בביאור פילוסופיא אלהית תורנית, שהצמיחה וגדלה בין היהודים היושבים באלכסנדריא ובערי היונים כל ימי משך הבית השני, ובזכרון קצת שטות שהסתעפו ממנה אחרי כן. אשׁר שׁמענו ונדעם ואבותינו ספרו לנו: (תהלים ע"ח ג')

כבר הרמזנו למעלה (שער ח'), שהתחיל משבט יהודה קללת "ואתכם אזרה בגוים ונסחחם מעל האדמה" וגו', עוד מימי יאשיה; והיתה הגולה הראשונה למצרים, שנדחו לשם מחמס מלכי אשור ובבל. וכאשר באו לשם אחר החרבן יוחנן בן קרח והנדחים שעמו, ועמם ירמיהו וברוך, כבר מצאו שם גרים יהודים, וכתב ונבא שם (ירמיה מ"ד א): אל כל היהודים היושבים בארץ מצרים כמגדול ותחפנחס, והם בתחלת הגבול קרוב לא"י בשפלת מצרים ובנוב, שהיא המחוז האמצעי, ובפתרוס שהיא מצרים העליונה, שמשם יצאו המצרים (וכן נקרא ביחזקאל ארץ פתרוס, ארץ מכורתם. ובנבואת מצרים שבישעיה, שהיא מוסבת על פתמטיה אבי פרעה נכה, שגבר על שרי מצרים ומלך עליה כנודע למבינים). וכבר נתנבא על יסוד מושב הגולה זו (ישעיה י"ט, י"ח): "ביום ההוא יהיו חמש ערים בארץ מצרים מדברות שפת כנען (לה"ק) ונשבעות לה' צבאות", פי' שימצא שם קהל יהודים. אלא שלא עלה לגולה ראשונה זו במצרים להיות לה תקומה, ואכלה אותם הארץ בחרב וברעב ובדבר, והנשארים חזרו ליהודה, וכמו שנבא להם ירמיה (מ"ד כ"ו): "לכן שמעו דבר ה' כל יהודה היושבים בארץ מצרים הנני נשבעתי וגו' אם יהיה עוד שמי נקרא בפי כל איש יהודה אומר חי אדני ה' בכל ארץ מצרים וגו'.

וגם כבר הזכרנו (שער י') שמזמן אלכסנדר ‏ושרי צבאיו שמלכו אחריו, התישבו היהודים בין היונים, ורבו הקהלות הגדולות באלכסנדריא ובשאר ערי היונים שבאסיאה הקטנה קפוטקיא, וקליקיא, ובכל ערי החוף של ים התיכון, והמה הנקראים במשנתנו (בגטין ובשאר מקומות): מדינת הים, עד אטונא וארץ יון ומוקדון. ושם שכחו לשונם הקדום, שהיה עברי או ארמי, ולקחו שפת יון,‏ ודברו בה המה ובניהם אחריהם מדור לדור. – בכל הארצות ההם שמרו את עצמם מטומאת עבודת אלילים ומשאר זדונות חקות ע"ז, ואחזו בתורת אבותם לכל חקי השם, והכינו להם בתי כנסיות לתורה ולעבודת קיום המצוה ולתפלה, והכל בלשון יון שהשתנה מעט בפיהם, במה שהיה דומה לסגנון העברי שבספרי הקדש, וציינו החכמים אותו הלשון בשם מיוחד יוני אליניסטין, וליהודים יהודי אליניוסטן (העללעניסטען). ונודע ענין מקדש חוניו, שהוקם במצרים בימי ובעזר תלמי חוניו רביעי ע"י בן חוניו בן שמעון הצדיק, שהלך לשם כאשר ראה, כי לא תשוב הכהונה גדולה למשפחתו, היא משפחת יהושע בן יהויכין; ועם זאת החזיקו מאד בירושלים, באים לשם לחוג רגלים, והיו להם בירושלים בתי כנסיות מיוחדים, ונזכרו בתלמוד ובחבורים מזמן ההוא, בית הכנסת של אלכסנדריים ובית כנסת אליניסטין. ולזה נראה שלא נגררו אחר המקדש ההוא, כ"א מעטים; והרי פילא אינו מזכירו בשום מקום מחבורו, והלך בעצמו לירושלים. ונראה שלא היה לו תקומה למקדש זה, כ"א בסיוע המלך ובכחו; שכן היה דרך מלכי היונים פתלמיים שבמצרים, לעזור ולסייע שימצאו במלכותם כל דבר יקר ונכבד שבמלכיות אחרות. ולזה כשנאבדה מהם א"י לחלוטין בידי מלכי סוריא, חפצו במקדש בפני עצמם במדינתם. והנה לשמירת התורה וללמודה הוצרך להם מיד או בתחלת זמן האחזם, העתקת התורה ושאר ספרי קדש ולחבורי תפלות. – והנה נודע מספורי הסופרים גם מספרי רבותינו ז"ל (שלהי מגלת תענית מסכת סופרים ומסכת מגלה ט' ע"א), שנעתקה להם התורה יונית בימי תלמי השני פילאדילפו, והיא המפורסמת בשם העתקת השבעים זקנים היא העתקת השבעים, שהרבו החוקרים בקדמוניות בחקירתם עליה, ועל ענינה, ועל המאמר היוני הנודע, שחובר בספור קורות ההעתקה ההיא, איך, ומתי ועל ידי מי נעשתה והעתיקו לעברי, בשם הדרת זקנים החכם בעל מאור עינים, והיא שהרבו החוקרים בקדמוניות מהאחרונים בחקירותם עליה (החכם האדומי במאור עינים, והחכם ר"מ בן מנחם באור לנתיבה, אייכהארן במבוא התורה וזולתם), ממה שיצר לנו המקום לדבר מזה, ולעינינו הצורך בלבד, שהתרגום ההוא נתקבל כמעט לקדש כמו העברי ליהודים היונים, וספרו נסים והופעת רוח הקדש בעשייתו, ויסדו עליו פירושיהם והשכלותִיהם במקראות, הכלל שחשבוהו לקדש כמו העברי עצמו. – בזמן סמוך נעתקו להם גם שאר ספרי הקדש ממעתיקים שונים (כמו שבארו האחרונים באורים); אך עם זאת כלם בסגנון אחר של יוני, בדרך עברי הנזכר. ועוד נספח למקרא שלהם איזה ספרים הנוספים שכבר בארנו אודותם למעלה. ונכד יהושע בן סירא בא לאלכסנדריא בזמן תלמי הרביעי, והעתיק להם ספר זקנו, ועשה לו הקדמה שנשארה לנו, ואמר בה, אשר זקנו קרא ולמד את התורה הנביאים ושאר כתבי עמנו, ובקי בהם, וחבר בעצמו את ספר משלי חכמה, והוא מעתיקהו כפי השגתו, ויש ראיה שעם זאת לא חשבו היהודים היונים את הנוספים שוים בקדושה להכ"ד.

