זה הנודע למבין, ואין צריך ראיה.

אולם ישמע נא הקורא הנעים דברי השערתנו עוד, והוא שלהיות מה שאירע ליהודה ולאחיו ולשאר ראשי החסידים, דומה הרבה למה שאירע לדוד המלך ע"ה; שהוא גם המה נרדפו מן הגוים וגם מרשעי ישראל, זה ואלו נסתרו והתחבאו במדבר ובמערות, הוא גם הם בגדו בם אוהבים והלשינו עליהם אחים בני עמם, יתר על מה שהציקו להם אויבים לוחמים במערכה. הנה אפשר ויתכן מאד לחשוב ששרו החסידים קצת זמירותיהם, בשפוך שיח לבבם ע"פ דרך המלך דוד, בהיותו במקרה פלוני או פלוני דומה לאשר קרה להם באותו פעם.

ובזה יהי נפתח לפנינו פתח, להתרת קושי גדול, הבא מן הציונים לדוד, הנמצא בראש קצת מזמורים, שלא יתכן כלל לפי התוכן שלהם היותם מעשה ידי דוד. והמפרשים כלם נלאו בזה, עד שרוב בעלי הפֿילאָלאָגיא והקריטיק"א מהאומות בזו לציונים, וחשבום כאילו אינם, עד היותם באמת ניכרים לקדומים בקדמות המזמורים שעליהם נרשמו; והנה בזמן שאנו בו, ובפי החסידים, ימתק תוכן המזמורים ההם ויתבארו מאליהם;‏ וגם ציוניהם יצדקו מאד על האופן הזה שאמרנו.

למשל מזמור קמ"ד המצוין לדוד ומתחיל: "ברוך ה' צורי המלמד ידי לקרב אצבעותי למלחמה", כמה הוא נכון בפי יהודה! ועוד יותר בפי יונתן חשמונאי אחיו, ושר אותו על דרך דוד. והנה בא בו הדבור "הפוצה את דוד עבדו מחרב רעה פצני והצילני מיד בני נכר (היונים ושרי צבאם שבארץ) אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר" (הכונה נגלית על הבגידות שבגדו בהם פעמים הרבה, ובקשו לתפשם בעזר ובהסתת הפושעים, ‏אחרי הבטיחם אותם בימינם על חייהם ושלומם, כמבואר בדה"י השנים וביוסף הכהן).

וכמוהו מזמור ס"ט מצוין לדוד ומתחיל: "הושיענו אלהים כי באו מים עד נפש", ולא יתכן כלל בפי דוד, לפי הנודע בכתובים ממנו ומזמנו; ובא בו "כי קנאת ביתך אכלתני", וחותם "כי אלהים יושיע ציון ויבנה ערי יהודה (החרבות מחמת המצוקות והמלחמה הארוכה, שכנראה היה זה בבוא אלקים ובכחידס בשנת קנ"א ונרדף יונתן מאד) "וזרע עבדיו ינחלוה ואוהבי שמו ישכנו בה" (לא היונים והפושעים, כמו שהיתה באותה שעה).

מזמור נ"ט: לדוד מכתם בשלוח שאול וישמרו את הבית להמיתו", ומתחיל הצילני מאויבי אלהי; נניח שהמקראות ברובם יוכלו להוסב בדוחק על דוד במעמדו זה המצוין, ‏אך לא כלם, כמו הדבורים "הקיצה לפקוד כל הגוים, ואתה ה' תשחק למו תלעג לכל גוים, וידעו כי אלהים מושל ביעקב לאפסי הארץ סלה"; ובפי יהודה או יונתן, או בפי אחד מהחסידים בשבילם ובשביל עצמו יתכנו הדברים, שגם הם היו במעמד דומה לזה של דוד, נשמרים מאויביהם וקרובים ליפול בידם.

