סימן ח

ספר קהלת, זמן חבורו, מחברו ומשׁמרת פקודתו, וענין קבלת הספר בין הכתובים.

בין בזמן עיקר מעשה האסופה לספרי הקדש בשלש מחלקות, שהתחילו בו עזרא ותלמידיו הסופרים, עד כלותו והפסקתו בבטול מלכות פרס ובוא היונים ושגושי מלחמותם, ובין בזמן החתום האחרון והמוחלט, שממנו והלאה אין נוסף ואין נגרע ואין שנוי אפילו אות אחת בכל עשרים וארבעה הספרים, והנעשה מן שנת ק"ע עד סביב לשנת מאתים ליונים, ע"י בית דינו של חשמונאי (וכל זה מבואר לנו במקומות שונים מן המאמר): הנה עיקר קושי ויקרת המעשה בהכניס איזה ספר או מגלת ספר במספר הספרים המקודשים, או בדמות אותם חוצה להם, היה כמו שמובן מעצמו אך לבד בחלק הכתובים. ולפי זה, ולהיות חלק הכתובים נקרא בפי הראשונים בשם חכמה (ודוגמא בירושלמי, שאלו לתורה… שאלו לנבואה… שאלו לחכמה), הנה יראה לנו שאותן פסוקים בסוף ספר קהלת, דברי חכמים כדרבונות וגו' עד תום הספר, הם פסוקי חתימה וסיום, לא לספר זה (כי מה הטעם והמובן ששלמה או מי שכתב ספר זה יהיה מזהיר לבלתי עשות עוד ספרים יתר על ספר זה) כי אם לאגודת ספרי הכתובים בכללותם, ושאנשי הכנסיה הקדושה שבאותו הזמן (היותר קרוב זמן החלת בוא היונים, והכהן ידוע או שמעון ראשון) חיתמו וסגרו בפסוקים אלה את קובץ החלק השלישי מספרי הקדש. ויהי הפירוש בהם: דברי חכמים ואלהיים מחברי כתיבות קדש אלו, הם כדרבנות מוצבים ומיישרים לדרכי חיים; ובעלי האסופות, הסופרים אנשי הכנסיה, העוסקים בם במקהלה ואסיפה, לתקנם, לסדרם, ולכתבם, יותר מעשיהם כמסמרות נטועים, יתד, נאמן שאין לזוז אותו עוד ממקום קביעתו; ושם בעלי אסופות נרדף לפי זה לשם כנסת הגדולה, וידמה להם ג"כ השם ועד חכמים שנתחדש, בכלות הכנסיה, לראשוני שוני הלכות (אבות פ"א). וכבר אמרנו כי הרמז במקרא על ראשית יסוד הכנסיה, הוא ההודעה בעזרא, וביום השני נאספו… אל עזרא הסופר וגו'; והנה הדבור נתנו מרועה אחד, ירמוז על היות כל הספרים הללו משותפים במדרגת קדושה מיוחדת להם; ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ; כולל אזהרה לתלמידיהם, החשובים להם כבנים, שלא להוסיף עוד יותר בספרים מקודשים, נתונים לקרוא בצבור להדרש ולהגות בם בועד ובאסיפה, כמו שהזהירום מן הגרעון ברמז הרדיון בדרבנות ובמסמרות; וסיימו עוד דברי חתימתם במוסר סוף דבר הכל נשמע וגו' להזכיר להם, שכל למוד וקריאה בספרים, תכליתו יראת השם ושמירת מצותיו עד"ה: ראשית חכמה יראת ה'; ובדבור, כי האלהים יבא במשפט וגו' קיימו המשפט האחרון לעוה"ב, בעבור שכחשו בו רבים בזמן ההוא, כנודע מן כת צדוק, וכמובא בד"ה ‏שני לחשמונאים והנפלא כי יצא לנו בדרישתנו, כי המדרש הנודע לחכמינו על הכתוב ויותר מהמה (מדרש קהלת וירושלמי חלק): "ממהומה בני הזהר, שכל המכניס בתוך ביתו יותר מכ"ד ספרים מהומה הוא מכניס בביתו… להגות נתנו ולא ליגיעת ‏בשר נתנו" הוא פשוטו של מקרא ממש, ורק דרשות המלות היא על צד האגדה, וכונתה מבואר בהערה קודמת, בפי' למשנת הקורא בספרים החיצונים. ולמדנו מזה עוד, שבזמן זה הרמוז, היה ספר קהלת, הספר האחרון בסדר הכתובים המקובלים, ולוזה בא בסופו החתימה הנזכרת, שהיא לכלל הכתובים, וזה מסכים למה שראינו ברור בהערה שלפני זו, איחור זמן קבלת מגלת אסתר בין הכתובים.

והנה לרגל המלאכה אשר לפנינו בשער חקר דורות אלה והארתם לכל הנעשה בהם, נמשכנו בעל כרחנו לדבר בזה על תכונת ספר קהלת, כותבו, וזמן חבורו, וקבלתו בין הכתובים. – כפי הנגלה מדברי חכמינו ז"ל, אין זה הספר כלל מזמן זה שאנו בו, לא בחבורו ולא בכתיבתו, כי אם מחברו הוא שלמה בן דוד מלך ישראל, וכותביו חזקיהו וסיעתו. והנה הגם שבלי ספק אין דבר זה מכלל הדברים שניתנו בסיני, עד שלא תהיה הרשות נתונה בו לדרישה, הנהו כמו כן בלי ספק מכלל הדברים שכח המסורת מקדמונינו יפה בהן; אם לא שנאמר גם בזה, שמה שמסרו ראשי חכמינו בצנעא לצנועי תלמידיהם, הוא זולת מה שילמדו בזה לרוב התלמידים, או מה שדרשו להמון העם בפרהסיא; אמנם לא יתכן לנו לומר כזאת, אלא בהיות הראיות המכריעות את הכף נגד המפורסם ברורות ועצומות, וימצאון כמו כן גם בדברי‏ קדמונינו רשמים ניכרים המטין להכרעה זו, ועדיין אולי.

