העתקות מספר ישׁעיה לצורך השׁער חכמת המסכן:

סודות מאד עמקו וגבהו. יראום נבוני לב ויתמהו יתן אלהים עֹז לאברהם. והבא לפרשׁ ספר ישׁעיהו השם אחד ודברו אחד, רק המעלות משתנות כפי כח כל נביא, כי אין מעלותם שוות; יש מהם שנבואתם בחזיון לילה, כמו אברהם (היה וגו' דבר ה' במחזה) וגד החוזה. ג"כ ישעיה (שנבואותיו נקראו חזון).

(א) והזכיר הראש והלב, כי שניהם הם השרים. – ומלת שבעתי, כדרך בן אדם דבר הכתוב, והאמת אם ארעב לא אומר לך, – וטעם האדון, בעבור השופטים, שהם אדוני הארץ; וטעם ה' צבאות, שהוא באמת אדון, והצבאות לעדים; ולמה נסמך השם לצבאות? מפורש בשמואל (בפעם הראשון שבא זה השם במקרא שהזכירתו חנה – והפי' איננו אתנו) – אביר ישראל, שהם במטה, כנגד צבאות מעלה; כי גם הם יקראו צבאות השם, ככתוב בתורה.

(ב) והנה אשר אמר: באחרית הימים, והם ימי המשיח, שהם אחרית ימי עולם. – ידענו כי הר הבית לא יהיה נשא, רק פירושו נכון יהיה הר הבית, שירוצו אליו מארבע הפאות, כאילו הוא נשא מכל הגבעות, ובילדי נכרים ישפיקו, מה שהולידו במחשבה, האמצעי בין שתים המחברות יקרא נולד. והטעם, כי די להם בחכמות החיצונות, ולא יבקשו הנבואה שהוא האור. כי מלאו מקדם, והנכון בעיני כי הם מלאים מחכמת בני קדם, והם ארם. וכן כתוב: ארם מקדם ופלשתים מאחור; ע"כ אחרי כן ועוננים כפלשתים (כונתו על גזרת משפטי הכוכבים, שהם חכמת הכלדיים, ובזה‏ יבואר דבורו הסמוך כי די להם וכו'). והנה הזכיר למעלה שהוא חכם, ובפסוק הזה שהוא עשיר וגבור, כאשר יזכירם ירמיהו. ואל תשא להם, והקרוב אלי שאין נפש לאחד מהם, שתשא ראש או נפש להם (רומז על המקרא ולא ישא אלהים נפש, אליך ה' נפשי אשא). ועל ההרים, ולפי דעתי מגזרת הרה, כאשר אפרש בספר תהלות.

(ג) שופט, שישאלנו שיורה בדרך הישרה בדת, וכן הנביא, גם הקוסם בחכמת המזלות. זקן, שנסה דברי העולם, וחכם חרשים הוא האומן, ונבון לחש אפילו המבין ללחוש הנחשים, וי"א מגזרת מתלחשים. נצב לריב ה' ועומד לדין עמים. והטעם על גזרותיו. – בתי הנפש, על החזה, שהוא בית הנפש, כי בו היא הלב.

(ד) כל הכתוב. לחיים בירושלים. אפרשנו בספר תרי עשר בפסוק אז נדברו.

(ה) ואת פועל ה' לא יביטו, על דרך רבים, שהמתעסק בשכרות לא ידע דרכי השם, וכן כל שוגה בו לא יחכם. הוי גבורים. הטעם, נבערה חכמתם בעבור היין. מצדיקי, והיין יעור לבם. צר ואיד, והטעם, כי תחשך ארץ ישראל מפאת הצר, גם מפאת האור, שיחשך בעת הריסותיה, כי יעלה איד, ויכסה אור השמש.