חוץ מאלו הספרים הנכללים במקרא שלהם, חברו להם החכמים שביניהם תפלות, וזמירות, וספורים שנשאר לנו מהם שנים שלשה גרגירים בלבד, והיה בימי תלמי הרביעי ביניהם חכם גדול שמו ארסטובלוס, פלוסוף וחיבר פירוש גדול על תורת משה, ונאבד, ולא נשאר ממנו כ"א איזה קונטרסים, וזכרון דברים מועטים בפי ובחבורי חכמים נוצרים הקדמונים. והוא שהעתיק חרוזים הרבה מקדמוני כהני היונים וחוזיהם, שבא בהם רמז הרבה על האבות, ועל אמתת תורתנו. והנה אע"פ שגדלו והצליחו היהודים היונים בכל משך הזמן ההוא, יותר מארבע מאות שנה, וגם התחכמו מאד בכל חכמות היונים, ביחוד באלכסנדריא, שהיתה בימים ההם עיר ואם מושב לכל חכמי העולם ממזרח וממערב; הנה כאשר נגדע קרנם ונהרגו רובם מזמן החרבן ועד חרבן ביתר, ונחרבו קהלותיהם על יד טראיאנוס, המכונה טרכינוס; ספו תמו גם חכמתם ורוב חבוריהם, ולא נשארו לנו כ"א אוד מוצל מאש הכליון, וגם אלה הגיעו לנו ע"י זולתנו מתנגדים לנו, וגם באלו לא היה די להבין, ולעמוד מתוכם על דרכם ופעולתם של היהודים ההם לגמרי, (ובלי ספק לעונש להם על עזבם את השפה הקדושה מורשה, יראה דור אחרון, ויקח מוסר), לולא נשאר לנו מאחד מאחרוני חכמיהם (פילא), אסיפה גדולה של חבוּרים, רובם מיוסדים על פרשיות נפרדות בתורתנו.

