(א) נאום אברהם המחבר, חלילה חלילה, שיצוה השם לקחת אשת זנונים, ולהוליד ילדי זנונים, והאומר לעבד להיות כרבו, לא נאמר על זה, כי זנית מאחרי השם דרך משל, רק באדם הוא במעשה, והנכון בעיני, כי זה הנביא היה רואה, במראות נבואה בחלום הלילה, שהשם אמר לו קח לך אשת זנונים, ושהלך ולקח אשה ידועה והרתה וילדה, כל זה במראות הנבואה, כאשר פירש, אם יהיה נביאכם, לבד ממשה לבדו, ה', במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו, ואל תתמה, איך יראה בחלום וילך ויקח? והנה בחלום אדם בלא נבואה, ותאכלנה הפרות. וככה אל ישעיהו הנביא, כאשר הלך עבדי ישעיהו ערום ויחף, זה היה במראה הנבואה, כי למה ילך הנביא ערום בעבור כוש ומצרים? וככה קח לך לבנה, גם שבב על צדך השמאלי, גם ואתה קח לך חטין, גם דבר הזקן (כונתו לדעתי על המקרא קח לך חרב חדה תער הגלבים תקחנה לך והעברת על ראשך ועל זקנך, ואם יהי כונתו על נבואת הנביא הזקן שבבית אל, והענין עם איש אלהים, אשר בא מיהודה, לא ידעתי טעם להמראה, ועוד, כי שם נראה, שהיה הכל בפועל, בראיה מהספור אצל יאשיהו), והעד על כל זה, שאמר יחזקאל בתחלת ספרו: ואראה מראות אלהים, ואומר: במראות אלהים הביאני אל ארץ ישראל. ואל תתמה, בעבור שלא הזכיר בתחלת הנבואה (כאן) מראות. כי הנה כתוב: דבר ה' אשר היה אל זכריה, ושם כתב ראיתי הלילה, ואשא עיני ואראה; והנח כתוב באברהם במחזה, וכן היתה כל נבואתו (שם מעשה המעמד בין הבתרים). והנה אמר לו בדרך הנבואה, ולמה אשת זנונים? כי זנה תזנה הארץ.

(ב) ובספרד חיה חכם מפרש הבעל, בעל הביה הצומח, בחכמת המזלות, כי כן יקראו בתים למזלות, ולהם היו עובדים, כי הם צבא השמים.

(ג) אין אפוד ואין תרפים,‏ ולא מצאנו אפוד לגנאי, והנכון בעיני, אין זכר לשם ולא מצבה, ואין אפוד לעם, ואין תרפים לע'ג, שקראם להן אלהיו.

(ד) ואל תשבעו חי ה', כתוב בתורה: ובשמו תשבע, והטעם, את ה' אלהיך תירא, שלא תעבור על מצות לא תעשה לא בעבור יראת מלך או דבה או נזק בגוף, רק בעבור יראת השם. ואותו תעבוד. מצות עשה, מהם בפה ומהם במעשה. ובו תדבק, במחשבת הלב, שלא יעבור רגע בכל יכלתו, שיחשב בלבו מעשה השם ונפלאותיו בעליונים ובשפלים ובתחתונים ובאותות הנביאים. ואחר שיהיה דבק בשם, חייב להזכיר השם בכל דבריו ולהשבע בשמו; בעבור שיבינו ממנו כל השומעים הברואים (?), שהוא דבק באהבת השם, ותמיד שמו וזכרו שגור בפיו באהבתו אותו, וכל העם ישמעו וילמדו ממנו האהבה והיראה, וככה מנהג הנביאים, שישבעו, כדוד ואליהו ואלישע, וכמוהו כל לשון לך תשבע.

(ו) ונדעה נרדפה לדעת את ה', ונדעה שנרדפה וכו', כי זה סוד כל החכמות, ובעבור זה לבדו נברא האדם, רק לא יוכל לדעת את השם, עד שילמוד חכמות הרבה, שהם כמו סולם לעלות אל זאת המעלה העליונה. וטעם כשחר, כי בתחלה ידע המשכיל הש"י במעשיו, כמי השחר בצאתו, ורגע אחר רגע יגדל האור, עד שיראה האמת. ויבוא כגשם, הטעם, שהשם יעירנו ויורנו האמת, ע"ד יערוף כמטר לקחי וגו'. והטעם, כי אין מרפא כ"א מאתו.

(יב) בבטן עקב את אחיו, והנה בהיותו בבטן נתתי לו כח, ואחר כן התאבק עם המלאך ולא יכול לו, והנה מלאך אחד הרג כל מחנה אשור, ומראותו יפחדו בני אדם, כמו דוד (?) נבעת, ואף כי להתאבק עמו. והנה הטעם שידעו כל בני העולם, כי זרעו יעמוד לנצח, ובסוף הוא ינצח את אויביו, והנה אפרים חושב, כי (אפרים) הוא מצא האון, וישר, פי' איך שר את אלהים. ויוכל, את המלאך, וכמעט בכה ויתחנן לו שישלחנו, וטעם עלות השחר, לפני שיתחזק האור, שלא נבעת יעקב, וטעם בית אל ימצאנו, בשובו לאביו, שם מצא המלאך, ובעבור שהמלאך נראה בבית אל פעמים, הנה המקום שער השמים, על כן התנבאתי אני ועמוס על ירבעם בבית אל, שהוא מקום מלכותו כאשר אפרש. – וה' אלהי הצבאות ה' זכרו, הטעם המלאך דבר עם אביכם, והשם גלה שמו למשה, שהוא אלהי המלאכים, להיות לכם לאלהים, על כן ה' זכרו.

(יד) ארפא משובתם, המשובה בנשמה כחולי בגוף.