(ו) רם ונשא, תואר הכסא, לא כאשר אמרו רבים; והטעם, שהוא למעלה מהחיות, כאשר אפרש בספר יחזקאל. ושוליו, הם שולי הכסא, כי מנהג המלכים להיות בגדים על כסאם. ושרפים, קראם שרפים, בעבור ששרפו פיו. וטעם עומדים ממעל לו, כמו עומדים עליו מימינו ומשמאלו, ודברה תורה כלשון בני אדם. להבין בני אדם, כי כן דרך המלכים הגדולים. – וטעם אלה הכנפים, אפרש במראות יחזקאל וכיסוי הפנים, כמו ויסתר משה פניו, וכן רגליו בעבור הכבוד; ובשתים יעופף, למלאות שליחות השם. וקרא, הנה לא הזכיר כמה מספרם; י"א שנים, והנכון רבים. קדוש, תואר השם והקדושה בעצם, ולא תשתנה כנגד המקומות; והשם הראה לו זאת הנבואה, בעבור שיתקדש מטומאת השפה, כי השם קדוש, וכן משרתיו ושלוחיו, וטעם צבאות, הם המלאכים שהן במעלה אעפ"י שהוא קדוש קדוש כבודו מלא הארץ שהוא למטה, והמפרש, מלא כל הארץ, הדרים בה, כמו לה' הארץ ומלואה, לא אמר כלום, והעד, וימלא כבוד ה' את כל הארץ. טעם איש טמא שפתים, לפי דעתי, שהנביא גדל עם ישראל, שהיו טמאים במעשה ובדבור, והנה למד מדבורם, והעד, ויסרני מלכת בדרך העם הזה, על כן אמר: ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב. וטעם כי את ה' צבאות ראו. עיני שהוא קדוש, ופחדתי להקדישו, בעבור טומאת שפתים, ואעפ"י שאמר ראו עיני, במראות נבואה ראה כן. וטעם במלקחים כדרך בן אדם. וטעם המזבח, בעבור שהאש היא טהורה לא זרה. וטעם הנני שלחני, אחרי שטהרו שפתי, אני ראוי להיות שלוח, ולא הייתי כן בימים הראשונים, ע"כ אמרתי, שזאת הפרשה תחלת נבואת ישעיה. וסר עונך, הוא עון הדבור, שהוא מדבר התולים כדרך אנשי דורו (וכן אמר למעלה, והכניס הנביא עצמו עמהן דרך מוסר, כאשר דבר משה: וסלחת לעוננו או בעבור שגדל ולמד מדרכי דברי פיהם); כאלה וכאלון אשר בשלכת, שנים אילנים היו בשער שלכת, והיו חזקים.

(ח) אותו תקדישו, ‏לבדו שמנהג האדם שיפחד מהקדוש כמו כי איש אלהים קדוש הוא. וטעם מקדש ולאבן נגף, מקום שילך אדם אליו להגדל בו, ולהבצר בו, והנה הוא דבק למקדש נגף ולאבן נגף, שיעלה אדם עליו להשגב בו.

(ט) על בחוריו לא ישמח, כדרך לשון בני אדם כי בהיות הנעשים בטוב, ישמחו עושיהם.

(יא) ונחה. והנה פירש, כי רוח ה' הוא רוח חכמה ובינה, וכן כתוב על יהושע בתורה (בפרשת פינחס: קח לך את יהושע בן נון, איש אשר רוח בו, ובסוף התורה ויהושע בן נון מלא רוח חכמה). והריחו, פעמים הטעה הרגשת האזן, שתשמע ואין קול, גם העין תטעה כשיראה לה הנח שהוא נע, רק הרגשת הריח לא תטעה, והריחו כאילו יריח הדבר, ביראת השם שיש לו. לא ישפוט כאשר יראה לעיניו, ולא כאשר ישמע, כי יתכן להיות עדות העדים שקר. – לא ידעו, כי מלאה הארץ דעת ה', כאלו כל ארץ ישראל מלאה דעת ה' כי ידוע הוא, כי יודע השם לא ישחית לעולם רק יבנה ויתכן. – כמים, וכן הוא, כי הדעות תרבינה, כמו אשר יכסו המים על הים, שלא יפסקו רק תוספנה. יה שמו, פירוש חצי השם בספר תהלות.

(יג) ה' וכלי זעמו, והנה באו גזרות השם וכלי זעמו, שהם פרס ומדי. וכסיליהם, יש אומרים, כי כסיל הוא הכוכב, שהוא קרוב מהסדן הדרומי, שימותו הגמלים אם יראוהו, ולפי דעתי, שהוא לב עקרב. ויתכן להיות הכסילים מגזרת הכסלים, שהם קרובים אל הסדנים. ויאמר ר' יונה, כי כסיל הוא אחד, וחבר כוכבים אחריו אליו, וכמוהו בתי השן (?) – פצחו, בלשון קדר דבר צחות. – רפאים, הם המתים, ויתכן היות האלף תחת הה"א רפה. – הילל, הקרוב אל הדעת שהוא כוכב, והעד בן שחר. שהוא נראה קרוב מעלות השחר בימים ידועים, ואין בכוכבים ובצבא השמים כלו כוכב מאיר למראה עין כמוהו, על כן נקרא הילל, מגזרת לא יהלו אורם. – נשבע, שבועת השם היא הגזרה שנגזרה, דברו הוא גזרה שגזר, כמלך שיאמר למשרתיו עשו כן, על דרך משל להבין השומעים. אמיר, הוא המעולה בזית, וכן בלשון קדר. – וטעם ועיניו אל קדוש ישראל תראינה, שלא תראינה עוד ע"ז, כי לא ילך כי אם אל מקום הכבוד. נעמנים, במשמעו בלשון קדר, והוא צמח שיצמח מהרה. תשגשגי, מגזרת שגיא, תגדלי אותו מהרה, וכמוהו, ובבקר זרעך תפריחי, והנה אומר לך כלל בדברי נביאי התוכחות, כי מחצי הפסוק נלמוד על חציו ברוב.