ודע שזהו עקר גדול ונכבד, שהוא צריך ויפה לנו, כי נרבה לדרוש ‏ולחקור על הדעות והמוסרים והתכונות שעלוּ בקרב אומתנו באורך הזמנים, וע"י הקורות שעברו עלינו, והחבורים, וההצטרפות בהם, שנתחברנו עם זולתנו יותר מכל אומה ולשון, הגם רק בשעור מוגבל ולא יותר; ואיך נתפעלנו ונשתנינו על ידי הדעות והמוסרים והתכונות ההמה, ואיך פעלנו בהם בזולתנו מדור לדור; ואפילו אותן שהיו רחוקים ונתקרבו אלינו‏ במקצת, וקבלו מדרכינו, כמו היונים בזמן האפלטונים האחרונים, פלאטינוס ופריקלוס, או בדרך אחר מחמד; וכן אותן שהיו קרובים לנו ונתרחקו, כמו בעלי הברית המחודשת, או דברי ברוך הפילוסוף, והכתות שאחריו; חובה על חכמי לב וגדולים שבנו, לדרשם ולהבינם בעקרם ובשרשם, והכל בשביל שנגיע בכח הדרישה לרשמים ברורים, ולבסוף לבירור הכרת עצמותינו‏ ומהותנו, שהיא נפש ישראל הכללית, ואיך נגלית בעולם בקורותינו ודברינו במסבות ותהפוכות העתים עד היום הזה, ומזה נקיש על הבאות. וכבר נמצא מזה לראשי חכמינו הרב והרמב"ן וזולתם מדברים יקרים אלה, שעמדו עליהם בלבם העמוק והשקפתם הזכה; אלא שהם גרגרים מועטים לפי מעוט הזרע הנסיוני וחסרון התפשטות הספרים, ורוע העתקתם שבימים ההם, בערך אל ימינו אלה, שרבו המדרש והידיעה וההכרח בחכמת ותכונת עם ועם בלשונו, ודרכו המיוחד לו, ונתפשטו ספרים והעתקות מדויקות בשעור ואופן מפליא אפילו היודעים.

קובץ למאמרים בתלמודים ומדרשׁות לצורךְ באור שׁטת ידידיה והאלכסנדריים, הכת האיסיא.

פסחים י"ב ע"ב, שבת י' ע"א שנו גם חכמינו: "ששית מאכל ת"ח", שספר ידידיה מן החבורה חבורת האיסאי.

ר' יוחנן הסנדלר, שאמרו עליו (ירושלמי חגיגה ג') אלכסנדרי הוא ולאמתוּ מאמר מורגלו הוא: כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים וכו' אולי ירמוז לחבורה ההיא באיזה פנים לטוב או לרע.

ב"ב דף ב"ה ע"א: ואף רב ששת סבר שכינה בכל מקום, דאמר ליה רב ששת לשמעיה: לכל רוחתא אוקמן, לבד ממזרח, ולאו משום דלית ביה שכינה,‏ אלא משום דמורו בה מינאי, זהו מה שספר פילא על הטעראַפווטן, שהם פונים בתפלתם למזרח קודם צאת החמה בעלות השחר, ור' אבהו אמר: שכינה במערב, דאמר ר' אבהו: מאי אוריה? אויר יה.

ר' אלעזר בן ערך, אחד מראשי בעלי הסודות, מאמר מורגלו: הוי שקוד ללמוד תורה, ודע מה שתשיב לאפיקורוס. ר' חנניה מראשי הכהנים בשעת החרבן, ואחריו אמר, שלולא מורא המלכות הרומי היו הכתות בולעים חיים זה את זה. ר' חנינא בן דוסא, שאמרו עליו, שעמו פסקו אנשי מעשה, הוא שאמר שלשת המאמרים: כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו וכו' וכל שמעשיו מרובין מחכמתו וכו' וכל שרוח הבריות נוחה הימנו וכו' וזו הראיה, היות פירוש אנשי מעשה, על אותן מבעלי הסודות, שלא עזבו לגמרי המעשה בישוב העולם, ועשיית החובות נגד בני אדם, ושיש בדבר זה נגוד לדבור חסידים, שכונתו על אותן בעלי הסודות, שנתנו כל נפשם על ההתבוננות והצפיה בסודות האלהיות, בהתבודד והנזר לגמרי מדרכי החיים, וקראו היונים היהודים לבעלי המדרגה הראשונה בשם אַסקעטאָס, ולפעולתם אַסקעזיס והיא עצמה המלה, שנתקבלה גם בארמי מאוחר בשם עסק, וקרא בעל המדה ההיא עוסק, ובעברי עובד ואיש מעשה. שתי המדרגות האחרונות בברייתא של רפב"י הנודעת, הם יראת חטא המביאה לידי חסידות והיא המביאה לידי רה"ק. גם זה הנגוד מורה כי יראת חטא היא מדרגת אנשי המעשה, שלא נבדלו עדיין ממעשה העולם ויישובו, ועבודתם היא להזהר בו מן החטא; וחסידות היא ההבדל לגמרי מן העולם והמעשים שבו, וההתבודדות, בכדי להתבונן באלהיות, וממדרגה שאחריה והיא האחרונה, היא הצפיה שכלית בסודות האלהיות, ורזי תורה למעלה מדרכי שמוש השכל בלבד. – וכעין זה הנגוד בין יראת חטא ובין החכמה, שהוראת זה הדבור במסכת אבות על התבוננות באלהיות וסודות סתרי תורה, ודבור תורה יורה במסכת אבות על ידיעת החוקים התוריים ואופני קיומם הראוי, ועל זה מורה המאמר לרבי חנינא: כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת וכו'; היינו שראוי להקדים במדרגת העובד במעשה (אסקעטאס), ואחר לבוא למדרגת החסיד, המסלק עצמו ממעשה הגוף העובד, בחכמה והתבוננות לבד, וכן המאמר: מי שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת וכו'. ור' חנינא בן דוסא שהיה גדול באנשי המעשה, ועליו אמרו, שעמו פסקו אנשי מעשה, כל שלשת מאמרי מורגליו סובבים על שבח עבודת המעשה וההתערב עם העולם, כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו וכו' וכל שמעשיו מרובין מחכמתו וכו', והמשל נפלא, שמדמה המעשה לשרש האילן הנטוע בארץ (בגשמות העולם) והחכמה לענפי האילן השואפים למעלה לשמים (ההשכלה באלהיות); וכן המאמר, כל שרוח הבריות נוחה הימנו, מורה שאין להרחיק את האדם מחברת העולם ועסקיו. ור' אלעזר בן עזריה השכיל לומר, ששניהם הכרחיים, האחד תנאי לחברו. כמו שקיום החוקים התוריים במצות האברים, וחברה, וקבוץ המדינותה מוכרחים אחד לחברו, והוא אמרו "אם אין תורה אין דרך ארץ, ואם אין דרך ארץ אין תורה"; כן יראת חטא, והיא כונת המעשה, וטהרת הנפש במעלות המדות, וההשכלה באלהיות וסודותיהם, אי אפשר לאחד מבלתי השני, והיא "אם אין יראה אין חכמה, ואם אין חכמה אין יראה". הכלל, הארכנו בזה, בכדי לעמוד על אמתת כונת הדבורים במקום שהם מקבילים זה נגד זה: תורה – ד"א; וראה או יראת חטא. – חכמה או חסידות; חסידים – אנשי מעשה. והראיה על דבור חסידים הברייתא הידועה: חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת קודם שמתפללין ושעה אחר שמתפללין, ושעה בתפלה, ושאלו: מלאכתן מתי נעשית? ותורתן האיך משתמרת? והשיבו: מאחר שחסידים הם מלאכתן נעשית ותורתן משתמרת.

