ידידיה (פילא) והחכמים היונים. דרך מדרשו של ידידיה, שהוא דורש בו את המקראות, בכדי להוציא מהם את למודיו הרמים, יש בו לפעמים זרות לא מעט; ולא בלבד שהוא מוציא המקרא מפשוטו לפנים רחוקים ולמשל זר להענין, כי אם למלות נפרדות הוא מבקש טעמים ושרשים בלתי מיוסדים בדקרוק הלשון, והוא עושה באמת הכתובים כמין חומר ומגבלו עשות בו כונים לדברי חכמתו; והיותר רע, שהוא עושה פירושיו‏ ורמזיו לפי העתקה היונית של השבעים, שנתנסחה בהרבה שינוים מן העברי, ועי"ז יתראה פירושו‏ לפעמים לעוות הכתובים ממש. ומצד שני עלינו להודות, שלפעמים רמזיו יפים, וכחלי כתם במקרא, עד שעליו יתכן בודאי לומר דברי הראב"ע על דרשות האגדה לחז"ל: "מהם כמשי דקים, ומהם עבים כשקים" – והזרות בדרכו זה נראה יותר נקלה מפאת שלא יספיק לו, להוציא כתוב אחד או שנים מן הפרשה ולדרשם, כדרך שעושין חז"ל במדרשיהם; אלא אותו הלמוד וכל המסתעף ממנו, שהוא מבקש למצוא בפרשה מן הפרשיות, ביחוד בספורי התורה, יעמול ויחתור לפרשה כלה, שתרמוז על הלמוד ההוא על סדר המקראות שבה ועל כל מלה ומלה, וכמו שיבואו דוגמאות בזה לפנינו;

א הוא מפרש "וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקדש עד צאתו", שמי שהתעלה במחשבתו לקדש הקדשים, לאלהיות, כבר פשט בדבקות מחשבתו את האנושית כל משך השכלתו, והיא דומה לכה"ג הכנסו לפני ולפנים.

ב ארסתובלוס מעתיק (שמות ג' ב') "ושלחתי את ידי" בשליחות ממש, ע"ד שליחות הכח שלו, לא הושטת יד.

ג בנוסח השבעים של ידידיה היה כתוב ביוני: "נעשה אדם בצלמנו בדמותנו", לא כמו שזכרו חכמינו השינוי, אעשה אדם בצלם ובדמות, וששינו הזקנים לתלמי (מגילה ט').

ד השבעים תרגמו: "והארץ היתה תהו ובהו", בלתי נראית ובלתי מסודרת, פירשו בזה האלכסנדריים בעלי החכמה ההיא, כי לבריאת הארץ היה מן הצורך ציור מחשביי בלתי חושיי של הארץ, גם חומר בלתי מסודר, מעורב ועכור, שבו יפותח ויצטייר הציור ההוא השכליי, עד שישוב בעל תמונה וסידור ותבנית, והוא אמר (מלאכת העולם צד 6) בראשית הכל ברא הבורא שמים בלתי חומריים וארץ בלתי נראית ואויר רוחני – או –מחשביי; אולם עקילס העתיק: ריקנית ואפס.

ה גם תרגמו (בראשית ב' ט'): ויצמח אלהים עוד מן האדמה כל עץ נראה למראה, ובפסוק י"ט: וייצר אלהים עוד מן האדמה כלל חיות השדה; והעיר בזה ידידיה (רמזי התורה ב' צד 1089) שלא לחנם הוסיף משה מלת "עוד" אחר וייצר, להורות שמלבד הציורים המחשביים, הכללים שבאדמה הבלתי נראית, נוצרו עתה הפרטיים של הב"ח ואישיהם מן האדמה – החומרי.

ו (שם ב' ה' ו') תרגמו המקרא: אלה תולדות וגו' בהבראם וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח, והמשיכוהו, כאילו היה משמעותו, שהשם ברא כללות השיחים וכללות העשבים, היינו ציוריהם השכליים כתמונות בתולדות שכליות ודוגמאות לאלו הצמחים שבארץ; כן פירש ידידיה במאמרו הראשי משאלות בס' בראשית צד 2.