והנה אם נתהלך לראשונה בשדה הדרישה, נפגוש בגדולי חכמים אחרונים, ועמהם ראיותיהם החזקות, שוללים בהחלט הספר הזה משלמה וזמנו גם מחזקיהו וזמנו, ומיחסים חבורו לאיש שחי בזמן שאנו בו, או בזמן מאוחר יותר, שהתחפש בלבוש המלך החכם; וכבר נשמעו הדברים לבין החיים, ונקראים בראש הומיות במדרשי החכמות, ונכתבים בכל ספרי המבוא לתנ"ך אשר לחכמים ההמה; באופן שאם יתראה, כי האמת אתם, אין עלינו חשש איסור הגילוי, אף אם יונח שקדמונינו הסתירו הדבר בזמנם; ומאחר שדברינו לא יוסיפו היזק עכ"פ, הנה יתכן כי יהי בהם איזה תועלת לתלמידים מבני עמנו. – ונאסוף בקצור ראשי הטענות בזה. אמרו כי לא יקובל אל הדעת, כי שלמה שינה שמו והתחפש ללא דבר; ואמרו עוד, שאין טעם להציון מלך בירושלים, ושלמה מלך בארץ, בארץ רחבת ידים ככתוב: "כי הוא רודה בכל עבר הנהר ומושל בכל הממלכות"; ומה טעם לדבור הייתי מלך על ישראל בירושלים? איך יאמר שלמה מכל שהיו לפני על ירושלים? ולפניו לא מלך עליה אפילו אחד שיערך אליו בגדולה, זולתי דוד אביו.

והטענה הקשה מצד הלשון, שהרי בהשקפה היותר קלה, לשון הספר ניכר למאוחר, אפילו מלשון עזרא ונחמיה, והוא בלול מארמי בחמרו ובצורתו, ועל הרוב דומה ממש ללשון המשנה במלות ובדבורים; לדוגמא: שמוש השין במקום אשר, והגם שימצא לפעמים ובדרך זרות בספרים שלפני החרבן, הנהו רגיל בכאן הרבה יותר, אפילו ממה שבא בספרים, שנכתבו אחרי עלותם מבבל, ובלי ספק רק בעבור היותו על דרך מלת די שבארמי; והמלות ובכן, בטל, גומץ, זמן, כשרון, כבר, בשכבר, נהג, ענין, פרדס, פשר, פתגם, רעות, רעיון, של, בשל, תקן, הם ארמי ממש, לא נמצאו כלל בספרים הראשונים, ורגילים ביותר בעברי מאוחר של המשנה; וקצת שבא מהם השרש, אך לא המשקל בראשונים, או גם למצער ובלשון השיר לבד, כמו מלת הוה, יהוא, שיזועו, נכסים, סוף, תקיף, תתמה, ודומיהם; ולפעמים העברי ניכר שהוא ע"ד ארמי ומועתק ממנו, כמו אלו אילו, (אי לך) כל עמת (כל קבל), בן חורים, חשבון, חוץ ממני (בר מני) ועבדיהם (עובדיהון), על דברת (ארמי ממש שבתרגום דניאל); שרש זכר המורה בלשון בכל מקום על זכירת הנעשה בזמן שעבר, יורה כאן בכלל על שימת הלב לדבר מה, כי לא הרבה יזכור את ימי חייו, ויזכור את ימי החשך, וזכור את בוראיך; הוא קורא לכלל א"י מדינה כמו שהיתה בזמן פרסיים, ובעזרא, ואלה בני המדינה, אשר נשארו מן השבי שם במדינה; הכהן יכונה לו מלאך "ואל תאמר לפני המלאך" כמו במלאכי "כי מלאך ה' צבאות הוא". – ונדחקו קצת להשיב ולומר, "שלפי הענין והתוכן המשונה מבשאר הספרים, כן הצטרך הלשון להשתנות, ואין זה מספיק כלל, וכל אדם מבין בלה"ק יכיר, כי הדבורים, "ולבי נוהג בחכמה", "ירא אלהים יצא את כלם", "כאשר שבועה ירא", "ומי יוכל לדין עם שהתקיף ממנו" ודומיהם, היותם עברי מאוחר ולשון המשנה ממש; והנה הלשון "אשר יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים ויש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים"; או הלשון "כי לא יוכל האדם למצוא את המעשה אשר נעשה תחת השמש, בשל אשר יעמול האדם לבקש ולא ימצא, וגם אם יאמר החכם לדעת לא יוכל למצא", ‏מי לא יראה, כי לשון זה אינו מזמן היות השפה הקדושה באבה ובעזוזה, זמני שלמה וחזקיה וישעיה? כי מומן הזוקן שלה, בימי הבית השני (הגם שלא נשלול האפשרות להיות לה עדנה גם אחרי בלותה, אצל קצת החנונים במתת אלהים; וביחוד במעשי שיר וזמרה, ואף שלא ידמו עם זאת להקדומים, וכל זה מטבע כל לשון קדומה), אבל הם דומים להפסוקים מספר בן סירא המובאים עברית בתלמוד, ולמטבע הברכות והתפלות, וללשון המשנה בכלל.

