העתקות מועילות נצרכות להשׁער חכמת המסכן מפירושׁ תהלים

הקדמה

כי אין ספק בין הישראלים, כי ספר בראשית, משה אדוננו כתבו, כי ככה קבלו אבותינו הקדושים ז"ל אע"פ שאין כתוב בתחלה: וידבר ה' אל משה:

(א) ולפי דעתי כי טעם פריו, הנשמה החכמה, שתהיה מלאה תורת אלהים, להכיר בוראה ומעשיו העומדים לנצח, יתדבק בעולמה העליון, בהפרדה מעל גויתה, כמו הפרי המבושל באילן ויפרד ממנו. והנה נפש הצדיק דומה אל הדגן, שהוא עומד והרשעים כתבן לפני רוח. – כי יודע, אין ספק כי השם הנכבד יודע הכללים והפרטים; הכללים הם נפש כל חי לכל הברואים, והפרטים הם כל מין ומין בפני עצמו, או אפילו בריה ובריה בפני עצמה, כי מעשה ידיו כלם; רק דעת הפרט לכל אחד בררך כלל, הן לצדק והן לרשע ידענו, ולעולם ידע אומנות (?) הנודעות. ובעבור שתעמודנה נפשות הצדיקים, ותהיינה קיימות לעולם; על כן ידע אותם, גם ידע כי נפשות הרשעים תאבדנה, הנה הטעם כי דרך הרשעים לאבדון.

(ב) והנכון שהשם ברא הגשם, שהוא העצם, והצורות שהם מקרים, כל אשר יעשה האדם או יצייר צורות חיות, ושמו נשגב לבדו מהיותו ביסוד ואף כי במקרה (השחוק) רק בעבור שהמדבר אדם וככה השומע וכו'.

(ג) והמתרגם ספר תהלות לערלים אמר, כי מלת סלה אין לה טעם רק לתקון טעם הנגון והעד וכו'. וכתוב: ודובר אמת בלבבו, לב חורש מחשבות און, כי דבור הלב הוא העיקר, והלשון איננו רק מליץ בין הלב ובין השומעים.

(ז) והנכון בעיני, שהוא על נועם פיוט, שתחלתו שגיון על דברי ‏כוש, כמו שכותבין כותבי ספרד הפיוטין, יכתבו למעלה בתחלת טור הפיוט, נועם פיוט ידוע.

(ח) זה המזמור נתנו למשפחות עובד אדום הגתי וכו', או פיוט תחלתו הגתית מתפארת והדומה לה. – והנכון בעיני, בעבור היות האדם נכבד מכל נבראי מטה אמר כן, כי מעת שיחל הנער לדבר – וזה טעם מפי עוללים – אז תחל מתכונתו לקבל כח הנשמה החכמה. עד שתשכיל בשקול דעתה כח בוראה, כי תחזק הנפש יום אחר יום. ידוע כי שבעה מעונות למאורות ולחמשה כוכבי לכת, והמעון השמיני לצבא גדול, והתשיעי לגלגל המזלות (היומי), ההולך ממורח למערב, והעשירי כסא הכבוד, על כן כתב מעשי אצבעותיך כי הם עשר. – מה אנוש, כי הירח ואחד עשר כוכבים כנקודה בעגולה מהגלגל, וכל הארץ כנקודה שלא תתחלק כנגד הרקיע, וכן אדם כחלק שלא יקבל חלוק כנגד כל הארץ. וכבוד והדר תעטרהו, בעבור כח נשמת חיים שנפח בו, שהיא עליונה ואיננה גוף, על כן לא תמות.

(יא) כי צדיק ה'.. פנימו, ויפת אמר, כי הוא על דרך כאשר התעו אותי אלהים, ולא דבר נכונה, כי לא ימצא לשון רבים עם השם הנכבד, רק על שם אלהים לסוד ידוע.

(יג) השקיף, בעבור היות כבודו במקום עליון, והוא השמים, וזה דרך משל, כי הוא יודע הכל ודרך (אולי בדרך) כל.

(טו) נבזה בעיניו, והטעם, כי עובד השם, כל מצוה ששמר, וכל טוב שעשה נבזה ונקל הוא בעיניו, כנגד מה שהוא חייב לעשות; וככה משפט הצדיקים, שיבקשו לעלות אל מעלת קדוש ממנו ונכבד, ואמר יכבד כנגד נבזה.

(טז) שויתי והנה נשמתו דבוקה בבוראה טרם הפרדה מעל גויתה. שמח לבי, הוא שכל הדעת. וכבודי, הנשמה. אף בשרי, הגוף. תודיעני, כי במות הגוף אז תודיעני דרך החיים, והטעם הדרך שאעלה בה אל השמים, להיות עם מלאכי עליון. וטעם שובע שמחות את פניך, שיהנה מזיו שכינה. וטעם תודיעני, כי תאמץ הנשמה מעסקי העולם, ותראה עין בעין האמת. וטעם נעימות בימינך, שתתענג על השם. וטעם בימינך, כנותן מתנות נעימות לאוהבי בימינו. וטעם נצח, שלא תפסקנה מתנותיו. והנה שכר הצדיק מפורש במזמור זה. בשרי הגוף, והטעם, כי אחר שהוא דבק בכח עליון, תעלוז נפשו וכח הדבקו בו, ישמרנו מתחלואים בהשתנות העתים, על כן ישכון גופו בעוה"ז לבטח. אני בצדק, אין לי חפץ רק לחזות פניך, כי צדק ששמרתי היה סבה להתענגי כראות פניך. והטעם להכיר מעשה השם, כי הם כלם כללים, ובחכמה עשוים, ולנצח עומדים, ואני שבע מתענוג תמונתך, לא כאשר תמלא בטנם. וזה איננו בחלום, רק בהקיץ, וזאת המחזה איננה במראה העין, רק במראה שקול הדעת, שהם מראות אלהים אמת. ואלה הדברים לא יבינם, רק מי שלמד חכמת הנפש.

(יט) זה המזמור נכבד מאד והוא קשור עם מלכת השמים, ועתה אפרשנו בדרך קצרה, רק לא יבינהו מי שלא למד חכמת המזלות. השמים תנועות הגלגלים שהם שוות בדרך אחת, ושונות בדרך אחרת. והולכות על דרך ישרה בעצמם, ואיננה ישרה כנגד יושבי הארץ. ומדת התנועה לא תוסיף ולא תגרע בראיות גמורות, והיא תוסיף ותגרע במראית העין, והנה היודע דרכי העגולות, יודע דעת עליון. והנה השמים, מעונות הכוכבים, ומלת מספרים, בעבור היותם עומדים על מתכונת אחת, וזה הוא כבוד השם. מגיד הרקיע, שהוא האויר, כמו שפירשתי בפרשת בראשית, (ושם) דברים מתחדשים בכל יום, על כן כתוב: ומעשי ידיו, כי עם השמים כתב: כבוד אל, וזה אמת כי יקבל האויר כח המשרתים (שבעה כוכבי לכת) והצבא הגדול (הכוכבים הקיימים). – יום, יש ראיות גמורות מחכמת החשבון, כי מערכת השבעה משתנה בכל חלקיה, ולעולם לא תמצא מתכונת מערכת דומה לאחרת, אילו היה העולם עומר אלפי אלפים רבבות שנים, גם זה מפורש בספר יצירה (שתי אבנים בונות שני בתים וכו' עד מה שאין הפה יכול לדבר ואין האזן יכולה לשמוע), ובעבור זה, מה יתחדש ביום הזה יודיענו ליום הבא. זה לזה ודור אל דור, כי בכל יום יש דבר חדש, ואין טענה מדברי שלמה אין כל חדש, כי על הכלל ידבר. והנה הזכיר כי במראה העין של גוף, ומראה עין הנשמה הפנימיה החכמה, יראה אמתת ספור שמים, ומה שיגיד הרקיע. – קום כמו קו לקו, והוא המכתב, ומלת קום שב אל השמים; והטעם, כי מכתבם יקרא בכל מקום, ויבינו מה טעמו כל המשכילים בכל מקומות הארץ. ובקצה תבל, היא הארץ המיושבת, מליהם ישמיעו, והנה ספור, והקו הוא הספר, והם שהזכיר בעל ספר יצירה: בספר וספר וספור, כי אלה שלשתם עיקרי החכמות. (הטעם או המושג שביארו למעלה מזה במלת אומר והדבור והמכתב). וטעם להזכיר‏ השמש, כי הוא גדול מכל גוף (המשוער ונמדד), והתנועות העליונות כלן קשורות בו, והוא מוליד הזמן השוה והשינה, והיום והלילה, והמתכות והצמחים וכל החיים תלוים בשמש. וטעם ואין נסתר מחמתו, כי חמת השמש בעולם כדמות חום הלב בגוף האדם, בראיות מחכמת התולדת, והנה הוא (השמש) חיי כל הגופות. – ופירוש תורה, שתורה הדרך הישרה בסמנים נזכרים (או נכרים), כמו תורות הצרעת והנזיר. ועדות, הדברים העתיקים מפי המעידים שראו בעיניהם, ובעבור שלא יוכל האדם לדעתם מדרך הראיות, אמר מחכימת פתי. פקודי, מגזרת פקדון, והמה הנמצאות בכח הנשמה בכל אדם, בהיותו בר מצוה, והשם הפקידם בלב, והזכיר ישרים עמהם, כי כל המשכילים מחכימים עליהם בדרך הישר, שאין שם מכשול. והשמש עומדת לעד, כי אינה מורכבת כמו הנבראים מהארבעה יסודות, אעפ"י שתשתנה עמידת השמש כפי הרוחות. משפטי ה', ידוע ‏כי משפטי חכמת המזלות, כפי מערכת המשרתים בערכם אל השמש, ויש משפטים בערכים מכחישים אלה לאלה. ובעבור זה יטעו בעלי הדין וכו'. – הנחמדים, אנשי העולם מתאוים להיות להם זהב ופז רב גם אבנים יקרות, בעבור שהם עומדים וימצאם בשעת הצורך, בעבור היותם עומדים בעצמם ולא יחסרו, ולחכמה יתרון עליהם, כי האדם ימצאנה בחייו ובמותו. – וטעם אז אתם, אז אהיה תם. (שייך למעלה) ולפי דעתי שהזכיר עד כה, איך יוכל המשכיל למצוא עדות על האלהות ולהכיר מעשיו, ויאמר דוד, גם יש עד אחר נכבד ממנו ויותר נאמן, והוא תורת השם ועדותיו ופקודיו ומצותיו ויראתו ומשפטיו.