ז (שם א' י"א) תרגמו: עשב מזריע זרע לפי המין והדמות (ואין בכתוב כאן למינהו); ועץ פרי עשה פרי (בחסרון למינו הכתוב במקרא); אשר זרעו בו, לפי המין (ובכתוב‏ אין כאן למינו) על הארץ. – עשו אלו השינויים לפי שטת חכמתם, שהכל נעשה בתחלה ציורים כוללים והם המינים, ולפיהם נוצרו האישים הפרטים; ולזה במקום הזכרון לראשונה ליצירי האדמה ראו טוב, שלא יחסר להם הדבור "למינו" והוסיפוהו בהעתק, לפי המין ולפי הדמות, וחסרוהו אח"כ, שלא יבואר שהעץ יעשה הפירות כל אחד למינו, והוסיפו הדבור אחר אשר זרעו בו, להורות בבירור על שטתם הנזכרים (ובאמת במקרא השני כתוב כך: עשב מזריע זרע למינהו ועץ עשה פרי אשר זרעו בו למינהו).

ח השינוי שזכרו חז"ל (מגילה ט') שכתבו: זכר ונקבה בראו לא בראם, מסכים הרבה לשטתם שאמרו באדם שכלי ציורי, ‏שהיה טופס ודמות לאישי המין שבארץ, והוא הציור המיני שכולל בעצמו כל ההבדלים והשתניות, היוצאים ומתגלים בפרטים, איש איש לבדו; ולזה אמרו שהאדם השכלי ההוא, הוא זכר ונקבה כאחד. והוא מה שזכרו חז"ל (ב"ר פ' ח'): דו פרצופין נברא; ולזה שינו בראו, להורות על אחדותו שכולל בעצמו כל שנויי המין, וכל הבדל שבין האישים הפרטיים. והנפלא שידידיה היה לפניו הנוסח "בראם" הגם שמביא ממקרא זה ראיה על ענין הנזכר ואומר בביאור עליו: הוא ציור, חותם, מושכל, בלתי חמרי, באין זכר ונקבה (מלאכת העולם צד 16 80 ורמזי התורה ב' 1089 מן היורש 503).

העתקות מן ספרי ידידיה:

