סימן ג

כל הקורות לראשוני עולי הגליות, כפי מה שספרנום בשער בכח ההתבוננות בכתובי עזרא חגי זכריה ומלאכי, ובנבואת הנחמות (חלק שני של ס' ישעיה), לדעתנו יכלול אותם אותו שיר הודות והלל המסומן ק"ז בתהלות ישראל, כמו שכולל המזמור שלפניו קורות אבותינו מזמן צאתם מארץ מצרים עד אמצע או סוף ימי גלות בבל, וחותם בהדבור: ויתן אותם לרחמים לפני כל שוביהם הושיענו ה' אלהינו וקבצנו מן הגוים וגו'; ושני המזמורים ממין אחד, מצוינים בראשם הודו לה' כי טוב וגו' אלא שהראשון יותר ספורי ומפרט, וזה האחרון כולל ורומז וקרוב לשיר משכיל.

ולהיות זה סעד לדברינו ומאיר לנתיבתנו בשער, נאמר בבאור המזמור בקצור: (יאמרו גאולי ה') כנוי לעולי הגולה, וכן נקראו בנחמות גאולי ופדויי השם, והמקרא מבוא כללי להביא אחריו בספור (ממזרח וממערב מצפון ומים) הונח פה שם ים על הרוח הדרומי, שלא כדרך הלשון מקודם להניחו על הרוח המערבי; והטעם שבא"י הים התיכון למערכה והיא גדולה, והושאל השם ים לאותו הצד, כמו שיכנו לדרום נגב מלשון ארמי נגיבו מיא, בעבור מדברות החול שבצד גבולם זה; אולם בבבל ובפרס ובערך גבולתן, הורגלו בכנוי ים לרוח הדרומי, לפי ששם היה ים אוקינוס לגבול פאה הדרומית; ולזה בא כמו כן בנחמות: אלה מצפון ואלה מים.

(תעו במדבר בישימון דרך) אמר, שבקצת השבים שגו בדרך עברם, ותעו במדבר הנמצא כנודע בדרך ההוא, ועזרם השם; ונרמז זה המקרה באיזו כתובי הנחמות, לא ירעבו ולא יצמאו גו' כי מרחמם ינהגם וגו', והיה שם מסלול ודרך, וכתובים עוד.

(יושבי חשך וצלמות וגו') מוסב על קצתם שהיו במאסר מלכי בבל, והם כל זרע המלוכה ורוב השרים והשועים, שבגאותם מרדו או חשבו למרוד, ולא נכנעו לגזרת השם מפי ירמיה. והראיות על זה בכתובים רבים מהנחמות, למתבונן בם; ורק לפי זה יובן למשכיל הטעם למוסרם, כי המרו אמרי אל ועצת עליון נאצו ויכנע בעמל לבם.

(כי שבר דלתות נחשת) בתי כלאם שנפתחו, באחרית שנות ממשלת בבל ובתחלת מלוך פרס, כמובא בשער.

(אוילים מדרך פשעם) הנה קצת השבים הוכו בתחלואים, בחסרון השמירה הצריכה להבאים מארץ מרחק, לפי שינוי האויר והמים ופרי הארץ, וקצרו ימיהם מתחלה, כדרך בכל מושב חדש עד שנחמם הנביא שבתוכם לעתיד: עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים וגו'.

(יורדי הים באניות) יתכן שאותם ששבו ממערב, שנדחו לקפוטקיא ולערי היונים, סבלו בשובם פגעי ים זועף.

והנה בהמשך המזמור הולך ומספר ברמז, עיקר קורותם מעת שהתנחלו בארץ עד גבול איזה ומן מסוים, עכ"פ עד למאוחר מזמן נחמיה הפחה הטוב הראשון אחר זמן זרבבל. ואומר איך מצאו בשובם שנהיתה הארץ שממה חרבה ומלוחה, אחרי היותה לפנים משקה טובה ופוריה. (ישם נהרות למדבר… ארץ פרי למלחה), ואיך כוננו והשביחו אותה לקדמותה העם השב אליה, עד שהצליחו ורבו בה קצת (ישם מדבר לאגם מים… ויכוננו עיר מושב… ויזרעו שדות ויטעו כרמים… ויברכם וירבו מאד).

אחר הְוכִיר איך ירדו ונשפלו ונתפזרו מחדש ע"י הממשלה הרעה של הפחות שלפני נחמיה, ומצוקת השרים והעשירים שבשבים עצמם, ושאר התלאות שמצאום, כמבואר בשער, וכמו שאמרו לנחמיה: הנשארים אשר נשארו מן השבי שם במדינה ברעה גדולה בחרפה; וכל זה הוא הנכלל בדבור (וימעטו וישוחו מעצר, רעה, ויגון) – ויתכן שנענשו הפחות והעוצרים הללו בידי שמים או בידי אדם, וזהו (שופך בוז על נדיבים וגו'). והזכיר עוד, איך החלו ימי הטובה והרבוי הגדול לעם, שאנו מוצאים לו בבירור זמן קצר אחר זה (וישגב אביון מעוני וישם כצאן משפחות); ואיך ע"י מושלים טובים שב הטוב והצדק בעם על מכונו (יראו ישרים וישמחו וכל עולה קפצה פיה).

ולבסוף הוא חותם בהשכלה על כל שינויי עתים והקורות האלו לקהל השבים, שהם באמת נפלאות השם, והשגחתו למתבונן בהם בחכמה (מי חכם וישמר אלה ויתבונן חסדי ה').

זה הנראה לנו נכון בפי' המזמור הנכבד והנעים הזה, שלדעתנו ראוי לקרוא לו בשם הלל הבבלי, מקביל לשם הלל המצרי, שכינו קדמונינו ז"ל למזמורים הידועים; ויכלול אם כן הלל זה את המזמור הזה שלפנינו ואותו שלפניו, ושם באה החַתימה הידועה לברכות שבמקדש. ברוך ה' אלהי ישראל וגו'; והרשום, ‏ואמר כל העם, אמן הללויה.