ונחתום הדוגמא במזמור ס' שציונו "לדוד בחצותו את ארם נהרים ואת ארם צובה וישב יואב ויך את אדום" וגו'; ותחלה נאמר, כי ידענו מן הכתוב, שכבר מימים רבים מקודם לכיבוש אדום ע"י דוד הצליח המלך מאד, ושבנקודת זמן המצוין, באה גדולתו עד הראש; ולזה לפי פשטות הציון אין למצוא שום מובן בדבורים כאלה:

"אלהים זנחתנו פרצתנו, אנפת תשובב לנו, הרעשתה ארץ פצמתה, רפה שבריה כי מטה, הראית עמך קשה, השקיתנו יין תרעלה, נתתה ליראיך נס הבה לנו עזרת מצר" וגו', כל המזמור כלו לא יתכן כלל בפי דוד במעמדו הרמוז, ונכון ומתוק מאד בפי יהודה חשמונאי, או אחד מחבריו החסידים בשבילו; ולהבנתו הגמורה (והענין יקר לנו) צריך שתדע, כי בית צור (במלאפוס), מבצר בצד הדרומי קצה גבול אדום, היה יקר לשני צדדי הלוחמים, ויתד תלוי עליו תהפוכות המלחמה הארוכה. ומוטב שנעתיק בזה הפסוקים מדברי הימים הראשון בלשונם, הגם שיארכו הדברים קצת, בתחלת המרידה ביונים כתוב שם: ויבצר יהודה גם את בית צור למען היות להם מבצר מנגד לאדום.

אחרי הנצחון הגדול שנצח יהודה‏ על שכני א"י, העמים היושבים בעבר הירדן, בגלעד, ובגליל העליון והתחתון (נחלת שבטי ישראל מלפנים), וגם על הדרום אשדוד ויבנה (גבול פלשתים מלפנים), אחרי הנצחונות האלה מלך אאופטר על סוריא בכללה, ובא בחיל גדול לארץ, עד שלא יכול יהודה לעמוד, ונטה מפניו לבין ההרים והסלעים, ואז כתוב על המלך: "ויסעו דרך ארץ אדום ויצבאו על בית צור ימים רבים, ויקריבו כל כלי מפץ עליה להבקיעה, ויפרצו בני ישראל מן העיר וישלחו את כלי משחיתם באש, וילחמו כגבורי חיל, ויהודה סר מעל המצודה… והיהודים ראו את חיל המלך כי עצום הוא מאד ויטו ממנו… ואנשי בית צור לא יכלו לעמוד בעיר, כי חזק עליהם הרעב, ושנה ההיא היתה שנת השמטה, וישלם המלך אתם, ויצאו בטח מן העיר ויתן מצב בתוכה לשמרה".

בבוא בכחירם ואלקים בשנת קנ"א כתוב עליו: ויחזק גם את בית צור. – ואחר שנצח עליהם יונתן עד שנת ק"ס, כתוב על אותו הזמן רק בבית צור נשארו כל הנסוגים מאחרי ה' ומצותיו, ותהי להם למקלט. ככה נכבשה ונאבדה בית צור בזה אחר זה (הגם שלמרבה היתה ביד האויבים), עד שכבשה שמעון לחלוטין, ובכתב הנשיאות שנתנו לו העם בשנה קע"א, היה כתוב מפרטי גדולת מעשיו שעשה: ויבצר את ערי יהודה ואת בית צור בקצה הארץ אשר היתה עיר מסכנות לאויב, ויתן יהודה למשטר בתוכה. ועוד כשהסופר דה"י כולל וחוזר בדרך מליצי (ונראה שהיה בעברי אלפ"א בית"א) מעשי תקפו של שמעון, אומר: ויהיו לו שבויי חרב לרוב וישר על גזר ועל בית צור ועל המצודה (שבירושלם).

ובמגלת תענית כתוב, בשבעה עשר בסיון אחידת מגדל צור (פירוש נכבשה); ובארו שם בברייתא שעל המגלה זו קסרי כת אדום, שהיתה יושבת בין החולות (בדרום, לא מגדל סטרטון או קסרי סמוך לים), והיא היתה לישראל יתר רעה בימי יונים, וכשגברה יד בני חשמונאי כבשום והוציאום משם, והושיבו ישראל בתוכה, ואותו היום שכבשוה עשאוהו יו"ט.