(יח) רוכב על עב קל, רמז לגזירות הבאות מהרה. וטעם אדמת יהודה, בעבור השכינה השוכנת בה. שפת כנען, ומזה נלמוד כי הכנענים בלשון הקדש היו מדברים.

(כ) וזאת שאלה קשה, איך ילך הנביא ערום להיות על מצרים? ואני אפרשנה בתחלת תרי עשר בעזרת השם.

(כד) עברו תורות, שקול הדעת, שכל בני אדם משתוים בו. חלפו חק, כרתו, כמו כליל יחלוף, והחק, הם חקי השם כפי התולדות. וזה הוא טעם, הפרו ברית עולם. והנביא אמר, נשאר נשמה ושאיה, הגם שהם העדר בלתי נמצא, על דרך בן אדם להבין השומעים, וכן וטוב משניהם (אשר עדן לא היה). – כי ארובות ממרום, כמו חלונות, והטעם, גזרות שמים על צבא המרום במרום, והנכון, שהן המלאכים,. שהן עומדים לעזור לגוי, ולהיות לגוי אחר לשטנה. וזה מבואר בספר דניאל; על כן אמר: ועל מלכי האדמה באדמה, כי מלכות המלכים דבקה עם מלכות המלאכים, וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה' צבאות בהר ציון ונגד זקניו כבוד, טעם הלבנה והשמש כי הם מושלים, והנה מלכי האדמה יבושו, גם תקדר השמש והלבנה, אז תראה מלכות השם בהר ציון, אז יהיה כבוד לדבקים בשם, ויש אומרים כי הטעם, על עובדי המאורות ואיננו דבק בטעמי הפרשה (שאינה מדברה בע"ג, כי אם על רוע מצב יושבי כל הארץ בזמן רע, בגוג ומגוג או סנחריב, ברוע מערכת מזלם, והתגלות הנהגת השם, שלמעלה מהזמן בארץ נחלתו ולהדבקים בשם. כפי השטה שלו, ולזה אמר למעלה: "בוגדים בגדו כי כל האדם בוגדים בגד אחר בגד". ועל הדבור פחד ופחת, ובעבור זה בא הרע לכל עם).

(כה) בלע, המות יבלע אותם, ומחה וגו' כי רעות גדולות עשו לכל.

(כו) פתחו שערים, אין ראוי לפתוח שערי זאת המדינה, שיבוא בה וידור בה, כי אם צדיקים כישראל. – יצר, מי שיצרו סמוך עליך, אתה השם תנצרנו בשלום, כי ביה ה' צור עולמים, בי"ת ביה משרת כמשפט. צור עולמים, חזוק לעולם. כי יש בספרים מהבילים שמרכיבים אל"ף בי"ת עם השם שהוא חצי השם במספר האותיות, ובספר תהלות אפרש זה, בפסוק סולו לרוכב בערבות. – ולמה זה, בעבור שאין אורח לצדיק רק ארח מישרים. אף וגו', אלה דברי צדיקים, שיקוו השם להראות משפטו בעולם, כי הנפש מתאוה לשמך. נפשי אויתיך בלילה, רעיון נפשי שאויתיך בלילה. אף רוחי בקרבי אשחרך, והנה יש לאדם נפש ורוח כאשר פירשתי בקהלת, כי גם כל מעשינו פעלת לנו, תמיד אתה עשית לנו מה שלא נדע אנחנו לעשותו. – ה' בעלונו, כי גם אנחנו עבדנוך כאשר בעלונו, היו אדונים כמו כסף ישיב לבעליו, ואעפ"כ היינו מזכירים שמך. וטעם לבד בך. – כי אתה עזרתנו, כאילו אמר, אין עזר, כי אם בך, על כן יכולנו להזכירך. – טל אורות, ויש אומרים, כי אורות צמחים כמו, ללקוט אורות, והם צמחים יסבו כנגד השמש והירח (פניהם). – כי הנה ה' יוצא ממקומו, הגזרות היוצאות מלפני השם.

