סימן ב (צד 41)

זמַן נבואות הנחמות שבחלק שׁני מספר ישׁעיה ובאור סתומות החכם רבי אברהם אבן עזרא בזה הענין:

בהשכלות שבאו בשער הקודם על דורות עולי הגולה מבבל, נחשב לנו לפי דרכנו כמונח קיום מוחלט, היות נבואות הנחמות הבאות בספר ישעיה מן פרשה מ' ואילך, אינם לישעיה ולא מזמנו, כי אם נתנבאו בבבל בדור יסוד המעלה משם, והאחרונות שבהן בארץ, בדור שלפני עזרא ונחמיה; ובגלל הבאנו ראיה מנבואות אלו על תכונת הדורות ההמה. – והנה האמת שזה סותר להמפורסם באומה מזמנים קדמונים מאד, לא בלבד בתלמוד ובמדרשות, כי אם גם יוסף הכהן בספרו הקדמוניות, מיחס נבואות נחמות אלו בפירוש לישעיה, וגם בן סירא הקודם לו הרבה, נראה כן מדבריו לפי מה שהם לפנינו; אלא שבעל כרחנו נודה בזה לחכמים האחרונים ולחוזק ראיותיהם; וכבר נודעו דבריהם בכל ספרי המבוא לספרי קדש, ונקראים בפומבי במדרשי החכמות, ואין צורך לשנותם כאן; ואך לבד להתנצלותנו נעיר בזה, שיש בידי אותם החכמים גם שתי ראיות, יתראה מהן, כי גם קדמונינו ז"ל ידעו מזה הענין. האחת שהברייתא היקרה בסדרן של נביאים (בבא בתרא י"ד ב), תמנה בסדורה: ירמיה, יחוקאל, ישעיה, ושנים עשר, מה שהוא משונה מסדר זמני הנביאים האלה; ויאמרו החכמים הנזכרים, בסבת זה היות הספר המכונה ישעיה, כולל חוץ מהנבואות הראשונות שבו, שהם בודאי לישעיה, עוד נבואות מנביאים ומזמנים שונים בלי שם אומריהן. וספר שנים עשר כולל כמו כן נבואות מזמנים שונים, קודמים ומאוחרים עם שם הנביא לכל אחת ואחת; לפיכך הסמיכו קדמונינו שני הספרים זה לזה, ובעבור הנבואות המאוחרות שבשני הספרים, קבעום לאחרונה בסדר הנביאים שבתנ"ך. ועוד ראיה, אותה הקבלה הידועה במדרשות, שאף בחלק הראשון מהספר נספחו איזה פסוקים שהם לנביא אחר. – ואם יהי הדבר כן, הנה נאמר, שהיתה גם בזה הענין מסירת המאמר בראיות נכונות קדומה לקדמוני חכמינו, ושמוה מכלל הסתרים שלא ניתנו להדרש בפרסום, לא במדרש לפני המון העם, ואף לא בישיבה; כי אם נמסרו לצנועי התלמידים ברמז וראשי פרקים, עד שנשכחו לגמרי, או שבו כספר החתום באורך הזמן והמצוקות, ונתבאר לנו זאת הסברא בערך אל דרושים שונים בקצת שערי זה המאמר, בראיות נכוחות.

ונוסיף עוד בהתנצלות, שגם החכם ראב"ע ז"ל, ואולי אינו יחיד בזה בין ראשוני מפרשינו, שנודע כי לא הגיעו ספריהם לידנו, רמז לו זה הסוד בפירושו לספר ישעיה, אולם בסתום רב עוד מהרגיל אצלו, גם ערבב דעתו עם הדעת שכנגדה ביחד, הכל מפחד קנאים בלי ספק. וראינו מועיל להביא כל דבריו בכאן, ולבאר ולפי הצריך בהם לבאור, אחר שנקדים לך שדעת החכם, היא כי יכניה מלך יהודה שהיה במאסר בבבל, ויצא לחירות בשנת שלשים ושבע לגלותו, הוא בעצמו היה המתנבא נחמות ובשורות הללו.