(כג) גם כי אלך, הטעם אם תקראנה גזרות השמים שהשם גזר מימי קדם, לבוא רע, לא אירא, שרע יהיה לי, כי שבטך יראה לי הדרך עד שאצא, וזה השבט המשענת, בה יתנחם לבו; והטעם, כאשר תבאנה שנות רעה לעולם, השם יסבב סבות לחוסים בו, לחיותם ולהציל ממות נפשם. והטעם מות, שאיננו כדרך התולדות, כמו מתי מלחמה ומגפה. וטעם זה המזמור על עבדי השם העוזבים תאות העולם והם שמחים בחלקם, ויחשבו כי לחם ומים כנגד כל תענוג המטעמים, כי מחשבתם ולבם עם תענוגי העולם הבא, ועל כן יניחו תענוגי רגע בעבור תענוג עולם. וטעם ירדפוני, כל כך ארגיל עצמי לעשות טוב וחסד, טוב לנפשי, וחסד עם אחרים, ללמדם ולהורותם לעבוד את ה', עד שיהיה לי חק, כי אלו רציתי להניח הטוב רגע אחד, הוא היה רודף אחרי. ושבתי, כמו ושקטתי, מגזרת בשובה ונחת. והנה הטעם כי לעולם אעשה טוב וחסד, כל ימי אשב בבית ה' להכיר מעשיו, וזאת היא התפלה באמת, כי אז יתבודד מבני אדם.

(כד) לה' הארץ, בעבור שיש מקומות בארץ, יקבלו כח עליון, כדרך וזה שער השמים, על כן החל לומר לה' הארץ ומלואה, בעבור בהר ה' (שיזכיר בסמוך למקום נבחר). – וטעם לה' הארץ, כי הוא על ימים וגו', כי בדרך התולדה, נבראה להיותה תחת המים, ובחפץ השם יבש קצתה, והיא המחצה אשר מגולה; על כן כי הוא על ימים יסדה, והטעם, שלא היה על מתכונת ישרה, שיחיו בני אדם עליה, כי אם שיהיו סביבה ימים ונהרות.

(כה) נפשו בטוב תלין, טעם נפשו כדרך נפש כל בשר, דמו בנפשו הוא, והיא המתה בהפרד הנשמה. – סודות אלהים לא יתגלו כי אם ליראיו. כי יחיד ועני אני, כי הנשמה יחידה וככה הלב, וטעם עני, בעבור חסרון כחו לעמוד כנגד התאוה; והנשמה נתפשת ברשת התאוה, ואם השם לא יעזרהו, אין לאל ידו לצאת מהרשת, על כן כי הוא יוציא מרשת רגלי.

(כז) אורי תלוי בדברי הנשמה, וישעי בדברי הגוף, ומעוז חיי קשור הנשמה עם הגוף.

(כט) ובני אלים הם הכוכבים, והעד ברן יחד וגו', וטעם להזכיר הכוכבים, כי כפי מערכתם ירדו הגשמים בעזרת אלהי האלהים.

(ל) למען יזמרך כבוד, כל אדם שיש לו כבוד, והטעם, נשמת חכמה, ובעבור כי המשכילים מעטים, אמר כבוד, ולא כל כבוד, הנפש המתאוה שכחה נטוע בכבד.

(לב) רבים מכאובים לרשע, ודע כי הכתיב לא התיר להתרפאות, כי אם ממכת בן אדם, כי השם לבדו הוא רופא לישראל, ורפואתו לחזק נפשו ולהוסיף על יראתו.

(לג) כי ישר דבר ה', הם גזרותיו שגזר, ונקראו דברים, שהכל ע"י המלאכים שהם עושי רצונו, וככה הודו כל הנביאים גם חכמי הלב בדבר ה' שמים נעשו, שב להזכיר, כי לא החלקים לבד דבקים בדבר השם, רק השרשים, והזכיר השמים, כמו בדבר השם, בעבור כי כל הנבראים בארץ, וכל ההוה בם, תלוים במערכת השמים. כי הוא אמר ויהי, בחפץ וברצון לא בכלי. ויעמוד.

(לד) חונה מלאך, שם המין, והנה הטעם מלאכים רבים, ככתוב בדברי אלישע, ואעפ"י שאינם נראים במראה העין, הם נודעים בלב באמת.

(לה) ונפשי תגיל בה', רמז לנשמה העליונה, ונקראה נפש, בעבור היותה קשורה עמה.

(לו) כי עמך מקור חיים, חיי הנשמה העליונה שלא תמות. באורך נראה אור, כינוי לשכר העוה"ב; כי אין דבר בעוה"ז נכבד מהאור, והוא עצם ואיננו גוף. ליודעיך, שהם במעלה העליונה. לישרי לב, שיש להם מעשים טובים, ואם לא היו יודעים כמו יודעי השם.

(לז) יודע ה' ימי תמימים, והנכון בעיני כי זה על דרך, את מספר ימיך אמלא, והשם יודע כל מלא. גבר בלשונו הוא מלא דעת, ומי שהוא מלא דעת צדיק יהיה. שם נפלו פועלי און, ויתכן היות שם רמז למקום, שנפלו שם פועלי און בימים קדמונים. לא יבושו בעת רעה, כמו דבר, והמת במלחמה, או ברעב, לא בא יומו כדברי דוד (ש"א). פי צדיק יהגה חכמה. וכבר הזכיר, כי הצדיק עושה חסד וחונן הוא (וצדיק חונן ונותן), ועושה חסד ללמד חכמתו, ולהורות האובדים. תורת אלהיו בלבו, ספר כי תוכו כברו.

(לט) אך בצלם יתהלך איש, כי ישתנה מיום אל יום ומעת אל עת, כמו הנהר המתהלך וצלמו עומד. בעיני. כי האדם דומה לצלם, וכאשר ישתנה הצלם כן ישתנה הוא, וטעם הצלם מערכות השמים וכוכבי עליון, שלא יעמדו רגע אחד על מתכונת אחת.

(מ) ויתן בפי שיר חדש וגו' טעם לאלהינו, בלשון רבים בעבור יראו רבים וייראו. אשרי הגבר אז יאמרו אל רהבים. בעל הכח לעזרי. ושטי, תרגום נוטה. רבות עשית, זה הוא השיר החדש. ומחשבותיך, גזירותיך. אלינו, בעבורנו או הוא כמשמעו ואמר אלינו, כנגד אלהינו. אין ערוך אליך, אין יכולת באדם שיערכם אליך, והסוף יוכיח (שמלת ערוך מוסב על הנפלאות והמחשבות), ויש אומרים, שהוא כמו יערוך לה' (ומוסב ערוך אל שאר כל הנמצא), ואם היה כן עצמו מספר ישוב (בע"כ) אל נפלאותיך. (החכם יפרש ג' הכתובים האלה על דרך שטתו בעזר כח עליון נגד הכחות השופעות מהגלגלים להדבק בשמו יתברך ויבואר בשער).

(מא) וטעם ביום רעה ימלטהו, מערכת עליונה כנגד מולידו.

(מד) אבותינו ספרו לנו, והמספרים‏ היו אבותינו,‏ שכל אב אוהב את בנו, ולעולם לא ירונו רק האמת לבדו. כי שחה לעפר נפשנו, מה תקוה לנו, ונפשנו שהיא מן השמים העליונים שחה לעפר (שע"י הצרות תשוח גם הנפש לעפר) דבקה לארץ בטננו, והדבק לארץ, הוא הקבר, וטעם בטננו, הוא הגוף.

(מה) כי הדבור הפנימי ימצא בנשמת האדם.

(מו) על כן לא נירא בהמיר ארץ, בעבור היות מקום גבהות השמש מתנועע ממעלה אל מעלה וממזל אל מזל; על כן אמרו בעלי התולדות, כי יבא זמן, שתשוב היבשה ים והים יבשה.