הנך רואה, שכל כך היה חשוב בעיניהם כבוש מבצר זה, עד שקבעו עליו יום טוב מיוחד, כמו שקבעו על הנצחון הנפלא על ניקנור שר צבא היונים, על המסר בידם המצודה שבירושלים. והקרוב מן הדעות החלוקות בזה שהיא גם היא (בחלוף מבטא) מבצר ביתר או בית תר, ששם נגדעה קרן ישראל לאחרונה כשבעים שנה אחר החרבן, כמסופר בשער.

והנה המשורר ברוח קדשו, דימה אלו המאורעות הנזכרות לאותן של דוד בזה הדבר, שכמו שכבש דוד את אדום, אחרי שנצח עמים רבים שבעבר הנהר; כן יהודה אחרי נצחונותיו בעבר הירדן ובארץ העמים מסביב שעליהם שר: "אלהים דבר בקדשו אעלוזה, אחלקה שכם ועמק סכות אמדד, לי גלעד ולי מנשה" וגו', התחזק עתה עוד באלהיו להציל את המבצר היקר או לכבשו שנית מיד היונים, וקוראו, "מי יובילני עיר מצור מי ינחני עד אדום"; והנה הדבור "הלא אתה אלהים זנחתנו ולא תצא אלהים בצבאותינו" שוה בעינו להדבור "אף זנחת ותכלימנו ולא תצא בצבאותינו" במזמור מ"ד, והוא מצוין לבני קרח. ולדעתנו אין בו ספק היותו מזמן זה שאנחנו בו.

ועור קרוב אלינו הדבר מאד, שמהדורא שניה הנמצאת מזה המזמור בסימן ק"ח, ומתחלת "נכון לבי אלהים", תקנוה החסידים בימי שמעון, או באיזה זמן קודם לו, כשבא המבצר שוב בידם.

והנה לבי רועד בקרבי, להציע השערות חדשות כאלה, שהם הפך המפורסם היום אצל העם והסגולות. ומאז שנתמעטו יראים אמתים רבו המקנאים האורבים בראש דרך, מתי יצא דבר מפי דורש הפך המורגל להם, או אשר יפקד מושבו באוצר מדעם חדל, וקדשו עליו מלחמה; אמנם אחת היא התנצלותנו, כי יודע אלהים וישראל הוא ידע, שאין בחקירות אמת בלב טהור כזו ואלפים בדומה לה, חשש סכנה להפסד האמונה כל עיקר; אדרבא! שבח ומעלה לישראל ותפארת לתורת אבותם; וחרפה רק להבוערים במזיד שבימינו אלה המאמין כמו במשלנו זה, (לו יהי אמת בהשערתנו), מה בזה סכנה? אם יצא לנו לאור משפט, שגם בערב ימי מלכותנו ובנטות צללי הצלחתנו, עדיין לא פסקו שרי קדש וחסידי עליון, שנתנסו ונמצאו בחונים, ותנח עליהם הרוח בשפוך לבם בתחנה והודאה לפני מלכם ואלהיהם, שעליו הורגו כל ימי המלחמה הארוכה והקשה, וכי יודע, כי שלהם המה איזה מזמורים שנתיחסו עד היום בגלוי לקדמונים מהם. ואצלנו ברור שחכמינו היותר קדמונים ידעו זה הענין והעלימוהו שהרי אפילו לכלל תלמידיהם ספרו במשנתם הנגלית שנכתב ספר תהלים ע"י עשרה זקנים (בברייתא הקדמונה: סדרן של נביאים כיצד? הזכורה מאתנו לרוב בחבורנו, שמסדורה נראה לעין, שידעו גם הענין בנחמות שבישעיה), עם היות שבדרשם באגדה להמון העם רגיל להם ליחס לצנועי תלמודיהם בכלל שאר הסתרים; ולא על חנם השוו חז"ל בקבלתם "דורו של שמד לדורו של חזקיה" וזה הוא הנודע להם לדור דעה, וייחסו אליו כתיבת חלק מסיום מספרי הקדש ודע זה.