אחר שהציע דעת נגלה, "כי הכל על גלותנו, רק יש בתוך הספר דברי גלות בבל לזכר, כי כורש ששלח הגולה, ואולם באחרית הספר דברים הם לעתיד" הוסיף ואמר: "ודע כי מעתיקי המצות ז"ל אמרו, כי ספר שמואל כתבו שמואל, והוא אמת עד וימת שמואל". כוונתו, שהספר נקרא על שם שמואל, אע"פ שההכרח לומר שאחר השלימו. – והנה דברי הימים יוכיח, ששם דור אחר דור לפני (צ"ל אחר) זרבבל הכוונה שגם על יחס דברי הימים אמרו, שעזרא כתבו, והנה נמנו שם (דה"א ג י"ט וכו') עכ"פ שבעה דורות אחר זרבבל מזרעו, ובעל כרחנו נאמר, כי היתה השלמה זו זמן רב אחר עזרא המתחיל בספר ההוא. – והעד, "מלכים יראו וקמו שרים וישתחוו" בלי ספק חסרו כאן איזה שורות לשגגת או זדון המעתיקים או המדפיסים, בהן גילה החכם קצת דעתו, שגם זה הספר נשלם ע"י נביא אחר, וגם דעתו שהזכרנו, היות הנביא ההוא יכניה מלך יהודה, ועל זה בא הדבור, והעד וכו' ופירושו, כי שם (ישעיה מ"ט) הנביא מדבר על עצמו, ה' מבטן קראני… כה אמר ה' לבזה נפש למתעב גוי מלכים יראו וקמו שרים וישתחוו; הנה כתוב שהמלכים והשרים יראו בעיניהם את הנביא ויקומו מפניו וישתחוו לו, ועל יכניה הכתוב אומר וישם את כסאו מעל לכסא המלכים אשר אתו. – "ויש להשיב כאשר ישמעו שם הנביא ואם איננו" פירוש, שאולי הנביא הוא ישעיה, והכתוב יאמר, שהמלכים שבעת הגולה ישמעו שמו שהתנבא כזאת, ויכבדוהו. ויהיה מלת יראו מוסב על המאורעות לא על עצם הנביא. והמשכיל יבין, איזוהי דעתו באמת.

הן עבדי אתמך בו (מ"ב א') "רובי המפרשים אמרו, כי עבדי הם צדיקי ישראל, ויאמר הגאון כי הוא כורש. והנכון בעיני שהוא הנביא. והוא מדבר בעד נפשו, כאשר הזכיר: ונתתיך לאור גוים ואתנך לברית עם". הכוונה הגם שמתחלת הדבורים אין כל כך ראיה לפי שהלשון כאן גוף שלישי נסתר, הנה כתוב בהמשך הפרשה "אני ה' קראתיך בצדק ואחזק בידך, ואצרך, ואתנך לברית עם לאור גוים", והוא הדומה למקרא שבפרשה מ"ט ונתתיך לאור גוים… בעת רצון עניתיך, וביום ישועה עזרתיך, ואצרך, ואתנך לברית עם. ומשם ראיה גמורה אצל החכם, כמו שיבא.

מי עור כי אם עבדי וחרש כמלאכי אשלח (שם י"ט) "זה הכתוב לעד על יושר פירושי", כוונתו שאמרו זאת העם הבלתי מאמינים על הנביא, שנקרא גם בפי ירמיה, יכניה עבדי, והיה אז לפני כבוש בבל זקן גדול, ויתכן שקמו עיניו וחרשו אזניו משיבו ומצרותיו במאסרו לפנים.

ה' חפץ למען צדקו (שם כ) "או יהיה זה הכתוב עם הבא אחריו, כי השם הראה צדקתו,‏ ושם זה העם האומר על הנביא שהוא עור, שסוי ובזוי".

מי בכם יאזין זאת (שם כ"ג) "כמו זה הנביא שתאמרו שהוא עור (וחרש) וישמע העתיד" מי נתן למשסה (שם כ"ד) "אז יודה העם ויאמר מי נתננו למשסה". –

כה אמר ה' למשיחו לכורש (מ"ה א') "י"א כי משיחו הוא הנביא, וי"א כי הוא כורש, ושניהם נכונים, כי הנביא אמר (ס"א א') יען משח ה' אותי, גם מצאנו ומשחת את חזאל". בפירוש הראשון רמז לדעתו על יכניה שהוא מלך ישראל ומשיח ה' (ולדעתנו בא עליו בקינות רוח אפינו משיח ה') ויהי' פי' לכורש, כי השם צוה למשיחו לאמר לכורש, כי הדבור להלן בלי ספק לנוכח כורש; ולפירוש השני גם הרבור למשיחו מוסב על כורש, ושני הפירושים יכונו לדעתו.

למען תדע כי אני ה' (שם ג') "כי בתחלה לא היה ירא השם", כונתו כי בשעת נבואה זו עדיין לא כבש כורש בבל, ולא ניתן הרשיון לעלות שבו נאמר, כה אמר כורש כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלהי השמים: אכנך ולא ידעתני (שם ד') כי עוד לא ידבר לנברא" סותר פה דעתו בנביא; ומדבר, ואולי בשחוק דק, לפי' הדעה האחרת; ולפי דעתו, הלא יהי מובן מלת ולא ידעתני נכון, וע"ד שפירש במקרא הקודם.