והאחרון הכביר, הטענה מצד הענין, כמה רחקה דרך אמונה ובטחון בהשם ומסירת הנפש אליו, כפי מה שבאה בתפלת שלמה הנפלאה ויאתה אליו, מן הדרך הנודע לספר זה; ודברי ספר זה בחכמה, אינם שוין כלל להמדובר ומשובח על החכמה שהיא מאת השם, בספר משלי ובספר איוב ובקצת מזמורי תהלים; לדוגמא, מזמור קל"ט. וכמו כן, אינם כלל על דרך חקירת היונים בפלוסופיותם, כי אם מחקר שטחיי במחשבה פשוטה, שדברי העולם חולפים ואובדים, ואין בהם טוב קיים ראוי לבטוח עליו, ואף לא במה שיסדו ותקנו בני אדם; הכל או רע מוחלט או טוב בלתי מתמיד; ושכל חריצות והשתדלות לשוא. ולא יועיל נגד מרוצת העולם ונגד קשור הסבות לעתות המשתנות, ושנראה הכל כמו גזור ומיוחד מלפנים מאת השם, ואין בנוצר יכולת לשנותו; ושעל כן אין טוב בעולם כי אם לתפוש ולחטוף הטוב מן הרגע ההוה ולשמוח בו. זהו עיקר שטת הספר, הגם שלפי דרך הלוכו במחקרו, ארג מחברו בתוכו איזה מספר משלי מוסר טובים ויפים; הכלל לא זה הדרך ולא זו המטרה בזמן שלמה, ולא בזמן חזקיה, ואף לא בדור עולי הגולה. – ואמרו עוד: שאפילו אם נודה, שאין דעת של הספר ככל הדברים הנזכרים בו, ושדבריו בדרך חקירה אנושית בלבד. ושהוא הולך ומציע כל חלקי הסותר, בשביל להביא דעת האמונה באחרונה, הנה אין אתנו יודע איך ובמה נוסדה ונתקיימה לו הדעת הטובה ההיא, ולא זכר מזה כלל בספרו. – זוהי הטוב והחזק העולה מדברי האחרונים בדרישתם בזה הענין.

ואם נפן ונלך אל המסורת, והנשמע ממנה חוץ מן המפורסם בה לבד; הנה נמצא רשמים מסכימים קצת להכרעה חכמים הנזכרים:

א בברייתא דסדרן של תנ"ך הזכורה לרוב מאתנו אמרו: "חזקיה וסיעתו כתבו ישעיה, משלי, שיר השירים וקהלת". מזה יש להוכיח, שסברו במשנה זו, שרק לבד ענין ותוכן ספר זה הוא לשלמה, ושאנשי חזקיה חברוהו. וזה לפי שיקשה מאד, וכמעט אינו באפשרות, היות הדברים בעינם, כמו שיצאו מפי שלמה, נמשכים בעל פה עד ימות חזקיה; ואין הענין דומה כלל להמשלים שבספר משלי ולהשירים שבספר השיר, שאצלם יתכן מאד היות משלי גם שירי שלמה, שאמר ושר מהם סך רב לעדות הכתוב, שגורים בלשונם כפי ההמון והסגולות, ומהם גם בידיהם בקצת חבורי מגלות, ועוד כמוהם רבים לאומרים ומשוררים אחרים זולת שלמה. והדבור משלי שלמה גם הדבור אשר לשלמה יכלול בכחו גם כאלה שהם רק על סגנון המלך החכם; והרי הציונים משלי שלמה שבראש קאפיטל י', גם אלה משלי שלמה אשר העתקו וגו'. וציונים עוד "הט אזנך ושמע דברי חכמים" באמצע קאפיטול כ"ב, "גם אלה לחכמים" בסוף קאפיטול כ"ד, "דברי אגור בן יקה" "דברי למואל מלך" ולבסוף אלפא ביתא בשבח אשה טובה, כל אלה ראשי ציונים מורים באצבע, שיש לנו בספר משלי אגודה, כוללת איזה קובצי משלים. ויתכן מאד היות אגודה זו או עכ"פ רובה נעשית בדור דעה של חזקיה, וכן הדבר ממש בשיר השירים, ונרחיב בזה יותר במקום המזדמן; מה שאין לומר כל זה בספר קהלת, שהוא בלי ספק ענין אחד, נמשך בכמות מרובה ממחבר אחר. הגם שארוגים בתוכו קצת משלים, שהם אמנם כמו כן לאותו המחבר עצמו. ואיך נוכל לומר עליו, שנכתב עפ"י הזכרון ובלשון ראשון ממש, אחר שעברו מאתים ושמונים שנה מזמן מות שלמה? הרי לפניך שלפי דבריהם ג"כ אין חבור הספר לשלמה; כי אם כולל דבריו או עשוי על דרכן; ואפשר שיש רמז מה גם בסדורה לספר זה באחרונה, מה שלא נתעצם עליו עתה:

ב גם בעלי המדרשות הרגישו מכלל לשון הספר, שהמדבר בו בעדו איננו מלך גמור בשעת דבורו; ונודע אמרם "מלך והדיוט ומלך" או "הדיוט מלך והדיוט"; אלא שרצו לצרף אל שלמה מאורעות, וספרו בהם בפיוטי אגדה על הדרך הנודע לרגיל בימיהם, וכמו שיבואר בשער האגדה אי"ה, אבל הקורות שבאו בנביאים ובכתובים מנגדים מכל וכל, שבהם כתוב: ושלמה היה מושל בכל הממלכות וגו' ועובדים את שלמה כל ימי חייו. וישב יהודה וישראל… כל ימי שלמה, קרע אקרע את הממלכה מעליך אך בימיך לא אעשנה.