(מז) זמרו אלהים, הטעם זמרו השם, שהוא נודע במעשיו בשקול דעת הלב. ולמלכנו, שנודע לנו לבדנו בשכון כבודו עמנו. כי מלך כל הארץ, בעבור שהזכיר למלכנו, אמר: כי מלך כל הארץ זמרו זה כל משכיל. מלך אלהים, פעמים רבות בדורות שעברו, הראה השם מלכותו, כאשר עשה משפט ונקמה בגוים.

(מח) ינהגנו על מות, במנהג טוב ונעלם מהנבראים.

(מט) המזמור הוא נכבד מאד, כי יש בו מפורש אור העולם הבא, ונפש החכמה שלא תמות. שמעו זאת, זה הדבר, שהוא יודע, הוא כולל לכל חי, שנפח השם באפיו נשמת חיים. פי ידבר, בא ללמד על כל חכמה נעלמה מהם. וחכמי הלב הכירוה בדרך חידה. אטה למשל, אדבר זאת החכמה בדרך משל. כמו לא יראה אור. כצאן לשאול שתו, ובעבור כי החידה סתומה גם סגורה על כן אפתח. כצאן לשאול שתו. שמו עצמם במחשבתם שהם כצאן. מות ירעם, כי סופם לטבח. וירדו בם ישרים, הם ארבעה יסודים שאינם מורכבים, שהאש המורכבת בו תשוב אל האש, והרוח אל הרוח, והמים אל המים, והעצמות שהם ממתכונת העפר אל העפר. – אך אלהים כבר הזכרתי בספר, כי הנפש והנשמה והרוח שם אחר לנשמת אדם העליונה, העומדת לעד ולא תמות; ונקראה נפש גם רוח, בעבור שלא תראה לעין כי אם עם אלה; ובעבור היות המשורר מלא חכמה, ומכתב השם חרות על נשמתו, על כן אמר: אך אלהים יפדה נפשי מיד שאול, שלא יתכן שהוא אומר, שלא ימות כשאר בני אדם, כי מי גבר יחיה ולא יראה מות; וזה טעם יקחני, שתדבק נשמתו בנשמה העליונה, שהוא נשמת השמים, וכמוהו כי לקח אותו אלהים. ואחר כבוד תקחני; כי אם יקנה חכמה תועילנו אחר מותו, כי תיטיב, ויאמר למשכיל, שתבקש מה שיהיה טוב לך באחרונה. עד נצח לא יראו אור, זהו השכר ותענוג הנשמה, לאור באור אדוניה, שנתנה והוא לקחה, וככה בספר בן גוריון יקרא אור העולם הבא, אור הגדול, וכבר הזכרתי טעמו.

(נ) אל אלהים ה', הטעם תקיף לעשות משפט, ע"כ אלהים. וטעם ה', שהוא שוכן עד בלי שינוי, מציון, שהוא באמצע הישוב באורך וברוחב, אלהים הופיע, כבוד השם.

(נא) הרב כבסני, והנה דומה הנשמה שנתגאלה, לעשות מה שאיננו נכון, כדבר מטונף, שהוא צריך לכיבוס וטהרה. – הן אמת, הטעם אעפ"י שחטאתי, אמונת לבי באלהותך לא השתבשה, וזה הוא אשר תחפוץ ותרצה מן האדם. בטוחות, המקומות הנעלמים שהם מכיני הלב. תחטאני, מזמה, זה המקרה שקרה לנשמה כנגע צרעת בגוף. לא יחצו ימיהם, שלא תמלא מספר ימיהם. ואני אבטח בך, שתמלא מספר ימי, כאשר הבטחתני בתורתך (משפטים).

(נז) כי גדול עד שמים חסדך. ובעבור כי יש לגבהות השמים חקר, ואין חקר לחסדך, ע"כ אחריו, רומה על השמים.

(נח) אך יש אלהים שופטים בארץ. המלאכים, כי ממכון תבאנה הגזרות על כל הארץ בדבר השם הנכבד.

(נט) אלהים צבאות אלהי ישראל, כי אתה אלהי צבאות מעלה, בשמים; ואלהי צבאות מטה, שהם ישראל. עזו, אתה האל שהעוז לו בעצמו. וידעו כי אלהים מושל ביעקב, והטעם כי אלהי העמים אלילים, ואלהי ישראל שופט צדק.

(סה) נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך, תענוג הנשמה בעבודת השם בבית המקדש, וישרת בטוב גם אחר עמו, בטוב קדוש היכלך, והטעם בטוב הכבוד שהוא הקדושה. מבטח כל קצוי ארץ וים רחוקים, בעבור היות קצות כל גוף אינם גופות, כמו בורא קצות הארץ, וטעם וים רחוקים, בעבור היות חצי כדור הארץ ימים. מכין הרים, ולפי דעת שהזכיר שהוא מבטח הדבר שאיננו נראה. וגבורתו נראית בגופות הגדולות. ויראו יושבי קצות, כנגד בית המקדש.

(סו) כי בחנתנו, והשם נסם לדעת אשר בלבבם, גם זה דרך משל, כי הכל לפניו גלוי טרם בראותו לב המחשב.

(סח) סולו לרוכב בערבות, שם לשמים, והנכון שהוא לרוכב בשמי שמי קדם, ובעבור כי התנועות שלש, האחת עולה כמו האש, וכנגדו ההר; והשנית יורדת, כמו הארץ וזה כנגד השפלה; והערבה, אמצעות בתנועת הגלגל (בסבוב), בפרש שדי, טעם שדי כמו מנצח, כאשר פירש הנגיד. – ההר חמד אלהים לשבתו אף ה' ישכון לנצח, לא תשפל הר בשן (כינוי אצלו לא"י), כי אתה הר שחמדו המלאכים לשבת בו אף השכינה תשכן שם. רכב אלהים רבותים. זה דבק עם חמד אלהים לשבתו, וטעם רבותים כמו סביבות אלישע (במלכים) רבבות רבות. אלפי שנאן, שנים במספר כמו אלף אלף (נראה שכונתו בל"א טויזענדווייזע) ואל"ף שנאן תחת יו"ד בנין קנין (ויהיה מגזרת שנה ופתרונו הכפל). אדני בם סיני בקדש, והנה הטעם כי קדושת אל כהר סיני. הליכות אלי מלכי בקדש, ראו הליכותיך, ישראל, אלו הדרכים וההליכות שהלך השם עם ישראל פעם אחרי פעם. וטעם בקדש, השמים, כמו הכוכבים ממסלותם (נלחמו עם) לרוכב בשמי שמי קדם, בקשור בי"ת כדרך הבהמה אשר אני רוכב בה (שפתרונו עליה), והטעם שמי השמים (גלגל היומי). וטעם, קדם יש לו סוד כנגד בני הדור. ועזו בשחקים, כי משם יבוא העוז לישראל. – נורא אלהים ממקדשיך, והנכון כי בית המקדש בארץ מכוון כנגד בית המקדש בשמים, כמו וזה שער השמים, והוא סוד מכוסה. – אל ישראל הוא נותן עז, ובעבור שהזכיר תנו עז לאלהים, בדבור, שיודו שהוא בעל העז, אמר שהעז במעשה באמת גם התעצמות השם יתן אותם לישראל והודות לשם, על כן ברוך אלהים.

(סט) אדני ה' צבאות, שהוא אלהי השמים, כי הצבאות שמה הם, אלהי ישראל, שהם צבאותיו בארץ – ימחו מספר חיים, כבר פירשתי בספרי, כי ספר החיים הם השמים, ושם כל הגזרות העתידות להיותם, כתובות ביום הבראם.

(עא) היה לי לצור מעון לבוא תמיד, כמו מעון להסתר בו, על כן אחריו לבוא תמיד, כי כל מעון הוא למעלה. – וטעם צוית להושיעני, שהבטיחו שמואל, או על דרך הוא צוה ויעמוד, כמו דבור השם, שהוא על הגזרות ע"י המלאכים.

(עב) וירד מים עד ים, ואם על המשיח, מים הדרומי שהוא ים האדום,‏ אל ים צפון שהוא ים אוקינוס (אטלאנטי). ומנהר, נהר יוצא מעדן, שהוא בתחלת מזרח. ועד אפסי ארץ, שהוא בסוף מערב. עושה נפלאות לבדו, שעושה תמיד בעבור ישראל. וברוך שם כבודו לעולם, טעם שם כבודו, הוא השם הנכבד, שהוא שם העצם; כי אין לשם שם בכל הלשונות, שהוא שם העצם, רק תאר, כמו אדני, גם אלהים ושדי, על כתוב, זה שמי לעולם, כי הוא שם אחד לבדו, וככה ושמו אחד, וטעם וימלא כבודו, תהלתו.