(כז) אני ה' נוצרה, על השכינה, שהיא בציון. לרגעים אשקנה, משל לנבואה, שלא תפסוק.

(כח) ביום ההוא יהיה ה', והנה זה הפך צבי עטרת אפרים, כי תראה מלכות השם בציון. – תושיה וחכמה, ויאמר ר' משה הכהן. שהוא מגזרת יש.

(כט) כאוב כמו וכאובות חדשים, כי כן אומנותם.

(ל) והיה על כל הר גבוה ועל כל גבעה נשאה פלגים יבלי מים ביום הרג רב בנפול מגדלים, שימותו אנשים, וזאת נחמה כי אם ימותו עשרה יחיו רבבות. כי בעבור שיפול קיר על האלמנה, לא יעצור השם הגשם, שלא ישלחנו להחיות רבים, כי אין לגשם דעת שירד על מקום אחד. ולא על מקום אחר עמו ביחד. נשמת ה' היוצאת מהרה, וזה דרך משל על הגזרות הבאות במהרה.

(לא) ולא רוח, מלאך כמו ה' צבאות שלחנו ורוחו.

(לד) ונמקו כל צבא השמים, בבוא לאדם יום אידו תחשך לו השמש, כאשר הוא כתוב ביום המות (בקהלת). והנכון בעיני, שאלה הדברים רמז לכל עזר שיש לו לכל גוי במשטר שמים, כאשר מפורש בספר דניאל. כי רותה בשמים חרבי וגו', זה החזוק לאשר רמזתי מהגזרות. בבצרה, יש אומר שהיא קושטנטינה. וזה לא יתכן כי אין לה היום אלף שנים שנוסדה, רק היא מדינה בארץ אדום. דרשו מעל ספר ה'. רמז לגזרות שמים, שהם כתובים באצבע אלהים. כי פי הוא צוה, רמז לגזרות היוצאות מפי השם. ורוחו, רוח פיו, והנה הטעם כפול כמשפט. בקו, שהוא קו אמת.

(לה) ושמחת עולם על ראשם, בי כח הנשמה בראש.

(לח) ויחי, כמו עד חיותם, כמו עמידה, וכן ואתה מחיה את כלם, ג"כ גבול החי (?). שאול, הוא הקבר שהוא בתחתית הארץ הפך השמים, שהם למעלה לעולם, והעד ואציעה שאול הנך, ואיננו גיהנם כלל. יתר שנותי, כמו את מספר ימיך אמלא, ושם פירשתיו. אמרתי לא אראה יה, השם איננו מקרה עד שתשלט העין בו, רק הוא נראה במעשיו; והטעם, שלא יראה מעשיו שהם בעולם הזה, והוא שיכיר מעשי השם בעולם הזה (?), וזהו בארץ החיים (צ"ל יה בארץ החיים), כאילו הוא יפרש דבריו. והנה הזכיר בתחלה תענוג האדם בעולם הזה, והוא, שיכיר מעשי השם, ואח"כ שיתענג במראה העין, להיות עם חבריו, וזהו לא אביט אדם עוד. ויתכן שנקרא העולם הזה חדל, שחדל לעולם להיות אדם בו (לעולם): הנה לשלום מר לי מר, כאשר הייתי בחצי ימי, כי בן תשע ושלשים שנה היה כאשר חלה. כי אם תתגבר המרה האדומה על תולדות האדם, יהי חולה בנערותו, ויהי שלם בזקנותו; והפך זה (אם) תתגבר הלחה (המרה הלבנה), והנה האמצעים שנות שלום. כי השלכת אחרי גוך כל חטאי, דרך משל לבן אדם, שלא יראה מה שיש אחריו, כי ידענו שאין גו לבורא הגויות. זכר נא את אשר התהלכתי לפניך והטוב בעיניך עשיתי, והנה הזכיר המחשבה והמעשה. כי לא שאול תודך, הטעם אל הגוף הנקבר בשאול. ורבים יתמהו, איך כתב הנביא כדברים האלה שמכחישים בתחיית המתים? ויש להשיב כי הגוף אין לו כח ואין לו דעת בצאת הנשמה ממנו ולמה יתמהו, והנה גם בהיות הנשמה דבקה עם הגוף איננו מבין, ואף כי במותו. חי חי, פעמים, והטעם מי שחי כמוני או שיחיה אחרי חליו, הוא חייב שיודה, והטעם בפה שבו תראה חבור הנשמה עם הגוף בדרך ההודאות (אולי כדרך). אב לבנים יודיע, אלה האמונות.

