קצורים מפי' קהלת להחכם לצורך השׁער

הקדמת אורח חיים למעלה להשכיל למען סור משאול מטה; כי כאשר יתאוה האורח שנשבה, לשוב אל ארץ מולדתו, להיות עם משפחחו; כן תכסוף הרוח המשכלת להאחז במעלות הגבוהות,‏ עד עלותה אל מערכות אלהים חיים, שאיננו שוכני בתי חומר; כי הגויות נמשלות לבתים, ובעפר יסודם, וכענין די מדרהון עם בשרא לא איתוהי. וזה יהיה, אם תתלבן הרוח, ותתקדש מטומאת תאות הגויות המגואלות, המטנפות הקדש, להתערב בשאול מטה; ותשיב אל לבה לדעת יסודה; ולראות סודה בעיני החכמה שלא תכהינה; והרחוק כקרוב לפניה והלילה כיום: אז תהי נתכנת, לדעת קושט אמרי אמת, ויהיו מחוקקין עליה, שלא ימחו בהפרדה מעל גויתה; כי המכתב מכתב אלהים הוא, כי למען הראותה הובאה הנה; על כן נכלאה במסגר עד עת קץ, וכל זה להועיל ולהיטיב לה, ואם סבלה עמל שנים במספר, כן תנוח ותשמח עד עולמי עד בלי קץ. כי כל מעשה יפרד והיה לארבעה ראשים: טוב כלו, או טוב רובו ורע בקצהו, או רע כלו, או רע רובו וטוב בקצהו. והחלק הראשון הוא מעלת בני אלהים, והחלק השני הם החיים אשר על פני האדמה, והשנים הנשארים נעדרים, לא יתכן המצאם; כי לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם טוב, כי הכל לעולם הוא טוב, וכן כתוב: וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב. ואם היה שם רע, היה בקצהו; כי בעבור רע מעט, אין בדרך החכמה העליונה למנוע טוב רב. ושרש הרע מחסרון המקבל, ואם אין לנו יכולת לדמות מעשה אלהים כי אם אל מעשיו (בעבור היות הכל מעשיו); הנה ראינו, ילבינו הבגדים השטוחים לשמש, ויחשכו פני הכובס, והלא הפועל אחד יוצא מפועל אחד; לכן ישתנו הפעלים, בעבור השתנות תולדת המקבלים. ומחשבות בני אדם משתנות, כפי תולדת גויה וגויה, והשתנות התולדת, בעבור השתנות המערכות העליונות. ומקום השמש והמקבל כחה, והמדינות, והדתים, והמאכלים, ומי יוכל לספר אותם. וכל דרך איש זך בעיניו, ויער ה' וכו'; כי כל מעשה שיעשה נוצר לא יעמוד, כי כל הנבראים ילאו לברוא עצם שהוא שרש, או להכחידו עד שיהיה נעדר, רק כל מעשיהם דמות ותמונה ומקרה, להפריד מחובר ולחבר נפרד, ולהניע הנח ולהניח הנע; על כן מעשה בני אדם תהו וריק, כי אם יראת ה', ולא יוכל איש להשיג אל מעלת יראתו, עד עלותו בסולם החכמה ויבנה ויכונן (הסולם) בתבונה.