ונהפוך הוא, ההיזק והסכנה שבימינו אלה הוא, אם תקח אזן שומע או קורא (ביחוד בין צעירי ימים) שמץ מן יוצא בזה, מכתבי וחבורי חכמי נכר (וידעתי שנגעו בהשערה שלמעלה איזה מבארים אחרונים לאשכנזים ולא ראיתים) מבלי העמיק בדבר ובתערובת אמת ושקר, ומזה ימהרו להוציא תולדות זרות ובלתי מוכרעות כלל; הכל להיותם רואים שאין הדבר כמו שסברו אותו מתחלה, ושחכמי עמם לא ידעוהו, או לא גולו את אזנם על דבר אמת, או נחשב לאמת, שסוף סוף אינני קובע השערתו וסברתי לודאי, ואם מטעמים נכוחים (לא מטעם הקלוש הלקוח ממה שכבר נטה אז הלשון מצחותו וכחו, אל העברי המאוחר אצל רוב האנשים) השערתי לא תעלה לרצון לפני חכמי ישראל, הנה דברי בה בטלים ומבוטלים גם מאתי.

ועל אודות ההלל הבבלי, הנה תעמוד דעתי שטעמה ונמוקה עמה, נגד המשפט החרוץ מאת החכם לוצאטו, שלא נתגלה טעמו כל עיקר. – ואפילו בדבר ההלל היוני, כל עוד שלא יתראה לנגד עינינו מסורת קבלה מבוארת בדבר זמן החתום האחרון והמוחלט לסה"ק, ביחוד לכתובים, מתנגדת לדעתנו בזה; הנה גם השערתנו בהלל זה (ואיננה עדיין דבר זולת השערה בלבד) תשאר במקום הראוי לה, מאין התנגדות בתלמוד ואף גם בקצת ראיה ממנו; והרי אנו מוכרחים לבאר כאן, מה שחשבתיו אז דעת לנכון נקל, ולבלתי שייך למאמר שאיננו בעקרו תלמודי.

תחלה נאמר, שלא יאומן כהיום הזה על כל מי שהיא שלם בדעתו, שיתלה עצמו בדברי אגדה, או גם בצורת לשון הברייתא הזכורה למעלה "דוד כתב ספרו ע"י עשרה זקנים", וליחס בעבור זה כתיבת ספר תהלים כלו לדוד ולזמנו, והרי אף במדרשות (שיר רבה פ' כמגדל דוד, וקהלת רבה החכמה תעוז לחכם) המליצו עליו הדבור תלפיות, ספר שאמרו לו פיות הרבה. ומנאו שם, לדברי הכל, את עזרא הסופר בין עשרה הזקנים, והוא בדור השלישי לעולי הגולה. – ונאמר עוד, שלפי העולה ממשנת סוטה (ל' ב') ועוד יותר מגמרת סוכה (ל"ח ע"ב) ומיתר מקומות בש"ס גם מפשט קצת כתובים, מלות הקריאה "הללויה" גם "הודו לה' כי טוב" וגו', היו הדבורים שענו אותם תמיד העם השומעים את המקרא להם את ההלל; ועל כן בכל מקום שימצאו מצוינים דבורים אלו, בראש או בסוף או באמצע הפרק, הנה זה אות וסימן מובהק, שיש שם שירי הלל והודאה, שנקראו באיזה זמן מהזמנים הראשונים, לפני העם, יחיד וצבור, ונענו מאתם. ולפי זה על כל הפנים יהיה לנו בספר תהלים איזה הללים בפרקיהם, אע"פ שלא היה מקום והזדמן לחכמינו לזכור ולכלול בשם זה בבאור רק השנים מהם; גם הגדר יהיה לכלם בשוה, כמו שגדרו רק את האחד מהם (לפי הנראה בתחלת ההשקפה), ואמרו: "נביאים שביניהם תקנו להם לישראל, שיהיו אומרים אותו על כל פרק ופרק, ועל כל צרה וצרה שלא תבוא עליהן, ולכשנגאלים אומרים אותו על גאולתן". ואם באנו למנותן הנה נמצא מהם:

א אותו המסומן בספר ק"ה ק"ו ק"ז; שני פרקיו הראשונים מצוינים בראשיתם ובסופם במלת המענה הללויה (והכל מודים כי הללויה שאחר החתום ברכי נפשי את ה', הוא ריש פרק אל מה שאחריו), ופרקו האחרון מצוין בתחלתו הודו לה' כי טוב.