כשאמרו במשנה דעדיות, שאין עזרה ננעלת על כל אדם מישראל בחכמה וביראת חטא כעקביה בן מהללאל, מנו המדרגה הגדולה בראשונה, והוסיפו שגם במדרגה השניה לה לא נמצא דוגמתו.

ר' יוחנן בן זכאי כשר לפני המלך, ר' חנינא כעבד לפני המלך (ברכות ל"ד, וע"כ).

קדושין דף מ' אדר"נ פ' ל"ט אמר ר' אלעזר בר צרוק: למה צדיקים נמשלים בעוה"ז? לאילן שכלו עומד במקום טהרה, ונופו נוטה למקום טומאה; נקצץ נופו כלו עומד במקום טהרה (כך הקב"ה מביא יסורים על צדיקים בעוה"ז, כדי שיירשו העוה"ב שנא' והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד). ולמה רשעים דומים בעוה"ז? לאילן שכלו עומד במקום טומאה, ונופו נוטה למקום טהרה; נקצץ נופו, כלו עומד במקום טומאה (כך הקב"ה משפיע עליהן טובה לרשעים בעוה"ז, כדי לטורדן ולהורישן למדרגה התחתונה, שנאמר: יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות). והנה גם ברייתא זו היא מן אותן השניות לחכמים בסתרי תורה, ותכלול סוד הנפש, כפי מה שבארנו לידידיה וסיעתו; היינו כי הצדיק (מדרגת העובד) הוא המשתדל בעבודה, להגביר כח השכלי האלהי על כח החושיי הבהמיי שבו, עד שיכניעהו תחתיו. ובמה שהוא עמל בזה למעט בעסקי החושים, ושלא להשתמש בהם לעונג, כי אם למוכרח בלבד, מצד היות הנפש דבוקה בחומר ארציי וחיי בשרים (מקום טומאה); הנה הכח החושי שהוא בתחלה אצל העובד הנוף הנוטה למקום טומאה, נעשה ע"י עבודתו בטל אצל השכלי, והוא העומד בעצמו ברבות לו העתים המקודשים, שבהם יתחזק לעלות למעלה מן החושים עד שתהיה כללות הנפש (האילן) עומד במקום טהרה (המחיצה האלהית העמידה והצפיה בה והדבקות עמה), עד שלבסוף אפי' בעודנו חי (בעוה"ז) וכמעט בכל העתים, ישוב שכל נפרד לגמרי מן החושיות (רוח הקדש). והנה יהיה הרמז בקצצת הנוף, המצעד ממדרגת הצדיק וירא חטא למדרגת החסיד והצופה. – וההפוך הרשעים אשר ישליטו בנפשם הכח החושי, משתמשים בחושיהם למותרות ולתענוג הבשר, עד שהאילן (כללות הנפש) עומד במקום טומאה (החומר). ואת השכלי, יכניעו וישעבדו בו לרצון תאותם, עד כי יבוטל אצל החושים בכל העתות, ולא ימצא לו עת קלה לעלות מעליהם; וזהו קצצת הנוף, שהוא נוטה למקום טהרה ושוב הנפש לבהמיות. – אמנם הבאור הבא שם בברייתא, ומוסגר מאתנו למעלה, הגם שלדעתנו הוא מאוחר מן המאמר, בכדי לקרבו להבנת ולתועלת ההמון והתלמידים, שלא באו עדיין בסודות אלו. הנה אחר העומק הראוי, ירמיזו ביסורים המדרגות הראשונות בעצמם, שמשומם העובד על נפשו הזהירות והפרישות מתאות, והנזירות מן המותרות המותרים, וההסתפקות במעט היותר אפשרי אפילו במוכרחות, והסבל‏ לפגעים ותוכחות. והרמז בטובה לרשעים הוא התענוג החושי בעצמו המגביר כמו החוש, ומחליש את השכל האלהי והיחוס לאלה הפעולות להשם, הוא מפנים אחרים, ויבואר עוד. ודע פירושנו זה שאיננו דרש ואסמכתא במשנה זו, כ"א אמת לאמתו בכונתה. – והבן עוד הנפלא שבמשל שכל האילן עיקרו ונופו אינם בעצמן טומאה, כ"א נוטות למקום טמאה (החומריות), ושבאדם אין חילוק בין מה שיהיה עיקר או נוף, כ"א לפי השתדלותו וחריצתו.

