סימן יא

על אמתת קוצר דברינו בשער; היינו, שהקבוץ החדש וההבדלה לחיצונים, ואיבוד ‏קצת הנבדל, בכלל החתום האחרון והמוחלט לספרי הקדש בית דינו של חשמונאי, בימי שמעון ויוחנן כה"ג בנו ונתאי הארבלי ויהושע בן פרחיה ושאר חכמי דורם, תלמידי שיירי כנסת הגדולה, על זה יש לנו ראיות מוכיחות נאמנות, והם:

א ספר ד"ה השני הנזכר מתחיל בהעתק שתים אגרות ששלחום אנשי יהודה וירושלים והזקנים אל היהודים שבאלכסנדריא של מצרים ע"ד חזוק החנוכה, האחת משנת קס"ט, והשנית קפ"ח ליונים. – והנה בא בהן גם זה הלשון: "וכאשר דרש נחמיה אל ספרי דוד והמלכים, ואת אשר כתבו מן הקרבנות, ויאספם לאספה; כן עשה גם יהודה, כי אסוף אסף את הספרים, אשר נפוצו ונפזרו בשערורי המלחמה בארץ, והם למשמרת בידינו, ואם נכספתם להם, שלחו נא לנו ושלחנום אליכם". והנה עם היות נראה לעין שהלשון סתום ובלתי מדויק, כמו מה שייחס האסיפה הראשונה לנחמיה, והיא לאנשי כנה"ג הסופרים, וייחס האחרונה ליהודה המקבי, ובימיו היתה המלחמה הולכת הלוך וקשה, וסבבוהו צרות ורדיפות, עד נפלו במלחמה (ואין להפליא על חסרון הדיוק בענין רחוק כל כך, ובפרט בד"ה השני המקוצר, ומורק מכלי אל כלי, ואולי גם ייחסו הפעולה ליהודה, להיותו הנודע אז יותר מאחיו במצרים); הנה עיקר הענין המסופר אין להכחישו, שעכ"פ קודם שנת קפ"ח כבר עסקו החשמונאים ובית דינם בפעולה יקרה זו, בפרט ששרפת הספרים והזדייפם ופזורם מצאנו מבואר גם בדה"י הראשון, הנאמן ומדוייק בכל דבריו, עד שלא חדלנו מליחס כתיבתו להלל ושמאי.

ב הלשון הרגיל לחז"ל בתלמוד ובמדרשות בדבר הגניזה,‏ הוא שייחסוה לחכמים, בקשו חכמים לגנוז ספר יחזקאל, בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת ואף ספר משלי בקשו לגנוז (שבת י"ג); מזה נראה ברור שהיתה הפעולה לחכמים שוני ההלכות אחר שמעון הצדיק השני. ואלו היה הקבלה והחתום המוחלט מקודם לכן, בזמן הסופרים ושבעה דורותיהם, היו אומרים: בקשו אנשי כנסת הגדולה, כמו שאמרו זה הלשון על כתיבת קצת הספרים כמוזכר למעלה, ואפילו על כתיבת מגלת אסתר, המאוחרת מאד בזמן כתיבת נוסחה הנוכחי כמו שנתבאר.

ג קצת ממעשה הגניזה מסר לנו רב ע"ה בתלמוד (שבת י"ג), ברייתא קדמוניה בלשונה, ברם זכור אותו האיש לטוב, וחנניה בן חזקיה שמו, שאלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל וכו' וישב בעליה ודרשו, והיא מובאת עוד בחגיגה אצל ולא במרכבה ביחיד, ומקומה העקריי במנחות דף מ"ה עיין שם. – והנה בלי ספק, שהיה אז עדיין עכ"פ סוף זמן החתום והשלמתו; ולזה אם היה בידינו להגביל בדיוק זמן חייו של חנניה זה, כבר עלה בידינו הגבלת זמן או עכ"פ סוף זמן החתום האחרון המבוקש. וזה לפי שלא יקובל אצל הדעת, שיעלה על לב איש לפסול ספר או ספרים, שקבלו עליהם‏ כל ישראל לקדש מזמן כביר. – והנה נודע מן המשנה בשבת והתוספתא שעליה, שחנניה בן חזקיה בן גרון (ולפי הגמרא שם, הוא אחד עם הדורש יחזקאל) האריך ימים, ושלעת זקנתו עלו שמאי והלל וזקני ועדם לבקרו בעליית התבודדותו. והנה הלל חי בשנת ר"פ לשטרות, מאה שנה לפני החרבן; ולזמן החתום זה מאוחר יותר מדאי, ואי אפשר לאמרו מכמה פנים. ואשר אולי יוציאנו מן המבוכה הוא אם נאמר, שמעשה הבקור היה קודם לנשיאות הלל כשלשים שנה (וזה יתכן לפי מאמרם שלימד ארבעים שנה קודם נשיאותו), ונקדים חלקו של חנניה במעשה החתום לעת בחרותו, היינו קודם כחמשים שנה, בין הכל קודם לנשיאות הלל כשמונים שנה, ויעלה לנו א"כ סוף החתום לזמן מאתים ליונים. ודע עוד שיש ראיה, שמגלת תענית התחילו ברשימתה בזמן שמאי והלל, אחר הצרות והמלחמות של סוף החשמונאים ותחלת מלכות הורדוס. והנה הגם שבתלמוד מתיחס כתיבת המגלה לחנניה בן חזקיה, הנה בברייתא דמגלת הענית עצמה ייחסוה לר' אלעזר בן חנניה בן גרון, המובא גם בספרי פ' תצא. ולפי זה אם נשבש המשנה בשבת – מה שהוא קשה – וניחס הבקור אצל ר' אלעזר בנו כותב מגלת תענית, הנה נרויח בזה דור אחד; ואיך שיהי היתר הקושי בזה, המונח לחוקרי קדמוניותינו להתגדר בו, הנה העולה גם מן הרשמים שבדברי חז"ל, שאין להקדים התחלת החתום האחרון משנת ק"ע, שנת כלות המלחמה; ומצד שני אין לאחר השלמתו משנת מאתים לשטרות, ק"פ לפני החרבן מכמה ראיות מכריחות שיארך זכרם, על כן הנכון כמו שכתבנו בשער.