ב הוא המסומן קי"א קי"ב; פרקיו מתחילים בהללויה, והוא נבדל ומיוחד עוד במה ששני פרקיו באלפ"א בית"א, מיוחדת על אופן, ששני חלקי כל פסוק כוללים שתי אותיות,‏ ושני פסוקים אחרונים שבהם יכללו שלש שלש אותיות,‏ ואין בכל הספר כמו זה.

ג אותו המסומן קי"ג – קי"ה, ‏והוא המכונה לחז"ל בכללותו בשם הלל המצרי, לפי שאותו קראו במקדש על שחיטת הפסחים, שהראשון מהם נעשה במצרים, וממנו ומפרקיו מדובר הרבה בש"ס.

ד מסומן קל"ה, קל"ו, מכונה להם הלל הגדול וחלוקים (פסחים קי"א א') בהתחלתו יעו"ש.

ה אותו המסומן קמ"ה, מתחיל בתהלה וחותם בתהלה, ועל דרך אלפ"א בית"א.

ו אותו המסומן קמ"ו – ק"ן, וכל פרקיו תחלתם וסופם הללויה. – ונדרוש אודותם של כל אחד ואחד, אך לבד במה ששייך לענין שאנו בו.

הראשון שקראנוהו הלל הבבלי, הנהו מחובר מחלק שהיה בלי ספק עוד מימות דוד, ורשום עליו בדהי"א (י"ו ז') ביום ההוא אז נתן דוד בראש להודות לה'; ומחלק שהוא, כמו כן בלי ספק מימות הגולה בבבל (להפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות, ויתן אותם לרחמים לפני כל שוביהם הושיענו וגו'), ומחלק שלישי שבארנוהו על דורות עולי הגולה וקורותם, מה שהוא לדעתנו ברור, והגם שהרב בחדושי אגדות ברכות (פ' הרואה) בהשקפתו הזכה על הדבור "יאמרו גאולי ה' " וגו', פירש ארבעת מיני ההודאה על גאולת מצרים. הנה מלבד שפירושו, במ"כ, דחוק מאד, איננו עולה כלל לסוף הפרק, "ישם נהרות למדבר" וגו'; וכל יודע טבין במזמורי תהלים, ידע שאין זה זרות כלל, שהנכלל לראשונים (בעדות ציוני המענה) להלל אחד, יהי מחובר מחלקים שנאמרו בזמנים שונים. אמנם באיזה זמן מימות בית שני שרו, וקראו הלל זה במקהלות, ומתי פסקו בו (והחילוף והשינוי בהוספה וגרעון בברכות ובתפלות, ואפילו בקריאת שמע נודע לבקיאים, הגם שהטופס והמטבע לא נשתנו), אין אתנו יודע; אך זאת נדע, שבזמן שנסדרו פסוקי דזמרה לפני התפלה, כמאמרם "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל", לא לקחו מן הלל זה (והפסוקים שאנו אומרים‏ הם מדה"י).

וכמו כן נעזב לקגמונינו, ההלל הנקרא לנו השני; וקרוב שלא נאמר זה בעקרו, כ"א על הודאת היחיד, מה שיורה עליו יחוד הנגוד, אודה ה' בכל לבב בסוד ישרים ועדה.