אם ראית רשע מנאץ צדיק ומתקומם עליו, עושה עיקר דברים שאין להחשיבם בפני עצמם, העושר והכבוד והעונג, מאשר את הזדון והעול המביא לידי אלו (ולמעותי הצדק יקל תמיד להעשר ולהכבד); אל תרחיק מנגד לו לגמרי, עד כי אפשר שתשתדל להעני, ולהיות מן הפחותים בעם, ומן הנבדלים מן חיי צער; לפי שבזה תתחר לבד בבעל מחלוקתך, תכעיסנו לאויב לך ולא תנצחנו, מוטב שתתבונן איך להמלט מערמת ידיו, ובהאבקו עמך, במה שבידו מן הכבוד והממשלה והכסף והנכסים והבגדים היקרים, תהיה גם אתה נכנס עמו בזה. לא שיהא לבך דואג ומפחד יותר מדאי, בשביל אלו ההצלחות; כי אם להשתמש לטוב, במה שניתן בידך מהם. ואם בהשתדלותך ישובו טובים בתארם והפעל בהם, כמו שהם נאים במראיתם, אזי ישובחו מעשיך. אמנם כמו שלא יציל האניה המטורפת האיש הנבער ממלאכת המלחות, והבקיא כבר הציל בחכמתו אניה שנחשבה לאבודה, כי אם אינך מנוסה בדברי העולם ובמלאכת עסקיו, לא יעלה בידך להישיר ולהיטיב דרכי שכנגדך הנזכר (יתכן מאד שכונתו גם על יצה"ר המנגד שבלב כל האדם). וכל הנעשה בערמה ובכשרון מלאכה משבח עצמו, ומגנה הנעשה בבלי כשרון פעולה; ובשבח הערום במעשה צדקתו, כבר יש בו כמו כן גנות להגולם ומתעסק בבלי דעת.⁸ ועל כן מי שהוא נבזה בעשרו, אל תקללהו במה שתמשוך ידך מן שפעת טובה ונכסים רבים, כ"א בזה שכל עוד שהוא כילי, צר עין, נותן בנשך, ונבהל פן יבואנו חסר להונו, העובד בו עבודת עבד, או כל עוד שהוא מאבדו בידים בפזור אוילי ובזוללות רעה; כן תחזיק אתה בעשרך ידי העניים שבעירך, ותתנדב גם לטובת הצבור, גם לטובת יחידים בעת דחקם וצרכם לעזר. הכלל שלא תמנע מלזמן לנחת שלחנך כל הראויים לו. – וכמו כן רודף כבוד, ומתהלל בהרחב פיו, לא תוכל להבזותו ולנצחו בפחיתות, זולתי אם תהיה אתה בנכבדי עם; ולזה אין לך לחשוב כאין, הפאר שיפארך העם, לפי שרק בזה תכניע בעל השחץ שלפניך; שכל עוד שהוא משתמש בכבודו, להתנאה, לבזות את הטובים ממנו, או לרומם את הראויים לשפלותו; תתן אתה חלק מן השם הטוב שנפל חבל לך מנה להראוים אליו. ותשקיט הטובים ותזהיר הרעים בשלום תפארתך. – אם נקרא נקראת לבית המשתה, שלחן ערוך מעדנים, לך בלב טוב שמה, והוי מבייש את הזוללים בפרישותך, ואכול ושתה כדי ספוקך בלבד; אולם אם יהי אונס להרבות, בכדי שלא תתראה כמזלזל עונג שמחת המסבה, הנה לבך יורך עד כמה נכון לך עשות לרצונה, וכאילו אתה מרבה בתענוג בשביל הפרישות המכנוות לך. – הן אנשי אמת ישפטו צדק, כי יחשדו אותן העוזבים בית חייהם וכן דרך ארץ לפרנסה ולמשכורת באמרם, שהם בוזים בזה לכבוד ולהנאות, ואולי גם בפיהם התפארות לבד לא בזיון אמתי לדברים ההם; ואולי בוחרים בחיי עוני ונוול, בכדי שיהיו נראין לעינים כבעלי הזהירות והסיפוק והפרישות; אולם לא יהי ביכלתם לרמות חדי הראות, השוקדים בכל דבר לראות גם תוכו עם ברו, ובהיות המעשים הללו רק מעטה לדברים אחרים מסותרים תחתיהם (מחשבות הלב ומזמותיו), הנה יסירו חדי הראות את המעטה, עד כי יחזו פנימיות טבע האנשים ההם, וישבחוהו להפליא כשיהיה טוב, ועליו ישחקו במצאם אותו רע; וזה משנאתם לכל צביעות והתחפש. – ואנו אומרים להאנשים האלה (היינו למי שהבדילו למדרגת החסידות קודמת למעשיו): אתם המשתוקקים להנזר מן העולם, לחיי המנוחה והדומיה וההתבודדות, מה הטוב אשר פעלתם בשקידתכם עד הנה בחברה עם עמיתכם? (בכדי שנאמין היות הבדלכם עתה אמת נכון מאת האלהים), וכי תבוזו העושר, האם היה לכם עושר ולא הסיר לבבם מאחרי הצדק? וכי תתראו, כאלו נמבזה בעיניכם מנעמי החושים, ההייתם ממעטים בהנאות, כאשר היה לאל ידכם להגיע אליהן? הנכם מואסים את הכבוד, איה הענוה והצנע לכת, כשהייתם אולי מכובדים ונשאים? ואתם שוחקים לסדרי המדינה שומר גבוה מעל גבוה, ובברחכם מן החברה לבדידה, אולי לא נודע לכם רוב התועלת בסדרים אלו (גם אצל עצמכם)? שקדו ועשו לראשונה במעשים הצריכים להחיים, ובעסקים המיוחדים לכל, ואם השתדלתם לטובת אחיכם בכלל צבורם ובפרטי אישיהם, כמדה ראויה ובכל מאודיכם; אזי תצעדו להמדרגה העליונה במעלות דרך החיים; הלחמו ונצחו תחלה במלחמה הקרובה במערכת חיי המעשה, והכון לקראת הקרב הנעלה הפנימיי במערכת חיי ההתבוננות והצפיה, ובזה תאמרו: נצלנו מתוכחת העצלה וההשתדלות במעשים הטובים – דאֶהנע זייטע 66.

footnotes: ⁸ וגם חכמינו שנו: הוי ערום ביראה, היינו שבמדרגת איש המעשה וירא חטא שבארנו, ראוי שתבא הערמה, איך לנצח היצר והמונעים בעולם, ואמרו עוד: אין בור ירא חטא.