(א) ושלא יאמר אדם בלבו, שיש בדברי העולם הבל, ויש בו שרש עומד, הנה חתם הכל הבל. וענין תחת השמש הוא הזמן המתהפך, כי השמש לבדו יוליד הזמן, כי היום תלוי בשמש, מעת זרחו ועד באו וכו'. וכן זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף על פי נטות השמש לפאת צפון או דרום. אעפ"י שיש לירח בבהמות ובצמחים הלחים ובמוח מעשים נאים, וכימה לקשר, וכסיל לפתח, אין מעשה כלם כנגד מעשיו, כ"א חלק מחלקים רבים. ואם השמש אחד ישתנו מעשיו כפי השתנות המאה ועשרים מחברות השבעה, והשתנות תהלוכות כלם עם נוע גובה גלגל המוצק היוצא; על כן לא תמצא מתכונת מלאכת השמים נמשלה למתכונת אחרת, רגע אחד. ועל זה נזכר בספר יצירה שתי אבנים כזכות שנים, עד תשע, שאין הפה יכול לדבר ולא האזן יכולה לשמוע. – והעמל לבקש חכמה עד שיתברר מוחו, יש לו יתרון, כי אין הרוח של אדם, תחת השמש. – בעבור היות כל נמצא תחת השמש מורכב מארבעה מוסדים, מהם יצאו ואליהם ישובו, והם: האש והרוח הנח שהוא האויר והמים והארץ. זכר ארבעתם, והחל בארץ, שהיא כמו היולדת; ואחר כן זכר השמש מקום האש, בעבור רוב חומה, ואח"כ הרוח והמים. ואמר על הארץ שכל הנוצרים ממנה, אליה ישובו, כענין, כי עפר אתה ואל עפר תשוב, והיא עומדת, ודור הולך ודור בא. – כבר בארו אנשי המדות, שכל הנבראים הנראים על עשרה חלקים (ובגדלם), והשמש גדול מכלם. ואין אחר כמוהו, והוא השרש במלאכת שמים, כדמות הנקודה בחכמת המדות, והאחד בחכמת החשבון. – והענין בזכירת אלה ארבעתם וכו' היות כל הנמצאים תחת השמש נולדים מהם וכו', ואם הם, שהם השרשים, מנהגם לשוב אל מקום כשהיו, איך יעמדו הנולדים מהם? ואם היו בראשיתם הבל כן יהיו באחריתם, ואם האדם הבל, אף כי מעשהו, שהוא כמו מקרה לו, ואף כי מחשבותיו שהם כמקרה המקרה.

ואחר שהודיע הארבעה השרשים, שהם עומדים על מתכונתם, ואם תקרה להם תנועה, בסוף ישובו כשהיו, אמת (נראה שצ"ל אמר) ידענו הכלל, והפרטים הנולדים מהם לא יעמדו רגע אחד על מתכונת אחת, על כן לא יוכל אדם לספור אותם, והעין לא תשבע מראותם; כי סבת ראות העין התמונות, שהם מתדמות באויר הזך, ולא יעמדו רגע אחד. ואזן לא תמלא משמוע הפרטים, כי גם סבת השמועה, הכנסת האויר שיש בו תמונת הקולות, גם הם לא יעמדו; על כן לא תוכל העין לשלוט בפרטים, ולא האזן לשמוע מספרם, כי אין קץ ומספר להם אצל בני אדם; לכן היוצר לבדו ידע הכלל והפרט בי מעשה ידיו כלם. – מה שהיה הוא שיהיה, אמר המשורר על הבריאות העליונות: כי הוא צוה ונבראו, ויעמידם לעד לעולם, ועל הבריאות מטה אמר: כי נשגב שמו לבדו, והענין כי תהו המה כלם. וענין מה שהיה, הוא על הגלגלים וצבאותם; כי הם עגולות חוזרות חלילה, וראשיתם כסופם וסופם כראשיתם. ומה שנעשה הוא שיעשה, על הכללים, שהם שמורים כמין אדם ומין סוס, ומין כל חי ומין כל צומח. ותולדת אלה מתנועות העליונים, ואם העליונים עומדים, יעמדו הכללים, שהם בתבנית מערכות הצבאות. אעפ"י שלא אוכל ‏לספור הפרטים, כלליהם שמורים וידועים וספורים, ועל זה הדרך תראה עולם שלמעלה ועולם שלמטה עומד על דרך אחד, ואין כל חדש. ואמר: בירושלים, בעבור היות מקומה נכון לקבל החכמה… וידוע כי רוחב ירושלים שלשים ושלש מעלות … וכאשר התעסק לראות שרשי המעשים מצא שהם הבל ורעות רוח. ויהיה (לפ"ז) פי' תחת השמים כמו תחת השמש (דברי העולם השפל), ויתכן שרמז במלת תחת השמים, כמו תחת השמש (שבמקרא שלאח"ז), לגלגל העליון ששם כל צבא השמים (מתעלה ברוחני והוא היומי), וחכמת סוד המזלות על מ"ח צורות הגלגל. ואחר שהסתכל בדרך החכמה, לדעת עיקר כל המעשים (איך) שהם נולדים מכח השמים, וראה שהוא ענין רע וקשה, בעבור קוצר דעת בני אדם לספור המולידים, ואף כל הנולדים, ואין מספר לגדודי שמים. – מעוות לא יוכל לתקון, והענין על דרך הפי' הראשון של שני הפסוקים שהם לפני זה (שמוסב על המעשים שבעולם השפל בעצמו), אחר שראה שהכל הבל, לא יוכל ההבל לשוב כמו עומד; כי המעוות לא יוכל להיותו נתקן, כי תולדתו מעוות ובעל החסרון, אין בו יכולת, להמנות עם השלמים. ועל הפי' השני (שמוסב על מעשי העולם התיכון ומערכותיהם), שנולד במערכת חסרה, אין בו כח להשלים נפשו, והנה נמצא המתעסק לחקור עיקר התולדות ממלכת שמים, מתעסק בתהו (לפי שלא תועיל לו ידיעתו במוכרח ורק לעצבונו), וזה נכון ברוב מבני אדם וברוב ממעשיהם (באורו בכי תשא). בעבור היות הלב משכן הרוח, והוא הנברא בגוף בתחלה (כי הוא דמות מלך והמוח שר צבא), היה הלב כנוי לחכמה, ולשכל, ולטעם, ולמחשבת הבינה, בעבור היותו המרכבת הראשונה לנשמת האדם העליונה, וכן יכונו הדבורים בלשוננו שפה, בעבור צאת הדבורים ממנה.