(עג) אך טוב לישראל, כל בני אדם, שאינם משכילים מעשה השם באמת, הם מתאוננים, ובעבור זה החל, אך טוב לישראל, כי טעם אך שאיננו טוב לגויי הארצות שלא ידעוהו רק לישראל. לברי לבב, לא לכלם. כמעט נטיו רגלי, ‏הרגל לסור מהדרכים הישרים, שהם דרכי השם, כדרך באשורו אחזה רגלי; כי בעבור שהרגל הולכת, על כן דימה אמונת הלב שירגיל בה, בהליכה. רק כאין לא מצאנוה רק על אפס ומה שאיננו, ודרך משל הזכיר לאשוריו שישפכו כמים, כדרך כמים נשפכתי, בעבור שלא נשאר בכלי מאומה, כמו (כן) שופכו אשוריו ואין לו במה ילך. חרצבות, כמו אגודות, והטעם שהיה ראוי, שיהיו קשורים בעולם שימיתם מהרה. ואולם, על משקל טובם, והטעם כחם, שהיא כח התולדות השומרת הגוף, והיא מגזרת יש לאל ידי. משכיות, כמו מחשבות, כי השכוי כנוי ללב, כאילו משכיות מראות (מלשון ואסתכי בארמי), או יהיה כטעם ואבן משכית, והציורים הם המחשבות. ואמרו איכה ידע אל ויש דעה בעליון, ולפי דעתי, שהאומרים הם עם השם (כמו עמו הנזכר למעלה), והעד, הנה אלה רשעים, הטעם שהצדיקים יודעים דעת אמת, שיש אלוה נשגב מדעת האדם: והוא חכם לב, שידע הכללים שהם עומדים, והחלקים שהם הפרטים, הם משתנים בכל עת, על כן לא ידעם השם כי אינם עומדים. והנה הספק בידם, בעבור ראותם הרשעים, שהם שלוי עולם בגופם ורבי עושר. – אך ריק זכיתי לבבי, דברי המשכיל, וטעם זכיתי לבבי, שמחשבתי מחשבת אמת, ואמונתי זכה עם הבורא, ובעבור זה נברא האדם, עד היות נשמתו בחייו זכה ומזהירה ככוכבים, וטעם בנקיון כפי, שלא עשה מעשה גיאול וטנוף, מה שאיננה ראוי לעשות (המטנף את הרוח המשכלות). – ואהי נגוע כל היום ותוכחתי לבקרים, ולפי דעתי, כי נגוע מפאת ראשו לסבול עמל לכבוש יצרו, ותוכחתי לנפשי מה שהמשכיל מוכיח לנפשו תמיד, בקצורה מדעת לעבודת אלהים. אם אמרתי אספרה, דברי המשורר, אם אמרתי בלבי, או אומר לאחרים כמו אלה. הנה, אהיה בוני בדור בני השם, שלא תהא אמונה לבי כאמונתם, והנה יחסר בי"ת בדור בניך. הם שקבלתי התורה מפיהם. ואחשבה, כאשר חשבתי לדעת זה הסוד, לא יכולתי לו, זה הוא עמל בעיני, עד אבוא אל מקדשי אל, ששם כהני השם וחכמת ישראל, והם גלו זה הסוד, והוא אבינה לאחריתם, כי לא הובא האדם בעולם הזה להתענג בו, או להיותו מלך או עשיר, רק שתהיה אחריתו טובה, וזה הוא שכר נפשות הצדיקים. אך בחלקות תשית למו, הרשעים בעוה"ז כמפותים בדברי חלקות, ולבסוף יהיו למשואות, לתהו ואשר איננו, כדרך רשעים להשמדם בסופם. איך, טעם ספו תמו על נפשות. מן בלהות, כמו בלהות אתנך, כי יש, שישוב לאין ולהבל, והעד ואינך. – כחלום, שאין בו אמת. בהקיץ החולם, ככה צלמם יהיה בזוי בעיר, והטעם שהיו נשכחים כי נשכח זכרם. ואני, הייתי בתחלה לנגדך, שלא ידעתי סוד הרשעים, כבהמה, עד שעזרתני ונגלה הסוד לי. ואחר כבוד תקחני, מלת לקיחה בלא דבר (?), הוא התחברות נשמת הצדיק עם העליונים, שאינם גוף ולא ימותו לעולם, ע"ב בדברי חנוך, ויתהלך חנוך את האלהים, שהרגיל נפשו להתהלך עם המלאכים, עד שלקחו השם. והנה יבקש זה המשורר ועזרני ונחני והרגילני בעצתך, ואחר שתעשו לי זה הכבוד, אז תקחני, וכמוהו כי יקחני סלה, או פי' ואחר, ואחר כן תקחני, ואני כבוד כאחד המלאכים. מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ. ולפי דעתי, כי אין לי חפץ בשמים ובארץ אחר איבוד גופי; על כן אחריו: כלה שארי, זה הגוף (שהוא מן הארץ). ובלבי, זה הנפש המתאוה, שהוא כח התולדת (שיקבל האדם מן השמים לשטתו), כדרך אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, רק צור לבבי כטעם תוקף, הוא הדבק העומד לעולם, ולא יאבד (צור לבבי וחלקי אלהים לעולם). יאבדו, הצמתה כל זונה ממך, הוא היוצא במחשבתו ובמעשיו מרשות השם. ואני קרבת אלהים. כנגד רחקיך, לי טוב, כי זה הוא הטוב באמת. מלאכותיך, ל"ר; והיחיד מלאכה, ומזאת הגזרה מלאך, והמלה רביעה, הנקרא כן, בעבור שעושה תמיד מלאכת השם; וכאשר יחכם המשכיל, ויכיר מלאכות השם, ויוכל לספרם בלבו או אל אחר, אז ידע דעת עליון, ובעבור זה נברא כל האדם (שתי באדני ה' מחסי לספר כל מלאכותיך).

(עה) לך יום אף לך לילה אתה הכינות מאור ושמש, הטעם, שאתה עושה אלה הנפלאות בכל זמן ביום ובלילה; כי המושלים בהם אתה הכינותם. מאור, הוא הירח. אתה הצבת, והזכיר כי השבעה גבולות הם נצבים לעולם, ולא יתחלף הישוב. כי לא ממוצא וממערב ולא ממדבר הרים כי אלהים שופט, וי"א כי זה רמז לחכמת המזלות, החושבים כי הטוב והרע, והכבוד והקלון הבא לאדם, הכל במערכת הכוכבים, והיתד הראשון הוא הוא המזרחי גם המערבי גם הדרומי, שהוא כנגד מדבר הרים, הם המושלים על כל האדם, ולא הזכיר הרביעי, כי אין כח לו בעבור היותו תחת הארץ (באופקים הצפוניים שלנו).

(עו) ויהי בשלם סוכו, היא ירושלים, אולי נקראה כן, כי היא שלמה כנגד שער השמים. נאור אתה אדיר, אין דבר נראה שהוא נכבד, שאיננו גוף והוא עצם דבר, רק האור לבדו. והנה זה כנגד הכבוד. ואדיר, כמו אדיר במרום ה'. משמים השמעת דין, כי כל הגזרות באות משמים, כאשר ישמעו כל יושבי הארץ, שישבת לכסא ודנת באמת, אז יראו וגו'.

(עו) חשבתי ימים, מגזרת חשבון וחילוק דברים במחשבת הלב. – אלהים בקדש דרכך, כדרך נאדר בקדש, בעבור דרכיך שאנחנו רואים בשמים, לעד כי מי אל גדול כמוך. – אתה האל עושה פלא, הטעם תעשה פלאים נפלאים מעיני האדם, גם נראים, וזה הוא, הודעת בעמים עזך.

(עח) אשר שמענו, זה מפי אנשים רבים וצדיקים, שחייב אדם לקבל מה שהעתיקו, היתה הקבלה כמו דעה, וזה הוא ונדעם, מטעם מספרים, כי המספרים אוהבינו היו, והם אבותינו, שאין להם חפץ להכשילנו. "לא נכחד", והנה חייבים אנחנו, שלא נכחד מה ששמענו מאבותינו לאשר הם מזרעם, עד שיהיו גם הם מספרים תהלות השם. – עדות, המצות ששקול הדעת מעיד עליהם, על כן מלת ויקם, (כמו) וקם הבית. ותורה, המצות שנעלם סודם מרבים, על כן מלת שם, שקבלו ככה מפי משה. למען, דור אחר דור, עד עמוד התורה כימי שמים. – וינסו, זה הוא דרך עקלתון, שיבקש העבד מאדוניו מה שאין צורך לו. – ויפתוהו בפיהם, דבר הכתוב לפי מחשבתם, כדרך והאנשים רדפו אחריהם, ‏ודבר שמואל אחרי מותו. ולבם לא נכון עמו, הנה התברר, כי עקר התפלה כוונת הלב. ויזכור כי בשר המה, כי הגוף הוא הבשר, כדרך ויגל כבודי אף בשרי, וככה עם בשרא לא איתוהו, והזכיר הבשר, כי הם יתאוו הבשר, כי התולדת תתאוה הדומה לה שיחזקנה, ועוד כי מדת קשור הרוח בבשר איננה ארוכה, על כן יבקשו להתענג טרם הפרדם; כי אדם הוא רוח ובשר שהוא גוף שהוא מרגיש. יפלס נתיב לאפו, דרך משל נכבד, לרדת הגזרות מן השמים. – ויבן כמו רמים מקדשו כארץ יסדה לעולם, וטעם כארץ, בעבור היות הארץ בכללה עומדת, וחלקיה (נראה שחסר מלה, משתנות או אובדות); על כן הזכיר זה החלק מהארץ, עומד כנגד הארץ בכללה.