(מ) נחמו נחמו עמי, נדבקה זאת הפרשה בעבור שהזכיר למעלה, כי כל אוצרות המלך גם בניו יגלו לבבל, על כן אחרי זאת הנחמות. ואלה הנחמות הראשונות מחצי הספר (ואילך) על דעת ר' משה הכהן נ"ע על בית שני, ולפי דעתו הכל על גלותנו. כי מלאה צבאה מלאו ימיה, וכמוהו כל ימי צבאי איחל, הלא צבא לאנוש, והמפרשים אמרו, שהוא כמשמעי (על גזרת מערכת צבא השמים), והראשון הוא הנכון. ונגלה. כאשר יחדש השם זה הפלא, אז יראה כבוד השם. כי פי ה' דבר, דבק בכבוד השם, כי דברו יקום לבדו, ולא כבן אדם. מי מדד, והתמהים איך יהיה זה, והלא השם ברא הכל, וידע כמה מים יש בים, כאילו מדדם ביד. ושמים, שנטה כיריעה ידע מדתם, כי הוא בראם בגבורתו כפי החכמה, כאילו מדדם בזרת, וכדרך בן אדם דבר הכתוב. מי תכן את רוח ה', וסמך הרוח אליו, כמו ורוח אלהים מרחפת. כל הגוים וגו', והתימה מהגאון ז"ל שאומר, שבני אדם נכבדים ממלאכי השם, והלא קרא זאת הפרשה. ואל מי תדמיון אל, הם בלא ה"א הדעת כמו אלהים הוא ידוע (צ"ל אל אלהים ה' הוא יודע) (?) הלא תדעו, בשקול הדעת שהוא העיקר. הלא תשמעו, שילמדוהו אותם אחרים. הלא הוגד מראש, וזה למטה מכל הדעות. מראש, מיום היותכם, ואם אין לכם דעת? הלא הבינותם מוסדות הארץ, חוג הארץ מגזרת ובמחוגה. והטעם הכלי העושה החוג והוא הקו הסובב בעגול; והנה לעד כי הארץ עגולה ולא רבועה, ואם אין צורך לפסוק, כי הדבר ידוע בראיות גמורות, והטעם היושב על וגו' שהכל מלא כבודו. הנוטה כדוק שמים, כשפריר והוא קרוב מתבנית האהל, ואלה השמים אינם האופנים (הגלגלים כי אם עגול האויר כמו שפירש בבראשית). ואשוה יאמר קדוש, טעם קדוש, כי השם קדוש מהשתוות עם אחד ממעשיו, אף כי עם מעשה ממעשיו. מרוב אונים, שיש לשם ושהוא אמיץ כח, איש לא נעדר, והטעם על המספר, או על עצם כל כוכב, כי איננו מת לעולם, והנה איש כמו עצם, והאיש גבריאל. הלא ידעת, בשקול הדעת, כי בראיות גמורות ידע המשכיל את בוראו. אם לא שמעת, שיהיה מאמין בדברי המשכילים. אלהי עולם, אלהי נצח, והטעם, כאשר היה כן הוא, ולא ישנה בורא. קצות הארץ, כבר פרשתי בסדר בראשית, כי בורא קרוב מגזרת גוזר, ומעם קצות הוא הקו הסובב, ולדעת אנשי התושיה כי הקו איננו גוף, ואחר שהוא השם, עומד לעולם, והנה הארץ לעד, שהוא מעמיד אותה בתוך הגלגלים על בלימה. לא ייעף ולא ייגע אין חקר לתבונתו, והנה לעולם לא תמוש גבורתו וחכמתו.

(מא) אוהבי, איננו כמו אהובי, כי אהובי פעול, אוהבי פועל, פועל יוצא מאוהב ונדבק באהוב והוא הפעול. מחזיק ימינך, כי זה דבר פלא שנלכדה בבל ונהרגו בחיריה במדינה, ונמלטו ישראל. אל תיראי, שתהרגו עם הבבליים. כי אני עזרתיך, פועל עבר תחת עתיד, והטעם, כי כל הגזרות העתידות להיותם חשובות כאלו הם, ועוד כי עבר ועתיד הם כנגד הנבראים לבדם, וקדוש ישראל בראה, כפי דעתי כמו גזר זאת, ולפי דעת רבים, שהשם יביא מים מאין ולא מיש. לאחור, הוא הזמן הבא, כי הזמן שעבר יקרא לפנים. –

(מב) בורא שמים, כי יש להם קו שהוא גבול להם. ונוטיהם, על הארץ, רמז לרקיע (אויר). נותן נשמה, לאדם, ואמר עליה, בעבור הליכתו בקומה זקופה. ורוח, לחיות ההולכים. אני, אלה דברי הנביא, שאמר לו השם בעד נפשו. אני ה' הוא שמי, הנכבד, כי אין במקרא שם עצם, רק זה לבדו.