ג ממשנתנו (ידים פ"ג מ"ה, עדיות פ"ה מ"ג) ידענו, שנחלקו קדמונינו על זה הספר, אם נכלל לראשונים לקדש לענין גזרת טומאת ידים. ושעל כל הפנים הדבר מקולי בית שמאי (וזה מה שראוי להעיר עליו, לפי שהוא מסכים לדרכם, להתאמץ ולהחזיק בדרך הקודמין במסורת מאין השקף אל מה שיאלצהו הזמן או מניע אחר, כמו שיתבאר בשער ההלכה) ולדברי ר' יוסי הראוי באמת להיות מכריע בעניני ספור מעשה שהיה, לא היה להגוזרים הראשונים שום מחלוקת בו, ולא שום סברא, שיהיה נחשב לקדש לענין טומאת ידים; אך היה שוה להם בזה למגלת אסתר, שלא היתה לראשונים בכלל גזרה זו – ובברייתא הובאה בגמרא (מגלה ז' ב'): תניא ר' שמעון בן מנסיא אומר: "קהלת אינו מטמא את הידים, מפני שחכמתו של שלמה הוא". הכונה נגלית, שהיתה דעתו של תנא זה, שאין לחשבו בין הכתובים ברוה"ק. ומה שהשיבו לו מן המקרא "אל תוסף על דבריו", והמפרשים נדחקו בו, יראה לדעתנו, כי בשביל שינוי הנקודה במלת תוסף (רק בשני נחים, ולא כתיב תוסיף) דרשוה מלשון ודלא מוסיף יסיף, וכונת התשובה שאין ביכלתנו לחסר ספר מן המקובלים בין הכתובים. ואיך שיהיה, הנה כל זה נמשך לסברתם הנגלה, היות הספר עכ"פ לשלמה; ואולם, אילו היתה זאת באמת דעת החכמים, ולא העלימו בזה דבר נסתר, אין להלום הקושי בדבריהם הנזכרים, נגד חכמה, שכתוב עליה בבאור שהיתה מאת השם שהבטיחו בה: הנה נתתי לך לב חכם ונבון, ויתן אלהים חכמה לשלמה, וה' נתן חכמה לשלמה כאשר דבר.

ד הגם כי מדבר בקשת הגניזה אין להביא ראיה על הנדרש לנו בזה; לפי שנוכל לומר שהיתה מפאת הסכנה לבד, והיות איזה ספר נחשב לקצת חכמי הזמן ההוא (לדעתנו זמן החתום האחרון לסה"ק) לבלתי מוכשר להדרש ולהקרא בצבור; והרי גם על יחזקאל אמרו, שבקשו לגונזו, והוא בלא ספק ליחזקאל בן בוזי הכהן, נביא הגולה על נהר כבר. מכל מקום ראוי לשום לב על מה שהקשו חז"ל במשפטם זה על קהלת וגנוהו יותר. בבבלי אמרו: (שבת ל') שדבריו סותרין זה את זה, ובירושלמי ובמדרשות בא מכופל הרבה, שמצאו בו דברים מטין לצד מינות, ואפילו במדרש אגדה מאוחר ובאזני ההמון (שבת שם): אנת שלמה אן חכמתך אן סוכלתנותך? לא דייך שדבריך סותרין דברי דוד אביך, אלא שסותרין זה את זה; והגם שסיים שם בשבח, מכל מקום ניכר הרגל הגנות.

ובאמת כבוד חכמינו הראשונים לעולם ינחלו, שעמלו לדרוש ספר שכבר נתקבל פעם אחת בין הכתובים, ושלא רצו או לא יכלו הראשונים להסירו ממקומו; וכמו כן ברכות ינוחו על ראש מפרשי הפשט שקדמו ועמהם ביחוד הר"מ בן מנחם ז"ל, שחתרו לבארו ולפרשו בפנים שלא יסתור לאמונת אמת. והנה כל אחד מהם על דרכו אמר דברים מושכלים, והיתה דעת השואל נוחה בהן ולבו מתישב עליהן. אכן ההיתה זאת באמת דעת וחפץ הספר? זו שאלה שלא שאלוה דורות הקודמים, ואמנם יאלצנו אליה דרך הדרישה בזמן הנוכחי. ונאמר ונשנה עוד פעמים רבות, שכמו שהיתה בדורות שלפנינו הסכנה, לגלות את המכוסה; כן ועוד יותר הסכנה בדורנו זה, לכסות את המגולה כבר ע"י אחרים, פועל ריק ומזיק ואין עזר כל עיקר, והעזר האמת הוא, כי נוסיף לדרוש ולחקור, בנשוא עין לאלהי אמת, אשר לא יעזוב את דורשיו לעולם נשמרו; אשרינו מה טוב חלקנו, כי דבר ה' ותורת אמת אתנו, שאין לה לירוא ולפחוד את הדרישה והבחינה מכל צד ואופן שתבוא, ונשוב לענין ספר זה. ומה נעשה, שרוב הדבורים, ששמחו בהם המפרשים הטובים ושמו אותותם אותות לאמונת אמת, כשנעיין בהם היטב, נראה שאין פשוטי הדבורים הללו רומז לזה כלל. ועל הרוב ירמזו לסותרו. ד"מ הדבור בפתיחה: "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש" אינו דברי תורה, לפי שמלת תחת השמש מוסב על מלת שיעמול, לא על דבור מה יתרון, וכחו שוה להדבור "אין טוב לאדם תחת השמש, כי אם לאכול ולשתות ולשמוח והוא ילונו בעמלו… תחת השמש"; וכן הדבור: "הבל הבלים אמר קהלת הכל הבל", שחשבוהו במדרש כמו שהוא באמת, לדבור התחלה וסיום ולאבן פנת הספר, ודרשוהו היותו מסכים לדעת התורה, דומה רק להדבור הבל הבלים הנאמר אחר "כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד להם" וגו'. והנה הדבור: "אמרתי אני בלבי את הצדיק ואת הרשע ישפוט האלהים" וגו', יראה בהחלת ההשקפה, שביאר בו הדין שלמעלה, או משפט יום האחרון; ולמתבונן יתראה, כי הכונה על מחשבת דעת הספר בגזרה מוחלטת, ושכל מעשי האדם גם הטובים גם הרעים בהכרח, לא בבחירה; וזה לפי שאמר שם תחלה, שגם במקום המשפט המיוחד לבני אדם לכונן הצדק, יצא לפעמים משפט מעוקל, שהחייב יצא זכאי בדינו, והנקי יצא מחויב; על זה אמר, כי גם המשפט איננו בידי האדם השופט ובבחירתו, ומאת האלהים וגזרתו הקדומה הוא חרוץ, מי שיהיה צדיק או רשע בדינו. ודבור צדיק ורשע, הוא כאן רק בצירוף פסק הדין, וכמו והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע; והנה התורה אמרה בהיפוך: כי לא אצדיק רשע. ומה שיורה על אמתת זה הפירוש, דבור נתינת הטעם, כי לכל חפץ ועל כל המעשה שם", דבור הבא בזה הספר על הגזרה הקדומה, "לכל זמן ועת לכל חפץ".