וישם פי כחרב חדה בצל יגו החביאני (מ"ט ב') "והטעם אע"פ ששם פי כחרב חדה, החביאני בצל ידו ולא יכלו לי הבבליים ורשעי ישראל".

ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר (שם ג') "אתה ישראל שאתה נחשב בעיני ככל ישראל".

ואני אמרתי לריק יגעתי (שם ד') "גם אלה דברי הנביא בעד נפשו, לבזה נפש למתעב גוי לעבד מושלים (שם ז) "והטעם כפי מחשבת גדולי ישראל או רמז על הבבליים, "הכונה, שטעם כל אלו הכנויים הוא, שגדולי ישראל הבלתי מאמינים, או מתנגדיו העקריים הבבליים, כינו אותו בשמות גנאי אלה. מלכים יראו וקמו "הנה כבר רמזתי לך זה הסוד בחצי הספר" כונתו בזה כבר מבוארת ובדבור חצי הספר, הרגיל לו בענין הזה בא לרמוז ההפרד שיש להפריד בין חלק הספר שקדם לספור הצלת חזקיהו. ובין החלק הבא אחר הספור ההוא. ועל דעת רבים,‏ כי המלכים, כמו כורש, כאשר ישמע דברי הנביא (הקדמון לו הרבה) יקום וישתחוה". קרוב שירמוז החכם לדברי יוסף הכהן האומר בספרו, שהראו ישראל לכורש דברי ישעיה עליו, וכן הוא אומר על אלכסנדר שהראוהו נבואת דניאל עליו, ובשני הספורים, הוא יוסף בעל שמועה ושיחה נאה, לא סופר קורות.

קדוש ישראל ויבחרך (שם ז') "והנה כ"ף ויבחרך לעד על יושר זה הפירוש" הנתון ברמז כי לשון הנוכח מורה לדעת החכם בבירור כי השם הוא שבחר בנביא להיות הוא המושיע לאמר לאסירים צאו, והוא הבוחר בדוד ובזרעו.

בעת רצון עניתיך וביום ישועה עזרתיך (שם ח) "גם זה עד על הרמז" כונתו על העזר יכניה ממאסרו. "ורבים אמרו כי כ"ף עניתיך שב על כורש, והנה אין הפרשה דבקה" להיות מתחלת הפרשה ועד כאן אי אפשר שיהיה פתרון הנוכחי, כי אם מהשם אל הנביא.

בפרשת הנה ישכיל עבדי כתב החכם: "זאת הפרשה קשה עד מאד, אמרו בעלי פלוגתנו… ורבים פירשוה על משיח… והנה אין טעם לפסוקים רבים, מעוצר וממשפט לוקח וגו', והגאון רב סעדיה ז"ל פירש כל הפרשה על ירמיה, ויפה פירש… והנכון בעיני כי כל הפרשה דבקה כי מה טעם להזכיר ירמיה אחר הנחמות (של בבל) ולפני הנחמות (של ימות המשיח היינו לפי דעתו הנגלה שעכ"פ‏ מן פ' נ"ב ואילך הנבואה על העתיד הרחוק)? והנה ידבר על כל עבד השם שהוא בגלות, או יהיה עבדי כמו ישראל עבדי, ווה קרוב מזה. והנה ישכיל יבין עבדי,‏ כי עוד ירום ונשא וכו' ". ואחר שפירש כל דברי נבואות הנה ישכיל עבדי על כלל ישראל (וכן פירשוה רבים אחרונים). יוסיף החכם כדברים האלה "והנה פירשתי לך כל הפרשה; ולפי דעתי, כי הנה ישכיל עבדי, הוא שאומר הנביא עליו הן עבדי אתמך בו, ויאמר לי עבדי אתה, וכן כתוב, בדעתו יצדיק צדיק עבדי לרבים, וכתיב גוי נתתי למכים, והסוד כאשר רמזתי בחצי הספר. והנה כל הפרשיות דבקות זאת עם זאת דברו מבואר עתה שמוסב הענין על יכניה המעונה במאסר וביסורין, שלא נדע שעורם, וכנהוג מאז ועד היום בין עריצי מושלי המזרח, נגד שבויים מזרע המלוכה.