(מג) בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, הטעם ותקנתיו, ור' שלמה בעל השירים השקולים פירש בו כי זה סוד העולם, ואיננו דבק בטעם הפרשה. למען תדעו ותאמינו לי ותבינו כי אני הוא, זה היחוד שאין למעלה ממנו, כי כל יש איננו הוא בעצמו, לפני לא נוצר אל, והטעם כי הוא ראשון ואחרון, ונזכר נוצר עם אל, כי אין אל מבלעדיו, כי אם נוצר, ועורי לב יחשבו, שיצא מדברי הנביא, שהשם נוצר, חלילה חלילה, רק לא יבינו האמת. אנכי אנכי ה' ואין מבלעדי מושיע,‏ הטעם אנכי אנכי פעמים, שלא אשתנה כהשתנות צבאות מעלה כנגד המוצק (האדמה), ולא כמו התחתיים בעצם ובתבנית על כן אושיע בכל עת.

(מד) ה' צבאות, כי לעולם הוא מלך, והעדים, צבאות‏ השמים. – היש וגו' ואין צור בל ידעתי, והנכון שהוא רמז להמון מעלה. – יתארהו, יעשה תארו; והנכון שהוא כמו ותאר לכם הגבול, שהוא כדמות רושם. לא ידעו, הדעה בנקבים הקרובים אל המצח, והבינה בנקב האמצעי, שהוא בתוך הראש. ולא ישיב אל לבו, רמז לשכל שהוא העקר. רוקע הארץ מאתי, מכחי, כי אין השם גוף. וכתוב (הכתוב) מי אתי, והנה הוא כמו לבדי, ודע כי הכתוב אמר: נוטה השמים ורוקע הארץ, כי עמידתם תמיד בשם. אותות בדים הם הבודאים מלבם, וכן בדיך מתים יחרישו ויותר נכון להיות מגזרת בדד, כי יש נשמות שיש להם כח להתבודד. וקוסמים, הם חכמי המזלות, והטעם גוזרים האומרים כן יהיה. והנה הבדים הם האומרים כן יהיה לא בדרך חכמה. משיב חכמים אחור, הם רואי הכבד והכתף וחכמי העתיד (כלם המלחשים ומלאכתם שקר).

(מה) אני לפניך אלך, הטעם עזר השם, או רמז לשר פרס, ככתוב בספר דניאל. ולא ידעתני, כי עוד לא ידבר לנברא (סותר לדעתו בנביא, מפחד אדם). – יוצר אור וגו' הזכיר דבר והפכו. ובורא חשך, מגזרת בריאה כטעם גזרה, כי החשך איננו כלום רק העדר האור. ובורא רע, כמוהו (פי' ממין הטוב שהזכיר, שלום), והנה רע, מלחמה הפך שלום, חולי בגוף בן אדם שהוא נלחם עם התולדות. – בי נשבעתי וגו', ומעם בי, שהוא קיים, וכל מקום ששם שבועה הוא גזרה שנגזרה ולא תבטל.

(מו) יצרתיה, בגזרת שמים. אף אעשנה, בארץ. לישראל תפארתי וכו', או טעמו לישראל שהם תפארתי, והוא הנכון, אשר בך אתפאר.

(מז) חכמתך ודעתך היא שובבתך, ותבטחי, רמז לחכמה חיצונה מכחדת השם (כונתו פעולות הקוסמים בהורדת הרוחניות ועשיית הטלסמאות). – הוברי שמים, אין ריע לו, וטעמו חכמי שמים, הם חכמי המזלות. ויש מי שהוציאו מגזרות ברור, והטעם, שלא יוכל לדעת חלקי השעות: אם לא יהיה אויר השמים ברור וזך, וזאת היא דרך רחוקה; כי הה"א הוא עיקר. מודיעים לחדשים, כן חכמתם, כי לא יסתכלו לדעת כל הקורות באויר ובמדינות, רק מעת התחברות המאורות, כי הם עיקר אומנותם, וזה טעם לחדשים, רק מאשר יבואו עליך, אינו דבק עם מלת ויושיעוך, והטעם יש לך להאמין.