צירוף מדרגות של ירא חטא וחסיד אנו מוצאים ג"כ בתלמידי רבן יוחנן בן זכאי, שמנה שבחם: ר' יוסי הכהן חסיד, ור' שמעון בן נתנאל ירא חטא, ובא ממנו בתוספתא (ע"ז פ' ג') שנתן לו רבן גמליאל הזקן בתו לאשה, בתנאי שלא תעשה לו שירות, ובסה"ד פירשו שהחזיקו לעם הארץ, ואינו רק שהיה במדרגת העובד ואיש המעשה, פחותה ממדרגת החסידות והחכמה. וכששאל אותם על הדרך הטוב ודרך הרע, שידבק בה או שירחק ממנה האדם, השיב החסיד: השכן הטוב, והשכן הרע; רומז על חבר החסידים והתבודדות בהרחיק מאנשי העולם. והעובר מאנשי המעשה השיב: הרואה את הנולד, והלוה ואינו משלם חובותיו לאדם ולמקום. בראשון כוון החיוב‏ להתבונן בראשית המעשה בהצטרפות עם העולם, מה שיצא ממנו תולדות לטוב ולרע, ובשני כלל יסוד חיוב האדם, להשלים חובתו לחברת בני האדם ולמקום. – ור' אלעזר בן ערך שהוא כמעין המתגבר בכל המדרגות, השיב: לב טוב ולב רע, שהוא שרש טהרת הנפש, ונמשך נגוד זה של חכמה ויראת חטא ברוב מקומות בדחז"ל.

נראה לנו כי הנגוד אל החסיד בעל החכמה והצפיה, הוא הבור (במלאפוס) הנבער מדעת; והנגוד אל מדרגת איש המעשה העוסק וירא חטא, הוא עם הארץ, שהונח לחז"ל על המיקל במעשי המצות. ולזה תהיה הכונה במשנה דאבות: "אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד", שלא נחשוב שאפשר לאיש המעשה העובד, שיהיה ערום מכל מדע; או שיהיה החסיד בעל המדע מיקל במעשים. וכן אמרו: כל שמעשיו מרובין מחכמתו, לא שלא תהיה לו חכמה כלל (ולא הוצרכו לומר: אין בור חסיד, או לא עם הארץ ירא חטא, לפי שאלו שני הפכים נגלים); ולזה אמרו בירושלמי: הפותח באלף למד הרי זה בור, שאין לו ידיעה בשמות אלה הסודות, ולא עמד בסוד השם.

ר' פנחס בן יאיר החסיד ואיש המופת (שכל חסיד נחשב אצלם לדבק בעליונים, ויכול לשנות הטבע החומרי לפי שהוא למעלה ממנה) לא נמצא ממנו הלכה בשום מקום, מפני שהיה בתחלה מן התלמידים החרופים נגר רשב"י חברו בדאיתא (שבת ל"ג ע"ב) קודם שפנה אל סתרי התורה והסדות.

המאמר הנמצא במשנה המאוחרת של פרק קנין תורה: "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל", וכו', הוא על דרך מוסר, השטה הזאת המטלת על העובד החיוב לנצח נגד הענינים החושיים לא לבד במנעמיהם, כ"א גם ליהנות במה שיש בשמושם מן הצורך והתועלת לחיים. – והנה ר' אלעזר הקפר, עם היותו נכנס הרבה בידיעת שיטה זו, ונמצא לו המאמר העקריי במדות "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" הנה הוא חולק עליה במה שהיא מפרזת על המדה בתאות העולם. כמו שנמצא לו משנה שנויה (נדרים נזיר י' י"ט): "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש". וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שצער עצמו מן היין; והלא דברים ק"ו, ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין, נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר עאכ"ו (מכאן כל היושב בתענית נקרא חוטא), והוא שאמר ג"כ נגד המינים בעלי המדע המאמר המושכל באבות: "הילודים למות" וכו' כמו שאנו עתידים לבארו בשער החיצונים.