(ב) וראיתי שיש יתרון, כמו שיבדיל האור הצורות ומראה הקרובים והרחוקים, ויעמיד כל דבר על מתכונתו, כן דרך החכמה. – וענין חלקו, החלק שיצא בגורלו, כמו שאמרו קדמונינו ז"ל בני חיי ומזוני וכו'.

(ג) לכל זמן, והנכון שיש לכל חפץ תחת השמים עת וזמן, כי בהשחתת המתכונת המולידה, ימות הילוד, ותתחדש מתכונת תעשירנו, והפך העושר, כי עתים קצובים הם, ובבוא העת, יתנועע אדם, אשר הוא מוכן לו, ותהיינה תנועותיו כתנועת הצלם, כענין אך בצלם יתהלך איש, וא"כ אך הבל יהמיון. גם אמר כי אין העתים קצובות על בן אדם לבדו, כי הנה הנטיעים כן הם. אפילו התאוה הנטועה בלב בן אדם יש לה עת, והיא לחבק השוכבת בחיקו ולרחוק ממנה. והנה הזכיר שלמה אפילו הדבור יש לו עת, גם האהבה גם השנאה תלויה בעת וזמן. – והענין הנה דבר העתים לכל דבר, לעלות אל עושר או לרדת ממנו, ועליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע. – והענין שהאלהים בקש מן הזמן שיהיה נרדף, זמן רודף אחר זמן ולא יהי נפסק, כי הזמן שעבר שב עומד, ואשר להיות שב כמו עבר ושב הזמן אחד, ואם יתחלק לזמן עתיד ועבר; וזה ענין יתבאר בגלגל, שכל חלק ממנו ירדוף אחר הנקודה האמצעית, והיא המוצק; ונקראת מוצק, בעבור צוק המקום, והקו הראשון הוא הרחב, וכן רחב לא מוצק תחתיה, וישוב החלק שהיה במזרח במערב והפך; ואין למקום תנועת הגלגל ראשית שיחל ממנו, כי כל ראשית אחרית וכו'. והנרדף, הוא המוצק. והענין מי ומי שידע בבני האדם ההפרש, שיש בין רוח האדם ורוח הבהמה, והענין כי לא ימצא אחד מני אלף. ודעת הרוח עמוקה וצריכה לראיות, ולא יוכלו להבין אפילו קצתם, כי אם המשכילים, שהתבררה מחשבתם במאזני החכמה ובארבעה יסודותיה, שהשלשה מהם ספר וספר וספור, ומורכב מן השנים (נראה שרומז למה שחשבו בהגיון לראשי הידיעות, המוחשות והמושכלות, והמקובלות והמפורסמות). ומתורת אלהינו יוכל להבין, כי הנה אמר במיני הצמחים תדשא הארץ, והנה יש לארץ כח להדשיא, בדבר אלהים, ובעבור היות המדשיא גוף, ממנו יצאו ואליו ישובו, ולא יעמיד הנולד שהולידה הארץ, כי אם ימים קצובים, בעבור שיש קץ לגדולו, ובעמדו ולא יגדל ישוב לאחור. וכן אמר ישרצו המים נפש, והנה המים הולידו נפש כל שרץ ועוף ודג בדבר אלהים, וכן אמר תוצא הארץ נפש חיה למינה, ולא אמר בתורה נפש אדם, רק אמר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. והזכיר שברא גופו מן האדמה, ואח"כ ויפח באפיו נשמת חיים. ורמז חיים, בעבור שהיא עומדת, ולא תאבד כנפש הבהמה. והפרש יש בין נשמה ונפש, כי לא מצאנו בכל המקרא נשמה כ"א על בני אדם וכו'.