(מח) כי אני ראשון ואחרון, והנה תאמין באמת (על המקרא אני ראשון אף אני אחרון). אף ידי, השמאל דרך משל, והזכיר הימין עם השמים, בעבור שהם נכבדים מהארץ. קורא אני אליהם יעמדו יחדו, ומזה הכתוב למדו המפרשים, כי השמים והארץ נבראו יחד, לא זה קודם זה. ודרך הפשט שאני עשיתים, ובעת שאקרא אליהם למלאות רצוני וחפצי, יעמדו שניהם לפני כעבדים, וכמוהו למשפטיך עמדו היום, כי יקרא השם לאשר איננו.

(מט) שמעו אלה דברי הנביא (ה' מבטן קראני), ה' אלהים שלחני, ורוחו, הוא המלאך לא (קרי לו) יאסף, השרש (הנכון) שהוא בוי"ו כאשר הוא קרי, וכמוהו הוא עשנו ולא אנחנו, וחבריהם (ג' שבתורה). והגאון אמר: לא יאסף, לא ימות, כי מנהגו לפרש כדרך קרי וכדרך כתיב, והנכון מה שאמרתי, רק האלף הכתוב הוא תחת וי"ו, כאשר פירש ר' יהודה המדקדק נ"ע (הכונה שזה על דרך כתיבה קדמונית, לסמן קריאת החולם במכתב אל"ף, כמו שכתבו בזמן מאוחר בוי"ו, ושניהם בשביל בירור הקריאה במקומות צריכים, או בשביל צורך סימן אחר לסופרים, כמו שבארנו בשער מסורת ההלכה, ובזולת אלה המקומות הצריכים, השאירו בלא אות סימני, והוא הנקרא במסורה חסר).

(נא) שאו לשמים עיניכם, והביטו אל הארץ מתחת, כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה, ויושביה כמו כן ימותון, וישועתי לעולם תהיה וגו', מזה הפסוק למדו אנשי תושיה, כי נשמת האדם עומדת, ודברם אמת, לכן אין טעם הפסוק כן, והשמים הוא הרקיע (האויר שרק הוא אצלו מן הדברים הנשתנים ונפסדים לא השמים, והם הגלגלים שלמעלה מהיסודות), והארץ היא מיושבת (צ"ל המיושבת, לפי שבהוראתו השנית על חומר הכללי ליסודות, איננו נפסד כמו כן, וכן השמים והארץ שבפסוק ראשון בתורה, ביאר הרקיע והיבשה), וישועת השם ואמונתו וצדקתו לעולם עומדת. לנטוע שמים, דרך משל, שיתנבא על המדינות שתשובנה לקדמותן.

(נב) עורי, זאת הנבואה עודנה לעתיד, כל המפרשים הסכימה דעתם, אעפ"י שישוב להזכיר סורו צאו משם (וזה בודאי מוסב על בבל בעבור הדבור צאו מתוכה). וזאת היא תשובת ר' משה ולא אמר כלום וכו'. כי לוקח עמי חנם, בבבל ובאדום ובכל גוי. מושליו יהילילו, הם גדולי ישראל, והנכון שהם, כמו על כן יאמרו המושלים. כל אפסי ארץ, ואל תתמה, כי הפסוק ישים יד ורגל ובטן ופה, והטעם ידוע, שהמדבר הוא בן אדם, וכן השומע ישים הדברים בדרך משל, כאלו הם על צורות בן אדם. להבין השומעים, כי הולך לפניהם ה', כבוד השם, ולפי דעתי כי השם יסוב אותה, כי הכבוד הולך לפניהם ואחריהם, כמו מאסף לכל המחנות.

(נה) שברו ואכולו, כי החכמה לנשמה כמאכל לגוף. למה שיוגיעו עצמם בחכמות נכריות, שלא יועילו (הכונה על חכמת גזרת הכוכבים, שלא יועילו להיות הגזרה מוכרחת, חוץ מהדבק בשם, וזו ע"י החכמה האמתית). הן עד, זהו המשיח, ויתכן היות לטעם (צ"ל הטעם), כי המשיח לעד, כי אין מלך אחר נגיד על העולם. בהמצאו, לדורשים, כי ידוע שהשם נמצא בכל מקום ובכל זמן, הנה הטעם, קודם חתום הגזרות. וכן טעם בהיותו קרוב, רמז לשכינה שהיא במקדש. דרכו, שהוא נהוג ללכת בה. ויעזוב איש און מחשבותיו, והנה העקר המחשבה והמעשה. לשרתו, שירות השם לעשות חקיו. עזי נפש, רוב הנפש הנמצא במקרא על הכח המתאוה לאכול.