הדבור זוכה בבנין הקל הבא בלשון המשנה לקוח מן הארמי, והוראתו הראשונה הנצחון; והוא על דרך שטה זו שכל עבודת העובד, הוא התאבקות ונצוח נגד החומרי ועונג הבשר.

הדבור יהי רצון מלפניך, לא יהי רצונך הולך על דרך שטה זו, להניח תארי השם ב"ה כאלו הם יוצאים ונובעים מעצמותו ועומדים בפני עצמם, הגם שהם מחוברים עם מקורם ופועלים פעולתם המיוחדת להם. הכלל שהם תארים פועלים או מדות פועלות, וקראו חכמינו מדות לכל דרך וסדר ושעור למציאות דבר ולתכונתו ולפעולתו. ארבע מדות באדם (שלי שלך); בדעות (נוח לכעוס); בתלמידים (מהיר לשמוע); בנותני צדקה (הרוצה שיתן וכו'); בהולכי לבית המדרש (הולך ואינו עושה); ביושבים לפני חכמים (ספוג ומשפך משמרת ונפה); ובשם ב"ה נמצא אצלם; מדת הדין, מרת הרחמים, יהי רצון שיגולו רחמיך על מדותיך, שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזרות.

כנזכר מנו מדת החסיד "שלי שלך ושלך שלך", לפי החומר הגדול בשטה, המחייב עזיבת הקנינים מכל וכל; ועוד "קשה לכעוס ונוח לרצות" והוא הנצחון על כל הפעליות הנפש; וכן "יתן ויתנו אחרים", אולי רומז על החבורה.

הכינויים המורגלים בפי חז"ל להשם המה: רבון העולמים, רבונו של עולם, צדיק, חי עולמים, צדיקו של עולם, שמים, (הקדישה לשמים, בבא לצאת ידי שמים) לקוח מן היונים האלכסנדריים; מקום, גם זה השם מיונים (הוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו. ב"ר על ויפגע במקום); הגבורה (מפי הגבורה שמענו), רחמנא, הקב"ה, מלך מלכי המלכים.

סוטה מ"ד ר' אלעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר: "הכן בחוץ מלאכתך" זה מקרא ומשנה וגמרא; ועתדה בשדה לך" אלו מעשים טובים; "אחר ובנית ביתך", דרוש וקבל שכר, (ועתדה וגו' ונצבה בשדה מלאכתך לך: גמרא, לתת סברא להבין בטעמו המשנה והלכה כדברי מי. רש"י).

סוטה מ"ה אמר ר' יצחק: יוסף הוסיפו לו אות אחת שנאמר: עדות ביהוסף וגו'. אמר ר' שמעון חסידא: יוסף שקידש שם שמים בסתר, הוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה; יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא, נקרא כלו על שמו הקב"ה. ר' יוחנן: שניהם לדבר עבירה נתכונו וכו' באותה שעה באתה דיוקנו של אביו, ונראתה לו בחלון וכו'.

יש לעיין היטב בברייתא דבכורות בדיני חברות: חבר כסות, חבר כנפים, שהוא מיוחד לכת האסיאי, הכסות הלבן, גם הכנפים שהיא בל"א שירצע, שזכרו פילון ויוסף, גם הקרדום; גם יעוין במשנה (פרק אחרון דפרה): היה טהור, אוחז בקרדום; טמא, בכנפיו (פירוש כדכתיב בכנף בגדו, הטהור אוחז הוא בקרדום, הטמא במקצתו ומזה עליו, ערוך) ופרק י"א דכלים משנה ו': סומפוניא אם יש בה בית קיבול כנפים בין כך ובין כך טמאה. ומה שבא בברייתא הנזכר בבכורות (דף ל): מקבלין לכנפים, ואח"כ מקבלין לטהרות, בא בזה, בתוספתא דמאי פרק האורז, לנטילת ידים, וכן הוא בפירוש רש"י בגמרא דבכורות; והיינו הך, כי השירצע היתה לנטילה ולניגוב הידים, גם הדבור בחגיגה: והיתה מטפחת מדרס לקדש, על יוסי בן יועזר חסיד שבכהונה.

רבי יוחנן בתר דמסיים צלותיה‏ אמר:‏ יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתציץ בבשתנו ותביט ברעתנו, ותתלבש ברחמיך, ותתכסה בעזך, ותתעטף בחסידותך, ותתאזר בחנינותך, ותבא לפניך מדת טובך וענותנותך (ברכות ט"ז, ב').