ומה שמוכרח להזכיר כאן (הגם שהענין בפני עצמו עיון עמוק למאד וראוי לבאור רחב), הוא כי בדבורי הספר, ישפוט האלהים, מתת אלהים, מיד האלהים, ורבים כיוצא בם, הכונה לבד על קשר הסבות והמסובב מהן, לפי מה שאנו רואים אותן בעולם, שכל סבה תוליד בהכרח את תולדתה, הנעשית גם היא סבה מכרחת לתולדה שאחריה; ועל פי כל הסבות האלה יחד, שהן כשלשלת תכופה ואחוזה עד לתנועות השמימיות,‏ שאין לנו השגה בחוש למעלה מהן, יתעתדו ויוגבלו כל מעשי עולם בכלל ובפרט; וזו היא הנהגת הטבע והמזל שהיא בהכרח, ומיוחסת להשם יתעלה מפאת שהוא יוצר הכל. אולם אין כוונת הספר על הנהגה מיוחדת להשם, שהיא עליונה מן המזל מתנהגת במדת דין ומשפט צדק לפי טובו הגדול, היינו לתכלית הטוב המוסרי, כמו שהודו והורו בהנהגה זו קדמוני חכמינו ז"ל; הם אמרו בשלש הנהגות לעולם, הנהגת הטבע בקשר סבותיה, הנהגת הבחירה לאדם המתגבר בקצת ולפעמים על מרוצת הטבע לטובתו או לרעתו, והנהגה ‏עליונה להשם בבלתי אמצעי. וזה אמרם במאמר קצר ויקר הנודע: הכל צפוי (פאָרהערבשטיממונג, נאַטור נאָטהווענדינקייט) והרשות נתונה (פרייע וואַהל), ובטוב העולם נדון (וועלט לייטונג נאַך דער אידעע דעז גוטען) והבן, כי דעתם זו מיוסדת על מקרא מפורש (שמואל א' כ"ו י'): כי אם ה' יגפנו (ההנהגה העליונה על צד המשפט), או יומו יבא ומת (הנהגת הטבע בהגבלת הכח החיוני מלידה ומבטן), או במלחמה ירד ונספה (הנהגת הבחירה). אולם הספר, בעדות כל מחקרו, מודה רק בהנהגה ראשונה, הנהגת השם באמצעות הטבע המוכרח, ובנין אב: "ידעתי, כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, והאלהים עשה שייראו מלפניו (מכחו ומגבורתו שאין להמלט מגזרתו), מה שהיה כבר הוא ואשר להיות כבר היה (בצפיתו הקדומה), והאלהים יבקש את נרדף" (לשון חזרת דבר פעם בפעם, וכמוה בגמרא עבדינן הרדפה; והטעם שיהיה לכל זמן, וכל מעשה ומקרה, בבוא עת התעתדו בסבותיו יצא לאור המציאות, ויחלוף מיד בהעשותו סבה לתולדתו). ועוד, אחר שאמר בגזרה מוחלטת ומנאה בכ"ח עתים, הוסיף: "גם את העולם נתן בלבם מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף" (הכוונה, שבעבור זה בלבד יש באדם שכל, לחשוב בזמנים החולפים והעתידים ‏וגזירותיהם, כדי שידע שאין בכחו לשנות מקריהם, ויירא וישתומם מגבורת השם). אמנם להיות הספר, כאמור למעלה, בלתי מתפלסף בעיון נמשך; הנה אין תימה שימצא בדבריו ביחוד בין משלי מוסרו, מה שמורה על הבחירה שביד האדם. אולם מהנהגת השם יתעלה בחכמת משפט וחסד לעולם, אין בו כי אם אחד ושנים פסוקים, או לא כלל, וכמו שיבא מיד. – והצורך לשוב לדרך הילוכנו בזה, ונאמר, שכמו כן המקרא "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה" כונתו הראשית הוא, על דרך "תוסף רוחם יגועון ואל עפרם ישובון", ועל דרך "רוחו ונשמתו אליו יאסוף יגוע כל בשר יחד ואתו על עפר ישוב"; עם היות לפי האמת בעומק אחרית דבורי מחשבה כאלה, דרך סלולה למשכיל להגיע עד דעת תכונת הנפש ומעלתה.

כללו של דבר, לא מצאנו במחקרו מקרא מבורר מסכים לאמת ולאמונה, זולתי הדבור: "ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט" הבא אחר הדבור "שמח בחור בילדותך… והלך בדרכי לבך ובמראי עיניך" ולפני הדבור שכמותו "והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך כי הילדות והשחרות הבל" (ועל כן ראוי לך להתענג בטרם יעבורו); ושני לו הפסוקים "סוף דבר" וגו' הבאים בסופו, אם הם שייכים להספר, ואינם מן החתום הכללי לכתובים, מה שהוא קרוב מאד. – וכבר היינו מונין עם אלו פסוקי אמונה, גם את המקרא "וזכור את בוראיך בימי בחורותיך עד אשר לא יבואו ימי הרעה" וגו'; לולי י' הרבים שבמלת בוראיך, שנשתטחה לפנינו ומכרעת לומר, שהכונה על כחות הבחרות, מלשון בריא, להבריאכם, ועוד יותר קרוב מלשון המשנה, על בוריו וכחו, אם לא שנאמר כי י' הרבוי בא אך לבד בשביל להורות על הדרש הנחמד שדרשו חז"ל במלה, עפ"י משנת הסתכל בשלשה דברים וכו' בארך, בורך, בוראך; דרש הבא מכופל במדרשי הרבות, ונגלה שהוא על י' הרבים, לא כמו שפירש במ"כ דדריש נוטריקון.