(נז) כה אמר רם ונשא, שמו. שוכן עד, עולמי עד, עד שלא יוכל אדם לספור, וטעם שוכן, כי כל הנבראים יש להם תנועה. גם לכוכבים תנועה כנשמה. מרום וקדוש אשכון, והטעם, כי אשכון עם המלאכים למעלה. ועד דכא, שהוא בארץ. כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי, הטעם כפול. דרכיו ראיתי וארפאהו ואשלם נחומים לו ולאבליו, הנה זאת לאות על יושר פירוש הספר (רצה לומר שמספר בעבר, שכבר רפאהו ונחמהו, מזה ראיה שמוסב על עולי גלות בבל).

(ס) לא יהיה לך עוד השמש, לא תצטרכו לאור השמש בעבור אור השכינה. לא יבוא עוד שמשך, זה השמש לא יבא, והירח (הזה) לא יאסף וכו'.

(סג) פורה דרכתי, והטעם הריגת אדום, והשחתת מלכות תורתם. ומלאך פניו הושיעם, וכן כתוב, וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים, ואיננו משה כלל. והמה מרו ועצבו את רוח קדשו, דרך משל, ויש אומרים, כי רוח קדשו הוא מלאך הכבוד: איה השם בקרבו, בקרב משה, ויש אומרים על הכבוד, שהיה בקרב ישראל. מוליך לימין משה זרוע תפארתו, זה הוא מלאך השם ההולך לפני מחנה ישראל. למה התענו ה' מדרכיך, בעבור היות השם הסבה העליונה, היא הראשונה, אמר למה התענו. יש משיבים, כי זה כטעם מה שאמרו קדמונינו ז"ל: אין מספיקין בידו לעשות תשובה, ואחרים אמרו, כי הכתוב דבר כנגד המחשבות (של בני אדם פחותים), ויש אומרים בעבור שאנחנו בגלות, לא נוכל לעשות כל המצות התלויות בארץ.

(סה) כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה, יש אומרים כי, הטעם כאילו, ורבי יהודה המדקדק נ"ע אמר, כי טעם בריאת שמים וארץ על הפרטים, והנכון כי השמים הם הרקיע, והשם יחדש אויר טוב, שיהיו בני אדם בריאים בגופם ויחיו שנים רבות, וגם יוסיף בכח הארץ והנה היא חדשה. עדי עד, שנים ארוכים, כי הנה אחריו ימות. והנה בורא את ירושלים יוכיח,‏ כי אין הבריאה להוציא יש מאין כאשר אמרו כל המפרשים, רק היא מגזרת חדש (או חדשה, הכונה, שיונח ג"כ על חדוש תואר ותמונה, כמו הנני בורא חדשה). והחוטא בן מאה שנה יקולל, הכתוב לעד כי סוף העולם ישוב בראשיתו (שיחיו האנשים זמן רב כאדם וכנח). כי זאב וטלה, אלה הנבואות עתידות בארץ לבדה, כי כן כתוב בכל הר קדשי.

(סו) השמים כסאי, ידענו כי כבוד השם הלא השמים והארץ (בשוה), והטעם (שייחס השמים לכסאו), כי מן השמים תבאנה הגזרות על כל העולם כלו, כאשר תצאנה מלפני המלך בשבתו על כסאו. – הדום רגלי, כי הוא ברשותי ושלי. והנה טעם, אחר כי הוא ברשותי ושלי, כי זה הכסא וההדום אני עשיתים. קול מהיכל, השם, הוא בית השם, או השמים כי יקראו היכל הקדש. אם אני המוליד ועצרתי, אני שהייתי מוליד כל העולם ועקרתי. – וראיתם ושש לבכם, רמז לנשמה כי היא המרכבת הראשונה (לה). ועצמותיכם (כצ"ל) כי הם המוסדות (לגוף). כי באש ה' נשפט, הטעם הגזרות ההוות פתע פתאום. עומדים לפני, וטעם לפני, בעבור שהשם עיקר כל עמידה. ורבים אמרו, כי ואשם לא תכבה, רמז לנשמה בהפרדה מעל גויתה, אם לא היתה זוכה לעלות אל מלאכי השם, השאר אצל גלגל האש. והקדמונים אמרו, כי זה אחר תחיית המתים, וראיתם, שאמר דניאל כל (צ"ל כי) הרשעים אחר שיקיצו, שיהיו לדראון עולם. והכל אמת אמרו.