בב"ר: ויתעצב אל לבו, משל למלך שבנה פלטין ע"י ארדכל (מנצח במלאכת הבנין (בכ"מ קי"ח): בנאי שמסר לארדכל, ארדכל חייב), ראה אותה ולא ערבה לו על מי יש לו להתכעס, לא על הארדכל? כך ויתעצב אל לבו.

א"ר יוסי: משל למלך, שעשה סחורה ע"י סרסור, הפסיד, ועל מי יש לו להתרעם, לא על הסרסור? כך ויתעצב אל לבו.

דבר אחר אמון (ואהיה אצלו אמון), התורה אומרת: אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה; בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין, אינו בונה אותו מדעת עצמו, אלא דפתראות ופנקסאות, יש לו לדעה היאך הוא עושה חדרים? האיך הוא עושה פשפשין? כך היה הקב"ה מביט בתורה ובורא אה העולם, והתורה אמרה בראשית ברא אלהים. ואין ראשית אלא תורה, היך מה דאת אמר: ה' קנני ראשית דרכו (על החכמה) (ב"ר א').

ר' יהודה ור' נחמיה, ר' יהודה אומר: ויכולו, השמים והארץ בזמנן; וכל צבאם בזמנן; אמר לו ר' נחמיה: והא כתיב: אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, מלמד שבו ביום נבראו, בו ביום הוציאו תולדות; אמר לו: והא כתיב: ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, יום שני וגו'; אמר לו ר' נחמיה: כמלקטי תאנים הן, כל אחד ואחד הופיע בזמנו, ר' ברכיה על הרא דר' נחמיה אמר: ותוצא הארץ, דבר שהיה פקוד בידיה.

הרמב"ן בכתוב ויתעצב אל לבו, ובב"ר בזה ענין נכבד במשל שהביאו מן הסרסור והארדיכל, והוא סוד גדול לא ניתן לכתוב, והיודע יתבונן, למה אמר בכאן שם המיוחד, ובכל הפרשה וענין המבול שם אלהים? כונתו כי הסרסור והארדיכל הרמוז עליהם במלת לבו, היא הספירה האחרונה, ומלכות, שכן אומר על המקרא והנני משחיתם את הארץ, כי הארץ (העליונה ס' מלכות) תהיה בהשחתה, שבהשחתת הארץ (הפסק חבורה והשפע בה מן הספירות שלמעלה הימנה) ישחיתו; והנם נשחתים בעולם הבא (רומז למאמר: דור המבול אין להם חלק לעולם הבא), כדרך ויתעצב אל לבו; ואמר עוד שם, ולזה רמזו עוד בב"ר (פרשה ל"א): לבן מלך שהיתה לו מניקה, כל זמן שהיה סורר, היתה מניקתו נרדית. ואמר עוד להלן: כי הספירה זו האחרונה היא שהענישה אותם, ועל האמת ואני, כמו ויסרתִי אתכם אף אני וגו'; ולכן אמר זאת אות הברית אשר אני נותן; אמחץ וידי תרפינה, והמשכיל יבין". – והנה קרא הרב הרמב"ן להאחרונה ארדיכל, שגם על ידה נעשה העולם, כמו שברא במלת בראשית, שכוללת עשר הספירות ביחד, וביחוד ספירות חכמה (היא הלאָגאָס של האלכסנדריים) שבה יסוד כל הענין, שנאמר: ה' בחכמה יסד ארץ, והיא התרומה, והיא הקדש שאין לו שיעור, למיעוט התבוננות הנבראים בה. וירמוז עוד במלת בראשית ספירת תפארת, שהיא תורה, גם הדרש בראשית זה משה ירמוז לזה, שצפה הוא בה שהיא אספקלריא המאירה, וירמוז עוד לספירת מלכות. ואמר הרב: "ובאשר ימנה עשר מדות ויפרוש אחת מעשר, רמז לעשר ספירות; ויתבוננו החכמים בעשירות וידברו בה והחלה (כצ"ל להגיה שם) כונתו על הדרש מצוה יחידה בעיסה תרמוז בזה), וישראל שנקראו ראשית (כונתו על הדרש בשביל ישראל), היא כנסת ישראל (כונתו לאחרונה שבספירות), המשולה בשיר השירים לכלה, שקראה הכתוב בת ואחות ואם. וכבר בא להם זה במדרש בעטרה שעטרה לו אמו, במקומות רבים (כונתו שיש בכח ספירה זו להתעלות, ולהיות שוה לתפארת היינו אחות, ולבינה או חכמה והיינו אם). הכלל שלפי דרשתם אמר הרב: שנברא העולם ע"י שלשת הספירות: חכמה, ותפארת, מלכות. אבל אמר עוד בפסוק בראשית, "אבל אם תזכה ותבין סוד מלת בראשית ולמה לא הקדים אלהים ברא בראשית, תדע כי ע"ד האמת הכתוב יגיד בתחתונים וירמוז בעליונים, ומלת בראשית תרמוז בחכמה שהיא ראשית הראשים, כאשר הזכרתיו, ולכך תרגמו בתרגום ירושלמי בחוכמתא, והמלה מוכתרת בכתר בית".