(ד) וטוב אשר עדן לא היה, ורבים תמהו, איך יאמר: וטוב למי שלא נברא? ואיננו תימה, בעבור קוצר הלשון לדבר, כי אם על דרך דמיונות, וכן אמרו החכמים ז"ל: אשרי מי שלא נברא, כמו שיאמרו חכמי שקול הדעת, כי כל דבר הוא יש או אין, ואם הוא דבר, איך הוא אין?

(ה) ודע כי האלהים נצב עליך, ורואה אותך ושומע דבריך. כי הוא בשמים, בגבהי מרום הגבוהים, ואתה על הארץ, ואין למטה ממך. – כי חסדו עמו בכל חלקי הרגע שיחיינו ויתענג בהרגשות, וחכם היה בצרפת, גם הוא חבר בקשה תחלתה: אמרי האזינה ה', ויש בה דברים אינמו נכונים; מהם שאמר: הרחבת עולמות אין להם גבול, ומה שאין לו גבול איננו נברא. ואמר: כי שמך בך ובך שמך, ואילו ידע מה פירוש שם, לא היה זה הדבור עולה על לבו. – גבוה מעל גבוה, דע כי יש שומר, שרואה זה החמס, ואינו אחד, רק הם רבים, וכל אחד גבוה מעל גבוה, שומרים רבים לא ידע איש מספרם; כי הם גבוהים על אלה שמעלתם איננה שוה. והיודע סוד השם, ידע כי גבוה מעל גבוה הם חמשים וחמשה. ולא אוכל לפרש.