במאמרו ממסעות אברהם הוא ידידיה אמר בבארו לדבור "ואגדלה שמך" כדברים האלה: הלא ראוי לנו לחזור אחר השם הטוב הבא מפאת מעשינו, כשהם נראים לעיני הבריות טובים וישרים, עד כי ייטיבו דרכם, ותגיע התועלת והטובה בכל דברי החיים הארציים המדיניים, ולא ישיג השם המעולה עם התועלת היוצאת ממנו, זולתי הנזהר בחוקים הקבועים למעשה, ומי שלא ישנה אחרי תקוני האבות מלעשותם באמונה. ויש איזה אנשים שהגיעו לדעת, שדברי התורה יכללו אותות ורמזים לדברים רוחניים נעלים, וישתדלו לבד בהבנת הרמזים ההם, ונקלים בעיניהם פשטי הדברים והמעשה בהם ולא יחשבום הרבה וזו קלות דעת תחשב אצלנו והעיקר הוא להשתדל בשניהם, לחזור ולהעמיק בסתרי התורה ולשמור לעשות את הנגלות בה לפנינו. – והנה האנשים ההם עושים בזה כאלו היו נפשות בלי גוף או כאלו חיו במדבר בודד, מבלי לדעת מאומה מן הקשר והחבור שיש בקהל מדיני, בתושבי עיר, ובנפשות בית אב, ולאלה האנשים למד המכתב הקדש, שאין להקל בשם הטוב, או לסור מקיום‏ דברי המנהגים שהנהיגו בני אדם קדושים וגדולים, מאשר ימצאון עתה בינינו. וכי בשביל שאפשר שנודע לנו סוד השבת, ויקרת מספר השביעית, והיותו מורה שאין ליחס כח בריאה ופעולה בעצם,‏ כי אם להשרש הבלתי נוצר, ושלכל נוצר יאות שביתת כל כח ופעולה עצמית מבלתי השם, האם בשביל זה נחלל החוקים התוריים,‏ ונבעיר אש, ונעבוד האדמה, ונסבול המשאות,‏ ונזמין לדין ונחתכנו ונגוש כל שכר ומשא יד ביום קדש, וכיוצא באלו דברים, המותרים בימי החול? וככה לא נשבית החגים וקבוצי השמחה שבמועדי השנה, הקבועים בעבור היותם אות והערה לשמחה הרוחנית בהש"י, ולרגשות הנפש בתודה אליו, כמו שלא נבטל חלילה את מילת ערלת הבשר, בעבור היותה אות ברית, וסימן חושיי למילת ערלת הלב תענוגי בשרים, והפעלות חומריות, ולכריתת רשע כסל של עזיבת השם; היינו הטעות, שיש כח ועוצם יד לעשות חיל מזולת עזר השם; הכלל, אם נחשוב כי יספיק לנו בענין הרוחני המכון ברמזי התורה, בהחזיקו לבד ברוחני בשום אותו נגד עינינו, הנה יבוטל המקדש ועבודתו וכל המצות בכללן. דאֶהנע זייטע 160.

כאשר ירצה ידידיה לדרוך בנפשו עוז למחקרים אלהיים, הוא מכריז ואומר: במאמרו מן ממשלת היחיד: הן בכל מאודנו נשתדל לדרוש ביסוד הראשון לכלל הנמצאות, ולחקרו לפי אמרת מציאותו, ולו גם ילאה כח אנוש לבוא עד תכלית תכונתם; הלא גם המדרש באלהי אמת אין דבר טוב ומפואר ממנו, ובו אף החפץ והשקידה לבדה תתן חדות עונג, שאין הפה יכול לספרו. מי מהמשכילים שלא הספיק להם בנגוע בשפתים בכוס הפלוסופיאה, כי אם בשבור גם צמאונם כמעט במנעמי משליה ולמודיה המה יתנו עדיהם בזה – כגבור נשיש לרוץ אורח; ואם גם את המוהר הראשון לנצחון לא נקבל, די לנו להמנות ‏עם המנצחים המשנים בזה המרוץ וליטול בתרנו עמהם; ואם לא נצליח להגיע למראה התמונה ולמבטה בצח אור, ורק בהניח לנפשנו ולתשוקתה בצפית לב ובהרגש ובהשערה לבד. הנה גם ראש כוכבים כי רמו, נתמיד לחקור באהבה, ונשמח כי נגיע עדיהם בהשערה נכונה וקרובה לבירור, הגם שלא נקוה למצוא כמדע בהיר בשחקים, תכונות כל כובד מהותו ועצמותו ואם תחלש עין בשרים, להביט בעצם השמש הן תחזה באורה, ובהפיצה קרנותיה עד לתחתית משכנו הן נשבע מזיו כבודה ונתענג מנוגה זרחה.

קצור דברי נעאנדער על ידידיה ושׁיטתו באלהיות לצורךְ