(עט) ה' אלהים צבאות, בעבור שימצאו רבים, אלהים צבאות, אמרו כי הוא שם אות בצבא שלו, על דרך הפשט שהוא דרך קצרה, כמי והנבואה עודד הנביא, שכן הוא והנבואה נבואת, וככה זה ה' אלהים, אלהי צבאות, שהם צבא השמים. וטעם ילעגו למו, כינוי בעבור כבוד השם שהוא הגפן שהסעת מלפנים, כמו אשר לא נשא לשוא נפשו, והם ישראל, כי כרם ה' צבאות (ב"י). – ובעבור שהזכיר צבאות (נראה שחסר מלת אלהים), אמר משמים. ה' אלהים צבאות השיבנו, והזכיר השם הנכבד בפסוק הזה השלישי (הראשון ה' אלהים צבאות עד מתי עשנת, והשני אלהים צבאות הבט משמים, וזה השלישי) בעבור ובשמך נקרא (הסמוך מקודם) שהוא השם הנכבד והנורא שהוא לנצח, כאשר פירשתי בספר השם.

(פא) והנכון בעיני, כי הזכיר יהוסף בתוספת ה"א תפארת, בעבור השם הנכבד, והוא כנגד כל ישראל, כאשר הזכרתי במזמור העליון (אצל נוהג כצאן יוסף על דרך אבן ישראל, שאמר יעקב).

(פב) טעם נצב בעדת אל, הכבוד שהוא עם עדת ישראל. בקרב אלהים ישפוט, הם המלאכים (שהם האלהים, וצבא השמים בני אלהים, כי ע"י המלאכים הם כל משפט אלהים בארץ), כי כח השם במלאכים בפעלים. – לבי, הוא השכל והדעת שהם בנשמה. ובשרי, הוא הגוף, והשער והפה, על כן ירננו. וטעם צבאות, המלאכים, וכנגדם הזכיר יעקב, שבניו הם צבאותם בארץ, כמו כל צבאות ה'. – כי חן, כי השם לא ימנע מהמקבלים אותו, כי הבוטח בשם לא יחסר כל טוב.

(פה) אך קרוב, והנה זה המזמור לעד, כי הכבוד לא היה בבית שני. הטעם בהיות הכבוד שוכן בא"י, אז יהיו כלם חסידים, ושלום אמת בעבור היות הגזרות תלויות לפי מעשה האדם בארץ, ועל כן אמר תפתח ארץ ויפרו ישע.

(פו) ביום צרתי וגו' כי תענני אין כמוך באלהים, וטעם כי תענני, שאדע דעת אמת כי תענני, בעבור שאין כמוך באלהים ה', כדברי משה, כה' אלהינו בכל קראנו אליו. – (יוסיף דוד במלת עצמו, לעולם, יותר מן הגוים שאמר עליהם ויכבדו לשמך, והוסיף ואכבדה שמך לעולם (הוא הדבק בו תמיד, והגוים ידעוהו רק בראות הנס).

(פט) כי מי בשחק יערוך לה' ידמה לה' בבני אלים, הם הכוכבים; והטעם, כי חכמי המזלות יראו בנסיונם פלאות גדולות ומעשים נוראים מתחדשים יום ויום כפי כח הכוכבים, ומערכת אלה לאלה, והיודעים דעת עליון ידעו, כי מעשה השם הנכבד נפלאים יותר ויותר. – אל נערץ בסוד קדושים, הוא התקיף שיראוהו הקדושים שאינם בגוף. ונורא על כל סביביו, הם הצבא הגדול שהם גוף. וטעם ואמונתך סביבותיך, שאיננה מתפרדת כי איננה מקרה. לך שמים אף לך ארץ, עתה הזכיר דבר הרקיע והיבשה, כי הוא חפץ לברוא אדם, והנה (ראיה לשטתי) השמים הם הקרובים אל הארץ, ותבל היא (החלוקה) הנושבת מהארץ, על כן ומלואה. וטעם יסדתם, רמז לשבעה גבולות כל הישוב. – צפון וימין וגו' וזה כמו בספר יצירה, חתם בשש טבעות. – מכון כסאך, על דרך מלכי האדמה, בשבתם על כסא המלוכה, ככה כסא הכבוד. – ושמתי בים וגו'.‏ בעכור שהזכיר כי השם מושל בגאות הים, הזכיר שיתן חלק מהכח לדוד, להתגבר בהולכים על הספינות בים ובנהרות. – אחת נשבעתי בקדשי, השמים שהם עומדים.

(צ) מעון אתה, והנכון בעיני שהוא ממעון קדשך, והיה התקרה העליונה, כמו ויהי בשלם סוכו (וכו'), והנח מעונתו כנגד סוכו, והטעם, כי השמים אינם מעונות לנו באמת, רק אתה המעון באמת, ודור הולך ודור בא, והמעון לא ישתנה, טעם אתה עם מלת היית, אתה לבדך, בטרם הרים, וטעם להזכיר ההרים, בעבור היותם עומדים כאלו הם קדמונים, כמו ומראש הררי קדם. וטעם ילדו, כי הרוחות יולידום וארץ, שהיתה תחת המים בבריאתה. ותבל, היא היבשה ששם הישוב. אתה אל, בעבור שנאמר על בן אדם דכא. ותאמר שובו, אל העפר אשר לוקחתם ממנה. כי כלינו באפך, כאילו אנפת בנו, על כן יכלו ימינו. ובחמתך נבהלנו, כמו ויכל בהבל ימיהם ושנותם בבהלה. עלומנו, והנכון בעיני, שהוא מגזרת תעלומה, על כן למאור פניך. כמו הנה, כמו והגה מפיו יצא, שהדבור אין לו מעמד, כי ברגע דבור המדבר ימצא, ואחר כן כאילו לא היה. או ונעופה, לשכון ארץ חשך, יורש עיפתְה עושה, שחר עיפה. כוננה עלינו, לתקן סבות ועלילות, שלא יהי טורח להם ועמל בכל מעניהם, וטעם כוננהו, שיהיה שלם.

(צא) עליון שמת מעונך, והוא לעולם למעלה, על כן לא תאונה סבוב, כדרך אנה לידו. אשגבהו, שלא יוכל האויב להרע לו, בעבור כי הוא ידע סוד שמי, יקראני, ובעת שיקראני בשמי, ובבוא הצרה על אנשי דורו כפי גזירתי, אני אהיה עם עבדי ואחלצהו, ואכבדהו, שלא יצטרך לזולתי. – אורך, מספר ימיו אמלא. ובהפרד כבודו מעל גופו, אראהו בישועתי, הטעם, שיהנה מזיו שכינה, וזאת היא ישועת השם באמת.

(צב) לשמך עליון, שהוא עליון על כל השמות. – כי שמחתני, בעבור היות נשמת המשכיל בששת ימי המעשים, מתבודדת (אולי צ"ל מתבוללת) בעסקי העולם, על כן היא מתבודדת בשבת, להבין מעשה השם ונפלאותיו, על דרך שנת השמיטה, שישמעו כל התורה, למען ילמדו ויראו. והטעם כי שמחתני בדעתי כל מעשיך שהם ישרים.

(צג) תכון תבל, כי בגאות השם וכחו, עמדה בתוך הגלגל הגדול, כנקודה בתוך עגולה ולא תמוט. נכון כסאך, ובעבור שהזכיר הארץ, כי היא העומדת בכח השם ועל (אולי צ"ל על) מוצקה שהיא הנקודה האמצעית, והיא בעצמה נקודת כסא הכבוד שהוא הקו הסובב, על כן נכון כסאך מאז, מעולם אתה. ובעבור שהזכיר כי כסאו עומד, אמר ומעולם אתה קדמון, ואין ראשית לך, כאילו אמר, מעולם אתה יושב על הכסא. מקולות מים רבים, יותר מקולות מים רבים, שהם אדירים, שהם משברי ים, יותר אדיר השם במרום. וזה לאות, כי לגלגלים קולות, וכן כתוב ביחזקאל: כקול מים רבים, ואלה הקולות לא ישמעו החרשים, כאשר לא יביטו העורים מעשה נוראים. עדותיך נאמנו מאד, כדרך השמים מספרים כבוד אל, כי יותר נאמנים הם עדיך, שהם עדות (נראה ברור שצ"ל עדותך), כעדות השמים והארץ והים, על כן הוסיף מאד, והטעם כי עדות אלה הנוראים הנאמנים (ברור שצ"ל נאמנים), ועדותיך יותר (נאמנים) (וזה מוסב לפי שטתו על שכלים רוחנים שבעולם העליון). וטעם לביתך, שהוא כנגד כסא הכבוד, מרום מראשון מקום מקדשנו, לאורך ימים, בעבור כי כסא הכבוד עומד לנצח, או תפלת המשורר שיאריך בית השם (למטה) ימים רבים.