והנה אם נצרף הכל, ונניח הסך העולה מספיק, בכדי לאמת לודאי משפט החכמים האחרונים, שאין הספר לשלמה ולא מימות חזקיה, כי אם חובר בערב ימי הלשון והספרים, עדיין תשאר השאלה, מה טיבו של המחבר שאנו רואים אותו אומר ששמו קהלת, והוא בן דוד, והיה מלך בירושלים? ושאלה שנית, איך מצא‏ הספר לראשונה מקום בין הכתובים? – ולא נודע לנו בזה שטתן של אחרוני חכמי הנוצרים, אך כמדומה שיחשב שהמחבר התחפש במעטה המלך שלמה, המפורסם לחכם חוקר, גם לבעל כל חמודות הזמן ותענוגיו, ושם בפיו התלונה על הבלם וחסרון קיומם, ובגידת המבטח בם. וזה נוטה לדרש הנעים של ר' תנחומא: אלו אחר אמר הבל הבלים, הייתי אומר: זה שלא קנה לו ב' פרוטות מימיו, זה שלא אכל פרוסה מימיו וכו'. – אמנם לו יהי ככה, הנה, לפי המבואר ולפי מה שיבא עוד, לא השכיל המחבר כלל במלאכתו להתחפש; גם לא יתישב בזה, מדוע שינה את השם ולא כתב שלמה? והיותר קשה, כי לנו בית ישראל, המאמינים ויודעים ברום תפארת הכנסיה הקדושה, לא יתכן לחשוב, שהם לא הכירו בחדושו, ובלי ספק לו היה גם מכזב, לא היו מקבלים אותו עכ"פ, אף אם היה כזבו לתומו, ולצורך דברי וכוחיו, שתלאם באילן גדול. וכבר הודענו, שאין כאן מקום לומר, מה שהוא נכון מאד בהמשלים והשירים, היות רובם או קצתם לשלמה בעצמו, ויתרם על דרכו; וכמו כן בררנו, שנתקבל הספר בין הכתובים עוד מזמן האסיפה הראשונה ע"י עיקרי כנה"ג, ונכתב אם כן, לא מאוחר מסוף מלכות פרס, לפני בוא היונים, בהזמן טוב ובלתי שגוש מצוקות, ורוח הקודש שורה בישראל. – ומה שאמרו קצת, היות הסגנון המחקרי שבספר מורה על חבורן בזמן, שכבר נתפרסמה אצל עמנו בארץ ישראל הפלוסופיא היונית, זה אינו. וכבר אמרנו, שאין בו דבר ולא חצי דבר מחכמת היונים, ובאמת גם לא מהבליהם. והגם שלפי דעתנו ניכר מתוכו, שידע המחבר מן עם יון ומקורות מלחמותם עם הפרסיים, וכמו שנביא לפנינו (וזו ראיה גדולה לנו על זמנו בסוף ימי מלכות פרס); הנה יתר על כן אין בספר רושם כלל, לא מדרך חכמתם של יונים, ואף לא מדרך לשונם, היינו מן השמות שבעברי מאוחר, העשויים על דרך לשון היוני, ד"מ אין לו עדיין מלת עולם במובנה על כלל המציאות הנברא, כ"א במובנה הראשון על הנצחות; ולא מלת שמים כינוי על השם, כמו שנמצאים שניהם לשמעון הצדיק ולאנטיגנוס איש סוכו, אחר המאה הראשונה למלכות היונים; גם מלת יפה לא תורה לו בעצמה גם על הטוב והאמתי, ובא בו, טוב אשר יפה. – כי על כן, הצורך לנו לבקש דרך ומסלול, אולי יצלח בידינו לצאת מן המבוכה.

הגם שיוכל לבא בלשוננו שם עצם פרטי זכר על משקל נקבה, וכמוה בעזרא סופרת, פוכרת; הנה ה"א הידיעה אמר הקהלת (י"ב, ח') וכמוהו הדבור בלשון נקבה אמרה קהלת (ו' כ"ז), מורה על תאר עשוי לשם עצם, כמו שיורה המשקל על תואר למינוי ומעלה מה, על דרך ומשקל שם פחה או חליפה בערבי (יעויין ס' המלים לגעזעניוס מלה זו). והנה ביסוד וטעם התאר הזה, אמר הראב"ע, שהוא על שם החכמה הנקהלת בו; ולא הונח שרש קהל כ"א על אסיפת אנשים בלבד. וטוב מזה חז"ל שאמרו במדרש, על הדעת שהוא שלמה: למה נקרא שמו קהלת? שאמר דבריו בהקהל, והיטיבו למשוך הענין על המקרא "אז יקְהַל שלמה;‏ ואשרי עבדיך אלה השומעים את חכמתך"; אמנם על הדעת האחרת שקְראו ספר קהלת בשם עקקלעזיאַזטעס, הנה נשמע מזה התאר למינוי ולמשמרת, שהיה איש ראש או חבר מסוים לאיזה מקהלה של חכמים, שנתנו לבם בחכמה ובדברי חפץ מסתעפים ממנה.

והנה תארו וכנויו השני בן דוד, כשהוא חי בזמן הסופרים בסוף ימי פרס, לא יקשה עלינו כלל, לפי שיתכן מאד פירושו, היותו מזרע דוד; והדור הנו רביעי או חמישי אחר זרבבל אשר שלשלת יחוסו נמשכת במקרא יותר מאוחר מזה, כמבואר בקודם. ועל כל הפנים היו זרע דור מצוים ומפורסמים באותו הזמן ובמשניות, שספר זה כבר ידמה להן בדרך לשונו, רגילים לומר בן דוד על הבא מזרעו.