אחר שמפרש החכם הדבורים (נ"ח ג' ה') הטו אזנכם… ואכרתה לכם ברית עולם חסדי דוד הנאמנים. וכן הדבור, הן עד לאומים נתתיו וגו' על המשיח, יאמר על המקרא שאחריהם. הן גוי לא תדע תקרא וגוי לא ידעוך אליך ירוצו וגו' "והנה התברר מה שפירשתי", רצונו לומר, שמן הדבורים הנוכחיים לגוף שני השומע שבפסוק זה, התברר שהנביא הוא בעצמו המושיע אז, ושהכונה על יכניה או גם על אחד מגדולי זרעו ועל עמי הארצות שהיו מתיהדים למקצת בתחלת בית שני לרוב, עד שהוצרך עזרא ונחמיה לגדור הפרצה שעלתה בקהל השבים ע"י זה, וזה מה שמבואר לנו בשער. – והנפלא עוד בדברי החכם, איך התנודד ופנה לשני הפנים יחד; בנגלה הסביר‏ פנים למפורסם ופירש הנבואות על מלך המשיח ועל הגאולה האחרונה, ובסתר העלים דעתו בתוך לשונו, שהכל מוסב על יכניה ועל זרעו ועל דורות עולי הגולה שבימיהם. ומזה נראה, מה מאד ירא לנפשו מחמת המקנאים. האף אמנם כי נכון ואמת וקיים בזה דברו בפרשת בלק, וחסרי דעת יחשבו כי המפרש דרך כוכב על דוד, הוא מכחש ביאת המשיח חלילה חלילה… ואין צורך לנביא בעולם עם דברי משה שהוא העיקר, אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' ושב ה' אלהיך את שבותך.

ודע והבן, שמעולם לא נמנעו טובי המפרשים מלחלק בין כללות הנבואה שתבא לעתיד קרוב גם רחוק הרבה, ובין פרטיה שלא יהיו כי אם לקרוב; ועשו בזה בפירושיהם, הגם לא תמיד בדעת מבורר, ועל הרוב לתומם ולפי הרגש האמתות הנטוע בנו; והצורך מביא לבאר בזה מעט: סגנון עולה לכל הנביאים הוא, שלא תבא נביאתם בפרטי דברים, זולתי כשתהיה לזמן בלתי רחוק הרבה; אולם לימים רבים ולמעמדים רחוקים ממעמד הנוכחי, עינים תצפינה רק כללות העתיד לבא, לא בהגבלת זמן מיוחד בדיוק, ולא בפרטי מעשים וקורות, ואף כי בשמות אנשים ומקומות נרמזים. הנביא צופה כשמו, עומד על מצפה הר קדש, רואה סביבותיו בצח אור, וכל עוד ירבה הדרך בין מעמדו ובין צפִיָתו, כן ירבה חסרון הבהירות ברב או במעט, כאדם הרואה בקצה אופקו, אך כלל הדבר הנראה לו, מבלי הבדיל והכיר בחלקיו.

והנה אבי הנביאים, שהתורה מעידה עליו, שלא קם עוד בישראל נביא כמוהו, שר שירת תוכחתו הנפלאה לאין ערך, וטופס וסגנון לכל תוכחת נביאיות שאחריה. וכל עיקר מטרתה הודעת העתיד לבא בדורות הבאים כמו שכתוב: "למען תהיה לי לעד בבני ישראל וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו"; והנה הגם שהיא באמת מראה בהירה לכל הקורות, רעים וטובים, שעברו ושיעברו עלינו, כמאמרם: גדולה שירה זו שיש בה עכשיו, ויש בה לשעבר, ויש בה לעתיד לבא, וכמו שקרא עליה ברוח חסידותו הרמב"ן ז"ל, אלו היתה השירה הזאת מכתב אחד מן החוזים וכו'; הנה עם זאת (ולפי דיוק האמת בשביל זאת) הכל בא בדרך מחשב כללי וצפיה רוחנית, אין בה שם וזכרון לשום פרט מפרטי דברי קורותינו.

ואל יתעך המתחסד המתפאר ברוב אמונתו הקרובה בפיו לבד, לומר שאנחנו=שד"ל מכחישים בזה בנבואה, או עכ"פ משימים ליאות וקצור בחק השם יתעלה, שהיתה ידו על הנביאים: חלילה מזה, היד ה' תקצר? אבל אנו אומרים: שכך גזרה חכמתו הנעלה לבלי תכלית, מהשגת הנבער אף שמץ ממנה, ושאלו היה כחפץ לבו הסכל ותאב לשמוע עתידות לאין קץ, היו דברי הנביאים באותו הזמן שבו התנבאו, מעולם אחר‏ במחלט וספר חתום לגמרי; ואיך יהיו העם השומעים, שרק בשבילם באה הנבואה, מבינים דבריה אפילו מעט, אם לא, שהיו כלם נביאים? ולא הצטרכו א"כ לנביא כלל.

ועל כן, גם ביחס והעריך כל נבואה ונבואה לזמן הראוי לה גם בבאור הנכון לדברי נבואה שכבר נודעה או לא נפל הספק כלל בזמנה, יהיה לנו הכלל האמור בזה למבחן ולמורה דרך יושר לכתנו בענין ענין, ודי בזה לפי המקום.