(צד) הנוטע אזן, וזה טעם נכבד, כי אין צורך לעינים ולאזנים, כי הוא הנותן בעינים לראות, ובאזנים לשמוע, והנה המראה והמשמע מאתו הם, ואיך לא ידע הכל? והזכיר נטיעה עם האזנים, שהם נטועים כשתי נקודות הסרנים בגלגל; ועם העין הזכיר יצירה, כי הצורות נוצרות בכל עת בעין. כי הוא יודע כל דבריכם, כי הוא המלמד לאדם דעת. והנה דעת האדם כנגד דעת עליון כאין, ואיך יחשוב האדם, כי השם לא יראה ולא יבין? (ויאמרו: לא יראה יה, כי אין לו עין, ולא יבין אלהי יעקב, כי אין לו אזן כמו שמעו שמוע ואל תבינו) והלא הוא המלמד לאדם דעת, וידוע כי הדעת מאתו הוא, על כן אחריו ה' יודע מחשבות אדם, כמו שאמר: הנוטע אזן ה', והוא שהדעת מאתו, ידע כי כל מחשבות אדם הבל, כי אין כח לו להוציא לאור תעלומה. להשקיט לו מימי רע, גזרות רעות יוצאות מהשמים.־ כי עד צדק ישוב משפט, אל הצדק ישוב משפט השם בכללים, רק בחלקים יש פעמים, שאין שם צדק. והנה אתן לך משל: כי כאשר ירד הגשם על הארץ, צדק וחסד לכלל כל העולם הצריכים למים, רק למעטים מהם, שהם חלקים, איננו צדק, שיזיק להם הגשם ברוב ענין.

(צה) אשר לו הים. הזכיר בפסוק הזה הים והיבשה. כי הם כדור אחר בראיות גמורות מחכמת התולדת. וטעם עושנו, כי עשה הים והיבשה והם כללים ומהם עשה הפרטים.

(צו) שירו לה', שמו הנכבד, שהוא שם העצם. על כל אלהים, הם המלאכים, כי הוא אלהי האלהים. כל אלהי העמים אלילים, שוא ושקר, כמו רופאי אליל, והוא מגזרת אליל, אל יש בו, או אל יש הוא, והלשון תקצר לדבר, כמו וטוב משניהם את אשר עדן לא היה. וטעם שמים, מעונות המלאכים שהזכיר, והוא השם הנורא על הנשמות, שהם צורות נכבדות, והוא עשה הגופות. – במקדשו, השמים, משמי קדשו, או הארון, שנקרא עז בבית המקדש, והוא הנכון, והטעם, כי השמים מעונות הכוכבים, ובית המקדש בית זבול לו.

(צז) אש לפניו תלך, דימה הגזרות היורדות מהשמים לאש היא השורפת שריחה ימית. – האירו, כמנהג הגשם ברדתו. וברקיו הם הסבות, ולא יבינום רק המשכילים, והרואים במראה העין יחילו. שמעה ותשמח ציון, כי שם הכבוד, בהראות משפטיו אז יתברר, כי אתה עליון על כל אלהים בשמים ובארץ. שמחו הטעם כל השמחה היא בשם.

(צח) כל אפסי ארץ, כנגד מקומות הישוב, שהם שבעה גבולות בצפון, ואחד בדרום.

(צט) יודו שמך, שב אל העמים, ושמך, שם העצם הנכבד והנגלה על ידי משה לישראל, כי בכל הלשונות אין לשם, שם כבוד, רק עם ישראל לבדם. רוממו, בצאתם מן המקדש, והשתחויה אל הר קדשו, בנראה, רק באמונת הלב, הוא לשם הנכבד.

(קא) אשכילה בדרך תמים מתי תבוא אלי אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי תמים תואר לדרך, כמו אתן תמים דרכי; הטעם, כי הוא ישכיל תמיד בכל רגע להרגיל עצמו ללכת בה, עד שלא ייגע ללכת וכאילו הדרך תבוא אליו מאליה, כדרך הכנור מרוב הרגילות. ורבי משה אמר: מתי תבא אלי, כמו ויבא אלהים אל בלעם, שתשרה רוח הקדש עליו בביתו בהתבודדו מבני אדם ודיניהם וריבם. (כן פי' לו, ואיזה פי' הוא הנכון ידבר על עת התבודדו והבדלו) והנה טעם אתהלך רגילות, כמו ויתהלך חנוך. לא אשית לנגד עיני, יספר על המחשבת שהוא במצח.

(קב) ועצמותי כמוקד נחרו, שהם בתולדות קרות. הוכה כעשב ויבש לבי, כשמש שיכה העשב ויבש, כן יבש לבי, כי סרה ליחת התולדות מהלב,‏ אשר כה הדבק הנפש עם הבשר, ולא יוכל לאכול לחם, כי הוא שבע בלא מאכל, והטעם כפול (כי שכחתי מאכול לחמי), כי המאכל מחליף, שהוא יביא חלקים, כנגד מה שיוליך האויר, וזה יודע בחכמת המזלות (?) ואתה ה' לעולם תשב, הטעם שאתה בלי שינוי,‏ ע"כ מלת תשב, כי כל תנועה שנוי הוא, כי הגוף, שהוא מן העפר, הוא כלי לנשמה העליונה, שהיא משמי השמים, ובהפרדה מעל הגוף תשוב למקומה, וכן כתוב: והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. וזה טעם אל תעלני. בדור דורים שנותיך, לפנים הארץ יסדת ומעשה ידך שמים, טעם שנותיך לעולמי עד, רק אין כח בלשון רק לדבר כבני אדם. וטעם לפנים, לפני הארץ שיסדת;‏ והטעם, שהוא מוצק לשמי השמים בראיות גמורות. שמים, שהוא חקו בכתב. המה יאבדו, אמרו חכמי שקול הרעת, כי משפט שמים וחקותם יסודו, והשם יחדש שמים חדשים וארץ חדשה, והם צריכים לפרש דברי ירמיה שכתב: אם ימושו החקים האלה, ודברי דוד: ויעמידם לעד לעולם חק נתן ולא יעבור. ור' יהודה בן דוד המדקדק הראשון, שהיה בארץ מערב, אמר, כי הכללים שמורים לעד לעולם, והפרטים יאבדו, והנכון, כי זאת הארץ (שזכר כאן) היא היבשה. ומעשה ידיך שמים (השמים שזכר כאן), הוא הרקיע, והם עומדים בכללם, ואובדים בפרטיהם; על כן אמר: המה יאבדו; כי הפרטים אובדים והכללים שמורים, וזה שיאמר: כי שמים כעשן נמלחו, והארץ כבגד תבלה, על הפרטים אמר היוצאים מן הכלל (נולדים ממנו), כי הם משתנים ואובדים (פי' שכתב שם; ויושביה כמו כן ימותון). רק הכללים, שהם החקים, העמידם חק ולא יעבור, והארץ לעולם עומדת. ואתה הוא באמת ואין זולתך. ושנותיך לא יתמו, אין להם תכלית וקץ, בני עבדיך ישכונו, כדרך וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו, וצדקתו לבני בנים.

(קג) ברכי נפשי, היא הנשמה העליונה. וכל קרבי, יקרא הגוף שהוא הבשר. והנה הזכיר שם העצם שהוא הכבוד, עם הנפש שהיא הכבוד, כי הנשמה היא כבוד הגוף, כי אין הגוף נחשב למאומה, רק בעבור הנשמה; על כן הזכיר בגלוי שם העצם עם הנפש, והשם (קדשו) עם הגוף. ולא הזכיר עם הקרבים שם העצם בגלוי רק בהעלם רחום, והזכיר מהשלש עשרה מדות מה שצריך לו על דבר‏ תחלואיו, כאשר עשה משה בעת תפלתו, כי לא הזכיר רחום וחנון ולא ה' נוצר חסד לאלפים, וכבר פירשתי הטעם במקומו. – וטעם רחום, שיתכן עלילות לשמור עבדו טרם בוא הרעה אליו. חנון, להושיעו בצעקו אליו. וארך אפים, להאריך לו. ורב חסד, שלא יפסיק חסדו. וטעם כי עפר אנחנו, כי העצמות הם מוסדות הגוף, והם קרות ויבשות כמתכונת העפר. וטעם לא יכירנו עוד מקומו, כי המקומות יפרישו בין הפרטים; כי אין גוף בלי מקום, ולא יעכב שנים מקומות. וחסד ה' מעולם ועד עולם, זהו שכר הצדיקים שהוא לנצח, והזכיר בתורה לאוהביו, שהם במעלה הגבוהה ואחר כן לשומרי מצותיו, מיראה, וככה פי' פה ליראיו, והם שומרי בריתו, רק זוכרי פקודיו הם האהובים (הדבקים); כי לעולם פקודיו לפניהם ובלבם, לא ישכחו רגע אחד. ה' בשמים כסאו, הטעם, בעבור שהזכיר שחסד השם על יראיו מעולם ועד עולם בלי הפסק, נתן ראיה לדבריו כי נכון הוא, כי השם בלי שינוי, וכסאו נכון בשמים שהם עומדים. ומלכותו בכל משלה, בעליונים ובשפלים. ובעבור שהזכיר הדרים בו, והם המלאכים שאינם גוף, כי על ידם תבאנה הגזרות מהשמים כדרך סנחריב, ומשה אמר: וישלח מלאך, ומלאך פניו הושיעם. גבורי כח,‏ כי אין יכולת בנברא לעמוד מפניהם, והמלאך שבא אל יעקב מצווה היה; וטעם לשמוע בקול דברו, כי אינם כבני אדם שיקוו מהשם שכר בעשותם דברו, רק זה הוא שכרם ותענוגם ותפארתם, לשמוע בקול דברו. ברכו צבאיו, הם צבא השמים העליונים (המזלות) משרתיו, הם השבעה שהם בשבעה מעונות, ברכו כל מעשיו הם המתכות והצמחים וכל החיים, כי הוא המושל בהם, ואחר כן השלים כאשר החל, ברכי נפשי.