ואולם השלישי הכי נכבד, תקנו לאמרו בימי חג ומועדי שמחה, שמונה עשר יום בשנה, ובגולה אחד ועשרים יום (בר"ח מנהג לבד), וזה התיקון בבירור מימים קדומים הרבה לדעת חז"ל (ברכות ל"ג) מימות כנסת הגדולה. ובחלקיו מחובר הלל זה, מחלק שהוא בודאי על גאולת מצרים, ומחלקים עוד שהושרו בזמנים שונים, על הקורות והצלות והודאות לכלל ישראל ולמנהיגיו; אלא שלא נודעו בבירור, ושיערו בהם החכמים ע"ה, ומסרו השערתם בדרך קצרה לתלמידיהם, וככה צריך שתפורש לנו משנת חכמים הובאה בגמרת פסחים (קי"ז א): תנו רבנן, הלל זה מי אמרו? ר' אליעזר אומר: משה וישראל אמרוהו, בשעה שעמדו על הים, הם אמרו לא לנו, ורוה"ק משיבה למעני למעני אעשה; ר' יהושע (כן הגירסא בעין יעקב והיא הנכונה, לא כמו שנדפס בגמרא ר' יהודה) אומר: יהושע וישראל אמרוהו, בשעה שעמדו עליהם מלכי כנען, הם אמרו וכו'; ר' אליעזר המודעי אומר: דבורה וברק אמרוהו בשעה שעמד עליהם סיסרא וכו'; ר' אלעזר בן עזריה אומר: חזקיהו וסיעתו אמרוהו בשעה שעמד עליהם סנחרב וכו' (הא לך יסודו של חלום ההלל האשורי, שהרה עמל וילד און נוכח פני לוצאטו); ר' עקיבא אומר: המו"ע אמרוהו בשעה שעמד עליהם נבוכדנאצר וכו'; ר' יוסי הגלילי אומר: מרדכי ואסתר אמרוהו, בשעה שעמד עליהם המן וכו'. והנה יעמוד המשכיל וישתאה, איך היו הקבלה והמסורת סתמיות וסתומות וקצרות בכיוצא באלה הדברים, וכמו שפירש שם הרשב"ם ז"ל נגד פירוש הקונטרס, "כל אחד מן התנאים קים ליה הכי מרביה" ואין אצלי ספק כלל, שעיקר מכוון הקבלות השונות הללו מוסב על פרקים פרטים שבהלל המצרי, או (וזה הנראה לנו עיקר) על כל צרוף שירי ההלל המנוים למעלה, באין לחוש ללשון וסדר התפוש למסדר הברייתא המאוחר, על הלל אחד ועל דבור אחד שבו בלבד; כי אודותם של מסדרי משניות ברייתות לפני החכמים, ומה עלה ביחוד על המאוחרים שבהם לקצת המסורת, וביותר בדברי אגדה, נודע לבקיאים בראיות אין מספר מהתלמוד. ואיך שיהיה, הנה עשו ואמרו חז"ל דבריהם, ולא חששו לדעת הקודם לגבול זמן ששב אולי ‏כולל, ודע זה. והנפלא עוד בצורת ברייתא זו, שנתפשה ונחברה בסדר, שכל תנא המאוחר מחבירו בזמן, יאחר כמו כן זמן חבור ההלל (לפירושנו חלק ממנו או איזה הלל מן האחרים) מן משה ועד מרדכי, ומן ר' אליעזר הגדול עד ר' יוסי הגלילי; ולמה ירגז האדון כל כך, על כי אנחנו המאוחרים באחרית הימים הרבים, ואחר זמן הלל האחרון שבספר, עוד למטה מעט מזמן מרדכי ואסתר? וכי נאמר (לא בקבלה שבאתנו בזה, כ"א בהשערה בעלמא, מכח תוכן וצורת המזמורים) כי השיר החדש והתהלה בקהל חסידים, הושרו בעיקרם על נצחון החשמונאים והחירות משעבוד יונים?

ויש שם בגמרת פסחים עוד דברים, ולבסוף (קי"ט א) דעת ר' יוחנן (אחד מרבנן האגדה המפורסמים), והוא רק על הפסוקים מן אודך‏ כי עניתני ולמטה, שנאמרו, ענות משמואל ודוד ואחיו וישי אביהם, בשעה שנבחר דוד למלך; וכדומה, שעליה יסד החכם לוצאטו דעתו. "והנראה לי בסבת חבור ההלל, הוא שנתקן השיר הזה ליום שהיה דוד חוגג, לזכר היום אשר בו המליכוהו למלך, הוא יום יאַהרסצייט (?) לשבתו על כסאו". והנה זה אצלו מציאות ודאי, לא חלום! הגם שהוא חסר כל טעם, ומתנגד לכל דעות קדמונינו גם יחד, שההלל נאמר רק על צרה כשנגאלו ממנה, וכמו שבא גם בסיום זאת הברייתא, וחכמים אומרים (בקבלה סתמית): נביאים שביניהן תקנו. וכל הלשון שהעתקנוהו למעלה מברייתא אחרת שמסרה שמואל; וזהו האמת הברור, אלא שלפי הדרישה הנכונה, צריכין אנו לתרצה ולהוסיף בה; נביאים ואנשי הרוח שביניהן תקנו – שיהו אומרים אותו, וכל הלל כיוצא בו.