אמנם בדבר התאר השלישי מלך בירושלים, נשקיף תחלה על עשרו וגדולתו של מלך זה, כפי מה שהתפאר בה הוא בעצמו (ב' ד' ולהלן), ואין אנו שומעים, כי השתחוו לו כל גוים, וקדמו פניו במנחה ושי מלכים רחוקים, וכי מצא כל אלה הבל הבלים ע"י המאורעות או סמוך למיתתו, כמו שהיה נאות ודאי בפי שלמה; כי אם שהגדיל מעשיו, ובנה בתים ונטע גנים, וקנה גם עבדים מחוץ, יתר על ילידי ביתו, ומקנה בקר וצאן יותר מכל שהיו לפניו בירושלים, ושכנס לו גם כן כסף וזהב ומה שהמלכים חושבים לסגולה (אבנים טובות וכדומה). והנה כל אלה אינם בשום זמן, ומה גם בזמן המהולל של שלמה, ברכת מלך, כי אם ברכת האזרח בישראל, והכתוב אומר: ובתים טובים תבנה וישבת, ובקרך וצאנך‏ ירביון, וכסף וזהב ירבה לך, וכל אשר לך ירבה; ועל כן התארים הנזכרים כלם אינם מתנגדים, אך מסכימים הרבה להמונח, שחי בסוף ימי פרס, והיה מן כת אותן האדירים, החורים והסגנים הזכורים לרוב בנחמיה, ועוד גדול ונאה מהם, לפי הזמן הטוב בשנים או בשלשה דורות אחר נחמיה הפחה, ויתכן שהיה גם הוא פחת המדינה או שר העיר ירושלים בלבד איזה זמן. והנה ידענו שבארצות ההם ובימים הקדמונים, כל שר וראש קנין רב ובעל נכסים ותושבים ועבדים, היה נקרא לפעמים בכינוי מלך, והנה ארונה היבוסי מלך, ובד"ה אחותו המולכת ובספר זה עצמו, מלך לשדה נעבד; ופירושו נודע, שגם המולך על שדה אחד צריך להיות נעבד מזולתו, ובמ"א ממנו, מלך סמוך אצל עשיר ושם עוד, שמלכך בן חורים. – ונעיר עוד שכבר על נחמיה זכר הכתוב, שהוציאו עליו אויביו דבת שקר שמכנה עצמו, מלך ביהודה (נחמיה ו' ז'); ואף כי לזמן מאוחר בסוף מלכות הפרסיים, שהיו טרודים במלחמות, ועוזבים קצות גבולות ממשלתם, כל מחוז ומחוז להנהגת עצמו, כמוזכר בשער, לא יהיה בו מן התימה כלל, אם איזה שר ופחה בירושלים יכנה עצמו במשך זמן שררותו בשם מלך, ובפרט כשהוא באמת, לפי המונח מאתנו, בן מלכי קדם לארץ ההיא, ובזמן השגוש והערבוב למלכות הגדולה, וכמה יתישב היטב בדרך זה, מה שהוקשה לחכמים הנזכרים למעלה, מזרות הכינוי הבא כפול ומכופל על צורה אחת, מלך בירושלים, הייתי מלך על ישראל בירושלים, והוספתי חכמה על כל אשר היה לפני על ירושלים, ועוד, כינוי שהוא באמת למטה עוד מהכינוי מלך ביהודה הנזכר מדברי נחמיה.

ודע עוד כי מלכי פרס היו נקראים אצלנו מלך מלכים. וכן יכונה ארתחשסתא בעזרא פעמים, ואצל היונים בעלי מלחמותם בזמן ההוא, היו נקראים כנודע, בכינוי המלך הגדול; עד שנראה לנו קרוב מאד, שהמקראות (ט' י"ד ולהלן): עיר קטנה ואנשים בה מעט ובא אליה מלך גדול וסבב אותה וגו', וכמו כן הכתוב המשליי (ז'‏ י"ט): החכמה העוז לחכם מעשרה שליטים אשר היו בעיר, מוסב על אתונא שבארץ יון, שבא עליה ללכדה דריוש הראשון בונה הבית, עם חיל יותר מן מאת אלפים, ויחן עליה,‏ והצילה מילטיאַדעס בחכמת מערכת מלחמתו המפורסמת בקורות בשם מלחמת מאַראַטאָן וקרא אותה קטנה, כמו שהיתה באמת נגד הערים הגדולות שבארצות המזרח ממשלת פרסים. ומסופר מאת הסופרים היונים, שהיו בעיר אז עשרה ראשים, וכלם לא היתה עצתם לצאת ולהלחם, כי אם להסגר‏ בתוך העיר; ורק ע"י עזר החיל המעט, גברה עצת מילטיאַדעס והצליחה חכמתו במלחמה, ומסופר ליונים עוד, שאחר זמן בגדו בו אנשי העיר, וענשוהו קנס כסף, וכשלא היה ביכלתו לשלמו נתנוהו בבית הכלא ומת במאסרו האיש הגדול המסכן. ומלחמה זו עם מעשיה ומקריה, היתה נודעת הרבה בכל מדינות פרס, בעבור היותה הראשונה לפרסיים נגד היונים, ומאז לא שקטה כ"א לזמנים מועטים בינתים, עד נפלם באחרונה בידי אלכסנדר.