(קד) ובמזמור הזה יספר מעשה בראשית, והחל מהאור כי הוא ההוה בתחלה, ואח"כ לשמים והארץ (הרקיע והיבשה) והדשאים והמאורות ודגי הים וחית השדה והאדם. והברכה שתברך הנפש סוד הוא, שתודה ותאמר לשם, כי הוא גדל מאד, על דרך, ומרומם על כל ברכה ותהלה. וטעם הוד והדר לבשת, רוב הודך והדרך, ילאו עיני הנשמה החכמה לראות כבודך, כאשר ימנע המלבוש לראות עצם הלובש. עוטה, הזכיר הנראה ממלבושו הוא האור, והוא עוטה אותו כשלמה, על דרך כבגד יעטה, וזה האור הוא הנזכר במעשה בראשית, הנברא ביום ראשון. נוטה, ביום השני, כדרך וימתחם כאהל לשבת. עליותיו, הם העבים והם בכדור הסגריר. יסד, כי הוא מוצק בשמי השמים, ומכונה כפי תולדתה בכח השם, על כן לא תמוט, כי אין לה תנועה, כי היא כולה קטנה כנגד השמים כנקודה בעגולה. ועשב לעבודת האדם להוציא לחם מן הארץ, כי כאשר תעבד האדמה תוציא צמח נכבד. עשה ירח, וכפי תוספת אורו וחסרונו, יתחדשו דברים במתכות ובצמחים ובחיים, וכפי נטות השמש בצפון או בדרום, יתחדשו שינויים בכל מקומות הישוב. – תוסף רוחם, תשלח רוחך, אנשי המחקר אומרים, כי כל חי אחר מותו יקום; וחכמי התושיה אומרים, כי הכללים שמורים והפרטים אובדים, וטעם יבראון, אחרים, והמבין בו יבין דרך האמת. יהי כבוד ה' לעולם, הם הנבראים, כי בדברו נעשו. וטעם ישמח, על עמידת הכללים. המביט לארץ ותרעד, הטעם כי הוא תולה ארץ, והוא נושאה בכחו, והזכיר כי לא תמוט לעולם; ואלו היה רוצה, היתה רועדת וההרים שרופים. – אנכי אשמח בה', כנגד ישמח ה' במעשיו, והטעם, כי תעמוד נשמתו, ותהיה כמו הכלל, ולא כן החטאים כי יתמו ויאבדו.

(קה) שלח חשך, אולי ישאל השואל, אם החשך מקרה, איך יהיה שליח? אולי יעיר זה השואל משנתו, ויראה, כן יהיה דברי אשר יצא מפי… אשר שלחתיו.

(קז) אמרי אל, הם פקודי הלב שהשם נטעם בלב כל מדבר. – יראו ישרים וישמחו, בעבור כי רובי האדם ידינם השם כמעשיהם בעולם הזה, על כן ישמחו הישרים, כי בעבור היותם ישרים, הם בשמחה, ולא ידאגו ולא יפחדו וכו'.

(קיא) גדולים מעשי ה'. אעפ"י שמעשיו גדולים, דרושים הם לדורשיהם ומבוארים וכו'. – סמוכים לעד לעולם, השם סומכם לעד, על כן יעמודו.

(קיג) ממזרח, ככה אורך הישוב, שהם י"ב שעות ולא כן הרוחב, על כן כתוב: התבוננת עד רחבי ארץ. המשפילי לראות, כי הכל ידע כמו הדבר הנראה, וזה הוא הכתוב בתורה: הוא אלהי האלהים, ואחריו: עושה משפט גר ויתום. מקימי מעפר, גם זה הכתוב קשור, כי העפר שהיא הארץ, נקודת העגול הגדול שהיא, המקיף וכו'.

(קטז) וטעם עושה שמים וארץ, שתקן היבשה והרקיע, כמו ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים; והנה הטעם, כי הוא מושל בעליון ובשפל והוא יברך אתכם. – השמים. ואני כבר פירשתיו בספר השם כי שמים על מתכונת שנים (זוגי), וגזרתו משם, בעבור שני מקומות בסדן שהם נטועים, וכן כתוב לנטוע שמים וליסוד ארץ.

(קיט) פקדיך, שהם בלב (השכליות), מצותיך. הם מצות עשה ויש מהם שלא פירש למה כו' וכאשר יביט עליהם בעין הדעת ידעם; על כן לא אבוש. משפטי צדקך, שהם דיני נפשות וממון. בפקודיך אשיחה ואביטה ארחותיך, עד לבבי שהפקודים נטועים בו, והפקודים יורוהו לשמור ארחותיך, שהם ישרים בכללים, אף על פי שבפרטים ירעו למי שהוא, הכללים שמורים לטוב לכל העמים. ופירוש הדבר תבין מהגשם, שהוא כלל שמור לטוב לכל העולם, ובכללו שהוא מטיב, יבוא ממנו מקרה רע למעטים. בחקותיך, בחקות שהשם נוהג עולמו. אשתעשע, (על כן) לא אשכח דבריך, שאמרת: אחרי ה' אלהיכם תלכו. דרך פקודיך הבינני, לדעת עיקר למה הם נטועים בלב. – אמרתך, הם הגזרות הבאות מהשמים, והטעם קיים כל גזרה שתביאני ליראתך – לעולם ה' דברך נצב בשמים, גזרותיך עומדים בשמים. לדור ודור אמונתך, יש סוד עמוק, כי הזכיר למעלה, כי דבריו, והם שוכני שמים, לעולם נצבים, ושוכני הארץ, הכללים נצבים. על כן לדור ודור (בלבד). וטעם ותעמוד, שנקודת הארץ היא נקודת גלגל העליון, בראיות גמורות. – נר לרגלי דברך, כמו לאורו אלך חשך בלי מכשול, והנמשל (דברך) הכבוד המאיר כנר. וטעם כל פקודי כל ישרתי, ‏כי כל הפקודים כוללים כל איש לב, ובאה זאת המלה בדרך, כל בכורי כל. פלאות עדותיך, הם מהעין על כל נפש, על כן נצרתם נפשי לבדה. שבע ביום, הרבה, ודבר שישוב כמו השבוע.

(קכה) ולישרים בלבותם, כי היושר בלב הוא. והוא היסוד, והדבור והמעשה כמו בנין.

(קלב) עד אמצא מקום לה', ידענו כי כל הארץ לשם היא כלה, רק יש מקומות נכבדים, שהם יותר נכבדים, על כן וזה שער השמים.

(קלה) וטעם מקצה הארץ, כנגד מקצה השמים מוצאו, כי העגול אין לו ראשית. רק כנגד המחל וכנגד הסמך הדבר אליו, והנה הטעם מכל מקום. פה להם, וכבוד האדם על כל נבראי מטה, בנשמה העליונה בעלת הדבור, על כן אמר פה להם, ואחר כן הזכיר הרגשת העין גם האזנים, שהם נכבדות בהרגשות, והניח השלש האחרות. וטעם אף אין יש רוח בפיהם, הרוח שהוא הגוף שימצא לאדם ולבהמה ולעוף לכל מרגיש, והוא עיקר כל הרגשות, והנה העצב פחות מכל מרגיש. וטעם בפיהם, כי הרוח הנכנס מהפה יחיה, ויעמוד זה הרוח בלב, ובצאתו מהלב יצא בפה, על כן אמר בפיהם. כמוהם, בלא נשמה ובלא מראה ושמע ורוח.

(קלו) לאלהי האלהים, המלאכים העליונים שאינם גופות ולא כגופות (נראה שצ"ל בגופות), לאדוני האדונים, המלאכים הם (נראה שצ"ל שהם) אדוני הארץ. לעושה נפלאות, מעין, והם העגולות הכבודות, שהם צבא השמים. לעושה השמים, זהו הרקיע, שהוא שמי הארץ, לרוקע הארץ, כי המים תחת הארץ בחצי הכדור, כאשר פירשתי בפרשת בראשית. לעושה אורים, הזכיר שני המאורות, כי חיי האדם תלוים בהם, ואח"כ פירש כל אחד מהם, את השמש לבדה, ואת הירח משתתפים, ובעבור היות השמש בלילה תחת הארץ אין כח לה, ולולי אור הלבנה והכוכבים לא ישאר חי וצמח.