כי יש אדם שעמלו בחכמה ובדעת ובכשרון (קהלת ב' כ"א) אמר ר' יודן (רצה לדרוש על השם): גדול כחן של נביאים שמדמין הצורה ליוצרה, שנא' (דניאל ח' ט"ו): ואשמע קול אדם בין אולי; א"ר יהודה ב"ר סימון: אית לן קריה אוחרי דמחוור יותר מן דין, שנאמר: ועל הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה (ב"ר כ"ז).

כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכין עשייה, וכגון החרדל צריך למתק, והתורמוסין צריכין למתק, החטין צריכין להטחן, ואף אדם צריך תיקון (ב"ר פ' י"א).

ר' יודא נשיאה שאליה לר' שמואל בר נחמן, אמר: מפני ששמעתי עליך שאתה בעל הגדה, מאי דכתיב: סלו לרוכב בערבות ביה שמו וגו'? אמר ליה: אוי דמובדין ולא משתכחין! שאילת לר' אלעזר ולא אמר כן, אלא: כי ביה ה' צור עולמים בשתי אותיות ברא הקב"ה את עולמו; אין אנו יודעין אם העוה"ז נברא בה"א, והעוה"ב ביו"ד, או וכו' וממה דאמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן: בהבראם בה"א בראם, הוי העוה"ז נברא בה"א (ב"ר פ' י"ב).

יש מחלוקת ישנה בין ר' אליעזר ור' יהושע; ר' אליעזר: כל מה שיש בשמים ברייתו מן השמים, וכל מה שיש בארץ בריתו מן הארץ (שני חמרים), והראיה, מן "הללו את ה' מן השמים" וגו'. ר' יהושע: כל מה שיש בשמים ובארץ אין ברייתו אלא מן השמים (חומר דק שמיימי או רוחני לגמרי לפי העומק) כי לשלג יאמר הוא ארץ, מה שלג אעפ"י שהוויתו בארץ, אין ברייתו אלא בשמים (בגובה האויר, וכדרך בעל ספר יצירה, שלג שתחת כסא הכבוד); ואחרונים אמרו חלוקה שלישית: כל מה שיש בשמים ובארץ, אין ברייתו אלא מן הארץ, וראייתן כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים, מה הגשם אעפ"י שירידתו מן השמים אין ברייתו אלא מן הארץ, כך כל מה וכו', ור' יודן מביא ראיה, הכל היה מן העפר אפילו גלגל חמה (ב"ר פ' י"ב).

ר' יוחנן אמר: מלך ב"ו בונה פלטין, משהוא בונה את התחתונים אח"כ הוא בונה את העליונים; אבל הקב"ה ברא את העליונים ואת התחתונים בריה אחת. ריש לקיש אמר מלך ב"ו עושה ספינה וכו' אבל הקב"ה ברא הן ומנהיגיהן, בורא השמים ונוטיהן (המליץ בייני נווטיהם) (שם).

ר' נתן בשם ר' אחא ור' ברכיה בשם ר' יצחק: אני אל שדי, אני שאמרתי לשמים ולארץ די, שאלמלא כן היו מותחין והולכין עד עכשיו (ב"ר פ' ה').

א"ר ירמיה בן אלעזר: בשעה שברא הקב"ה את אדה"ר אנדרוגינוס בראו, הה"ד זכר ונקבה בראם. א"ר שמואל ב"ר נחמן: בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון דו פרצופין בראו, ונסרו ועשאו גביים, גב לכאן וגב לכאן, איתובין ליה מצלעותיו, אמר אחת מתרין סטרוהי, ולצלע מתרגמין סטר (צד); ר' תנחומא בשם ר' בנייה ור' ברכיה בשם ר' אלעזר: בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון גולם בראו, היה מוטל מסוף העולם ועד סופו, גלמי ראו עיניך. ‏ר' יהושע בר' נחמיה ור' יהודה בר' סימן בשם ר' אלעזר אמר: מלא כל העולם בראו (שם פרשה ח).

תנא ותיקין (אנשים ענוים ומחבבים מצוה. רש"י) היו גומרין אותה (קריאת שמע) עם הנץ החמה (תפלת המנחה מצותה עם דמדומי חמה, רש"י) כדי שיסמוך גאולה לתפלה, ונמצא מתפלל ביום, העיד ריב"ן אליקים: משום קהלא קדישא דבירושלים כל הסומך גאולה לתפלה (כותיקין שקורין קריאת שמע קודם הנץ ותפלה לאחר הנץ, תוספות) אינו ניזוק כל היום כלו, ברכות (ט' ב') וביומא (ל"ז, ב') אף היא עשתה וכו' והיו יודעין, לא כותיקין שהיו קורין קודם להנץ סמוך להנץ.