ונשוב לענין מבוקשנו ונאמר, שמעתה יבוא הכל על נכון. מחבר הספר אדיר בעם, מזרע דוד, ראש לועד חכמים מתבוננים ומתווכחים בינם לבין עצמם; ואולי היה ועד זה סניף לכנסת הגדולה של סופרים, שהתמידה אז (סביב לימי הכהן ידוע מקץ מלכות פרס) בלי ספק בעשית מעשיה הברוכים הנמנים לנו בשער. – ודע וראה, איך יובנו לך עתה היטב הפסוקים האחרונים שבספר; אחר שסיים במה שפתח "הבל הבלים אמר הקהלת הכל הבל", חתם ספרו בקצת התפארות, כמו שאמר גם בפנים שהגדיל והוסיף חכמה על כל שהיו לפניו על ירושלים; אמר: "ויותר שהיה קהלת חכם עוד למד דעת את העם ואזן וחקר תקן משלים הרבה; בקש קהלת למצוא דברי חפץ וכתוב יושר דברי אמת". בשני הפסוקים האחרונים האלה (מה שבא אחריהם דברי חכמים וגו' עד תום הספר, היא חתימת הסופרים לכלל הכתובים, כמו שבארנו למעלה) הודיע המחבר תכונת עצמו ומלאכתו; כי יותר על מה שהיה במספר החכמים שבכנסית קהלתו, לימד גם חוצה לה את העם דעת במשלי מוסר הרבה שעשה (שארג קצתם גם בספרו זה), וכי שם כמו כן השתדלותו לבקש ולמצוא דברי חפץ ספרי זולתו, בכדי לכתוב אותם ביושר ותיקון. והדבור כתוב יושר, על תיקון המכתב, הוא לשון המשנה, כמה כתוב זה מיושר. – והנה כל זה נערך ודומה באמת לקצת פעולות הכנסיה הקדושה, שראתה אז לנכון לקבל ספרו זה בין אגודת הכתובים לאחרונה, וחתמוה ככה וסמכו בזה, גם על איזה דור מהכנסיה שקדם להם שקבלו את ספר איוב בין כתבי הקדש, שאין גם בו זכרון לתורתנו ואמונתנו, ואין עקרו מישראל כלל גם לעדות חז"ל, כמו שנבאר במקום המזדמן אי"ה. אע"פ שמוכרחים אנו להודות, שלפי הפשט הכתוב, שאין שום מקרא שלם יוצא ממנו לעולם, גבוהה מעלת ספר איוב ממעלת ספר קהלת כגבוה שמים מארץ.

עוד השערה אחת נעיר בזה, הגם כי מרופה היא בידרנו, וזה, כי במקרא היונית, של היהודים היונים, שכבר זכרונה בקודם, מכונה ספר זה בשם עקקלעזיאַסטעס, וכנסת בלשון יוני עקקלעזיא; והנה קראו לספר על שם מחברו, היינו, אחד מבעלי הכנסיה. אכן גם לספר בן סירא, כינו במקרא ההוא בשם עקקלעזיאסטיקאס, ולא נודע לי הטעם, שאולי נשאו ונתנו חכמי הנוצרים בזה. ונאמר בזה דעתנו, שלהיות מחברו יהושע בן סירא הכהן מילידי ירושלים, בבירור גמור בן זמנו של שמעון הצדיק השני, שהיה משיירי כנסת הגדולה, על כן כינו גם לספר זה על שם מחברו, וכח שם זה אולי איש מתייחס אל הכנסיה, היינו שלפי מחשבת היהודים היונים, היה בן סירא משיירי כנסת הגדולה; ועל כן שמו גם לבן סירא מקום במקרא שלהם, אכן במדרגה רביעית כמוזכר בקודם ובשער. – ומה טוב שיעיינו בזה חברינו חכמי עמנו שבאשכנז, ולנו אין בידנו כלל מן האמצעים הצריכים.

והנה בהתאמת לנו שחבר ספר קהלת בזמן שאנו בו, סוף מלכות פרס לראשית בוא היונים; יצמח לנו גם ממנו וביחוד מן המשלים מן המוסריים שבו, איזה אורה וידיעה בטובת ומעלת מצב אומתנו בדורות הללו, הנשכחים לגמרי בקורותינו וכאילו לא היו, ונכבדים ויקרים עם זאת לכל קדמוניות קדש, כמבואר בשער. ולדוגמא, שכבר התחילו שוב לסחור באניות ובימים רחוקים; ויורה על זה המשל: שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו. והנה נוסיף עוד: תן חלק לשבעה וגם לשמונה כי לא תדע מה יהיה רעה על הארץ; ואין הכונה בזה, כמו שפירש הרמב"ן ז"ל, שיחלוק סחורתו, ולא ישליך כל יהבו בספינה אחת מפני סכנת הים, שזה יהיה סותר למטרת חפצו להרהיבם ולאמצם בזה המעשה. ועוד שהדבור תן חלק, אין במשמעו כלל החילוק לחלקים, והעד בספר זה, לאיש אשר לא עמל בו יתננו חלקו; אלא כונת המשל להיפוך, עצה להרבות במסחר זה, ושלא תעצרם סכנת הים מתת חלק להרבה אניות נעמסות בחברה, ונותן הטעם, לפי שגם על הארץ, והיא היבשה, לא תוכל לידע המקרים העלולים לבא להפסידך. – כיוצא בזה המשלים, אל תבהל על פיך, כי בא החלום, אם ימלאו העבים, ואם יפול עץ, כלם אזהרות יפות נגד כל מיני נחוש ואמונה טפלה, שגברו בעם הרבה משך כל ימי הבית הראשון, ונראה לעין מפאות שונות, שכבר הוכשר והתטהר מהם דור זה. וראיה בזה עוד, מדור הקרוב וסמוך לו לפי מה שזכר יוסף הכהן בספרו נגד אפיון היוני; והוא, שאחד מבעלי חבורתו של אלכסנדר רשם במסעיו במזרח, איך שנסע עם אורחת יונים בדרך סמוך לים סוף, ועמהם איש מארץ יהודה ושמו משולם, והאנשים, כדרך כל הגוים הקדמונים, מבהילים בנחוש עופות; ויהי בראותם צפור ידוע מעופף ממעל לראשם, וייראו יראה גדולה; והיהודי משך בקשתו כלתומו, והנה הצפור נופל לפניהם ארצה מת; ויהתל בהם האיש ויאמר: ואיך יגיד לנו בעל הכנף את דרכנו, התצליח אם לא, והוא לא ידע את דרכו, והנה קרהו האסון הזה מידי.

הגדתי היום ברוח נכון ובלי הכחיד דבר תחת לשוני, את הנראה לנו צודק בענין ספר זה, בחשבי שיש בזה, מצד יותר מאחד, משום עת לעשות לה', אכן כמו כן בפה מלא ושוה אל הלב אומר, שאיני מחליט כל דברי טענותי וסברותי לאמת ברור,‏ שאין להשיב עליו, יצרפו ויתלבנו ויתבררו הדברים ע"י חכמים בעלי המלאכה, וזה כל ישע מחזיק בתורת אלהיו, וכל חפץ החפץ בתפארת אבותיו.