(קלח) כי הגדלת על כל שמך אמרתך. והנכון בעיני, כי יש לשם הנכבד שמות תאר, כמו אדני הקמוץ, גם אלהים, אל, ושדי; רק שם העצם הוא הנכתב ואיננו נקרא, הוא הנכבד והנורא על הכל, וזה השם לא נודע עד שבא משה אדוננו, והשם אמר לו זה השם, וזה הוא ואודה את שמך, שהוא שם העצם, והנה הטעם, כי הגדלת על כל שם שיש לך, שהם שמות התואר, השם הנכבד שאמרת. – כי רם ה' ושפל יראה, אז יתברר להם כי השם, אעפ"י שהוא רם על הכל, הוא רואה השפל כמוני, שהייתי בתחלה רועה צאן. אם אלך בקרב צרה, הנה ידעתי, כי אתה רם, ותראה השפל; ע"כ אדע אם אלך בקרב צרה, אדע שתחייני. חסדך לעולם מעשי ידיך אל תרף, הנה חסדך לעולם עומד, ואני מעשה ידך, אם כן לא תרפני.

(קלט) זה המזמור נכבד מאד בדרכי השם, ואין באלה החמשה ספרים מזמור כמוהו, וכפי בינת האדם בדרכי השם ובדרכי הנשמה, יתבונן בטעמיו, ועתה אפרשנו בדרך קצרה בע"ה. – – החל חקרתני, כדרך חוקר לב ובוחן כליות. ויכולת לדעת כל סודי, אתה, תדע שבתי וקומי. והטעם כי תנועות האדם הפוכות, והכל כפי צורך האדם ומחשבתו וחפצו. לרעי מרחוק, מחשבתי מזמן רחוק, קודם רעי, כדרך בטרם אצרך בבטן ידעתיך, וטעם להוסיף אתה, כי אתה לבדך תדע מספר כל תנועותי, לא האדם בעצמו. זרית, מן זר זהב. הסכנת, והטעם הרגלת. ומלת דרכי, הם דרכי התולדה, העין לראות, והאזן לשמוע, והחיך לטעום, והלשון לדבר, והאף להריח, ועל הגוף להמיש, ‏וכן מעשה כל אבר דבר ידוע, לא יעשנו אבר אחר. וחכמי התולדות יבינו זה. והנה זה כדרך אם יוצר עין הלא יביט. צרתני, מגזרת וצרת עליה, אל תצורם. ומלת קדם, לפנים. ואחור הפך תנועת האדם. והנה הטעם, כי צרתני אחור ולפנים, ותשת עלי כפכה, ואין מצור ומצוק כזה. – פליאה, שם התואר, והמתואר הדעת, וזאת הדעת המחשבת היא. אנה, אין יכולת באדם ללכת, לא יוליכהו רוח השם; על כן אנה אלך מרוחך? והטעם מפניך. והארץ שהמוצק (שלה) הוא השאול. – גם שם, והנה הייתי כבורח מידך אל ידך. ואומר אך חשך ישופני, תיסרני, והנה ולילה ישיב אור בעדני. – וטעם כליות, הם המקומות הנסתרים, והם הקרבים כי הם בכרס הפנימית, וי"א כי הכליות (נבראות) תחלה, כי הם כמו שני סדני הגלגל, וי"א בעבור שיש להם כח בתאות המשגל, על כן נקראו כליות מגזרת נכספה וגם כלתה. – נוראות, תואר לעלילות, כמו וידבר אתם קשות. ונפשי יודעת מאד, והיא ידעה, כי נפלאים הם מעשיך. לא נכחד עצמי ממך, הכח של תולדת, שלא נראה ולא יצא במעשה, ככח הזוקן בנער הקטן והדבור בנולד, ואם הוא נכחד ממראה העין, גם ממראה עיני הלב, לא נכחד ממך. עושיתי, מגזרת מעשה לא מגזרת ושם עשו דדי. רוקמתי, הוא הצורה שיוצאה למעשה, ודומה סתרי הרחם, כמו סתרי תחתיות ארץ, והנה בחיות כתיב, והנה אופן שפל, כנגד אופנים למעלה ממנו. – גלמי, הוא הגוף הראשון, שהיה כמו טפה קטנה, והוא מגזרת יגלום, וכמוהו וחילופיהן בגולם, שאין לו לב, רק גוף לבדו. וטעם ועל ספרך כלם יכתבו, על אבריו, כאילו צורתו כתובה על ספר, והיא יוצאה בלא תוספת ובלא מגרעת. ימים יוצרו ולא אחד בהם, מגזרת יצירה, כמו הרים יולדו, כי על ספרך כל אברי ומתכונתם נכתבו באותם הימים שיוצרו, ולא היה אחד בהם ניכר ונבדל. כי בכח התולדות, להיות צורת העין והאזן והלב בטיפה הראשונה, ואם אין שם (עדיין) אבר נבדל. ולי מה יקרו, כנגד בנתה לרעי, והטעם כי אתה תדע כל מחשבותי, ואני לא אדע מחשבותיך, כי נשגבו ממנו, ויקרים הם לדעתם, והטעם דבר חדל הוא, כמו ויקר פדיון נפשם (וחדל). ולעולם אם המחשבה אחת, העלילות תהיינה רבות; על כן אמר מה עצמו ראשיהם, והטעם ראשי מחשבותיך, אספרם מחול ירבון הקיצותי ועודי עמך. ופי' אחר, אני‏ בצדק אחזה פניך, במראות אלהים בלילה, על כן אשבעה בהקיץ מתמונת מראות אלהים, ומראות על שנים דרכים, ויהיה (לפ"ז) רעיך כאשר אני חושב בלבי לדעת רעיך. והנה הוא במראה אלהים. והגוף שוכב בהדבק נשמת האדם בנשמה העליונה, אז תראה תמונות נפלאות,‏ על כן הקיצותי ועודי עמך, כי אין זה כדרך כל החלומות.

(קמא) אל תער נפשי, כמו ותער כדה, כי הרוח מלא הגוף.

(קמג) רוחך טובה תנחני בארץ מישור, והתי"ו לנוכח השם, ור' שלמה ספרדי ז"ל אמר, כח מהרוח העליונה. למען שמך ה' תחייני, בעבור שיוודע שמך, או בעבור שאני עובד שמך; וטעם כי אני עבדך, (בסוף המזמור) לאות על הפירוש השני בפסוק למען שמך ה' תחייני.

(קמד) צורי חסדי, הנה אתן לך כלל, תאמר אלהי תהלתי, גם תהלתי לבדו, כמו הוא תהלתך אלהי צורי, ברוך ה' צורי, וכן אלהי חסדי, גם חסדי ומצודתי, כי הטעם הכח שקבל מהעליון. והנה חסדי במנוחתי, ומצודתי בצרתי, אשרי העם, ולמה באה לו כל זאת הטובה בעבור שה' אלהיו.

(קמה) בכל יום, יום אחר יום אברכה שמך, עד שאהיה מהמהללים תמיד שמעלתם גדולה מהמברכים.

(קמו) תצא רוחו, היא השוכנת בלב. ישוב לאדמתו כי העצמות במתכונת העפר, והם מוסדי הגוף. השומר אמת לעולם, הם כללי כל מין, שהם בארץ ובים רק בשמים כל אשר בהם בפרטיהם הם שמורים לעולם, על כן לא תפחדו מאדם, וכו'.

(קמז) מונה מספר לכוכבים, שהכוכבים הם מפוזרים בגלגל העליון והוא ידעם כלם, והנה יהיה הפרש בין מנין ומספר, כי מספר הוא הפרט, ואנה מספר הכל קרוב מגזרת מנין. לכלם שמות יקרא, והטעם כמו איש לא נעדר (בישעיה) וזה אמת נכון גדול, אמר: מונה מספר לכוכבים כנגד ולתבונתו אין מספר. מעודד ענוים הם השפלים.

(קמח) זה המזמור נכבד מאד ויש בו סודות עמוקים, ועתה החל לדבר על השני עולמות, האחר העולם העליון, והוא העולם הרחב והגדול, ואחר כן הזכיר העולם השפל, שהוא כמו הנקודה במחשבת החושב בעגולה גדולה, והתחיל לאמר: אתם הדרים בשמים המרומים, והם שמי השמים, הללוהו כל מלאכיו, הם שאינם גופות; ואח"כ כל צבאיו, והם גופות טהורות ולא מורכבות, והם הכוכבים הרבים שהם בגלגל המזלות; ואח"כ הזכיר המשרתים, והזכיר בתחלה שמש וירח, כי הם המושלים, ואח"כ הזכיר כל כוכבי אור, בעבור שיש להם אור גדול, בעבור היותם קרובים אל הארץ, ואח"כ הזכיר שמי השמים, והוא כדור הלבנה; ואח"כ הזכיר כדור האש, שהוא סמוך אל כדור הלבנה; ואח"כ הזכיר כדור הסגריר, והמים אשר מעל השמים, עד כה גבול העולם העליון. והנה החל בנכבד והשלים בנבזה, הפך זה עשה בהזכיר העולם השפל ואמר על העולם העליון והדרים בו, יהללו, כי הוא צוה ונבראו, גזר או חפץ. ויעמידם, פי' שלא ישתנו לעולם, כי אינם מורכבים מארבע יסודות, חק נתן ולא יעבור, החזוק אחד מהם, או החק לא יפסק, והטעם כי שבתי יסוב בגלגלו פעמים בתשע וחמשים שנה, וכן לכל אחר חק עולם, ואמר הנביא: אם ימושו החקים האלה.