ההלל הנקרא לנו החמישי, עליו אמרו בגמרא (ברכות ד' ב'): כל האומר תהלה לדוד ג' פעמים בכל יום, מובטח לו שהוא בן עולם הבא; ושאלו, מאי טעמא? אילימא משום דאית ביה אלפ"א בית"א? (נראה לנו בפירושו, שזה כנוי אגדיי ליקרת התהלה שכוללת משלי תורה ומוסר, והם הנכתבים באלפ"א בית"א, וכמו שהם באמת כל אלפ"א ביתו"ת שבתהלים) לימא אשרי תמימי דרך, דאתיא בתמניא אפי; אלא משום פותח את ידך (שהוא הודאה כוללת לכל יצורי אדמה)? לימא הלל הגדול, דכתיב ביה נותן לחם לכל בשר; אלא משום דאית ביה תרתי; ופי" רש"י ז"ל "דאיתא באלפ"א בית"א ויש בו שבח הכנת מזון לכל חי". ולגאון רבי אליהו ווילנא ז"ל בזה דקדוק יפה, נביאהו, להיות בו סמך לדברינו. אמר שכונת רש"י, שאין מדרכו ‏שפת יתר להסיר קושי, מדוע לא קבעו המזמור אודה ה' בכל לבב דאיתא באלפ"א בית"א (משלים יקרים בפירושנו) ובא בו ג"כ טרף נתן ליראיו (והוא אותו הנקרא לנו הלל השני)? לכן הרמיז רש"י שבזה הקבוע שבח נעלה יותר, והוא הכנת המזון לכל חי, לא ליראיו בלבד. – ולפי דרכנו שמענו, כי הלל הגדול, אצלנו הרביעי, לא רצו לקבעו בימי החול, לפי שאין בו אלפ"א בית"א. אולם קבעוהו בסדר שבת ומועדים,‏ להיותם ימים המיוחדים יותר לזכרון הנסים, ועל דרך שנזכיר בסמוך.

ההלל שקראנוהו האחרון, קבעוהו קדמונינו לאמרו פעם אחד בכל יום; ובגמרת שבת (ק"ח ב') א"ר יוסי יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום; ושאלו: איני, והאמר מר. הקורא הלל בכל יום, הרי זה מחרף ומגדף? ומשיב: כי קאמרינן בפסוקי דזמרה. ומפרש רש"י שני מזמורים של הלולים, הללו את ה' מן השמים, הללו אל בקדשו. ואין ספק שגם כל חמשת המזמורים בכלל, וכלם קבועים עוד היום בפסוקי דזמרה של חול, גם לאשכנזים גם לספרדים. והנה זו ראיה ברורה, שעכ"פ נקראו גם בפי חכמינו אלה המזמורים בשם הלל. – ועוד נוסיף דבר, אולי יישר בעיני המשכילים שגם באור המאמר הסתום הזה יהי עולה יפה יפה על פי השערתנו; וזה שההלל המצרי לכל פרקיו, הושר בעקרו על מעשי נסים, דברים שהם חוץ לטבע, ובשינוי מנהגו של עולם, ובא בו "הים ראה וינוס" וגו', ועל כן ראוי הוא להאמר לפרקים לבד, בימים המיוחדים לפרסום הנסים ולזכרונם, לא בכל יום מימי המעשה, כי שלמות המופת הוא מעוטו", וכעין זה פירש גם הרב מהרש"א ז"ל; אולם זה ההלל המכונה מאתנו היוני, הושר מתחלתו על גאולה וישועה שלא נתבטל בה נוהג העולם, ואין בתוכן שלו, עם כל יקרתו ותפארתו, כי אם הנהגת השם לעולמו, חסדו על ברואיו ונסים נסתרים שהוא עושה עם חסידיו לעולם נשמרו, הנה יתכן גם הקריאה והשבח בו בכל עת.