(ז) טוב כעס משחוק, כבר בארו חכמי הראיות שיש באדם שלש נפשות…. יעוין שם לעת הצורך. ואל יאמר מה היה שהימים הראשונים וכו' כמו שיאמרו הכסילים אם ירדו מגדולתם שנהפך העולם, כי המבין ידע כי הימים שוים, והמערכות העליונות הם הם, רק המקבלים ישתנו איש איש כפי חלקו. – שהחכמה תחיה בעליה, כי החכמה היא צורת הנשמה העליונה, שאינה מתה כמות הגוף. – והחכם שאין לו נחלה וכסף, ישמח בחכמתו ולא יכעס בעבור עניו, כי כבר נגזר עליו מה שנגזר מששת ימי בראשית, ומביני מלכת השמים יבינו, והוא פירוש אשר ברא אלהים לעשות; כי האלהים שם בכל מלאכתו כח על הדמות הראשונה, ומי שהיתה מערכתו מעוותת בדבר ממון או דבר אחר, אין לו תקנה. – גם את זה לעומת זה, כענין שנאמר בספר יצירה שבע כפולות בג"ד כפר"ת, והענין שעשה זה לעומת זה, ולא יוכל אדם לטעון, בעבור שהחסרון בא מן המקבל, כמו שפירשתי בתחלת הספר. – טוב אשר תאחוז, כבר פירשתי בפסוק טוב כעס משחוק. מעט מחלקי הנפש. ואיש השכל יתן לכל נפש חלק בעתו, ואיננו צריך לחפש מה יעשה, רק ילך אחר תורת אלהינו, ולא יסור ממנה ימין ושמאל, וישמור המצות, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, בשני העולמות. – ומנין עשרה, בעבור היותו סך חשבון, והוא ראש הכלל. כי כל מה שיש למעלה ממנו הם אחדים, ובעבור היות עיקר כל דבר הראש ואמצעיתו וסופו, היה האל"ף בלה"ק בתחלה והיו"ד בסוף והנה היו הה"א והוי"ו אמצעיים, ואלה הארבעה אותיות הם למשך, ולא יתכן שימצא אות או תנועה רק שיהיה אחד מהם נמשך עמו, והאל"ף והיו"ד בחשבון שומרים עצמם כמו גדר, והה"א והוי"ו עגול חשבון, וסוד גדול יש בכלם, כשם הנכבד והנורא שאינו שם מדה, והוא מן האותיות הנזכרים, כי אין אדם אשר לא יחטא בפועל או בדבור או במחשבת, ככתוב בספר משלי: לב חורש מחשבות און. – סבותי, הסבותי פני ומחשבותי בלבי אם תתחבר החכמה והחשבון, שהוא פירוש מחשבות הדעת עם הרשע והסכלות וההוללות. ומוצא, מוצא החשק יעור עיני חכמים, ויסלף מחשבותם ותתבלע חכמתם. – ראה זה מצאתי וגו', אחת לאחת וגו', והענין שלא יוכל האדם למצוא מחשבת, שהוא החפץ, עד שיסמוך אחת לאחת; שידוע שהמחברת האחת נושא ונשוא, וכן המחברת השנית, רק תהיינה בהסמכם הנשוא בראשונה נושא באחרונה, או שני הנושאים או שני הנשואים בשוה, אז תוליד בין שתי המחברות דעת שלישי. והנה כן בדברי הנפש, אף כי בגויות. והענין, כי אין ראוי לחכם להתחבר עם אשה כלל, לולא שלא יתכן להשאיר דמותו תחתיו, שהוא שלישי, כי אם בהתחבר האב והאם. – ופירוש אחר וכו' ויהיה פי' מלת חשבון מחשבת או מנין, והענין כשתחשוב בכל דבר שתמצאנו, איננו לבדו עד שיסמך לאחר, כמו גדול וקטן; כי לא יקרא גדול, כי אם כנגד קטן ממנו, והקטן בהפך. וכן חכם וכסיל, וכן צדיק ורשע, ג"כ בחשבון; כי בהתחבר אחת לאחת, יקום ראש המנין (ב'); ואם תתחבר אחת לראש, ישוב כמו סוף (ג'); ובהתחבר אחת לסוף, ישוב נגדר (פאטענץ, ד'); ובהתחבר אחת לנגדר, ישוב עגול? (ה'); והעגול, מיושר? (ו'); והמיושר, שלם? (ז'); והשלם גוף מעוקב (ח'). והענין, אפילו שלא ימצא איש שכל וחכמה ויראה, והוא האדם הישר (בהחלט), רק ימצא כנגד בני האדם האחרים; ובזכרים לבדם, ימצא (רק) אחד מני אלף, כי החכמה תוליד הענוה; כי בהתגבר הנשמה על הרוח, יסור הכעס ועזות המצח.

(ח) א"כ (למלך) לבשר ודם, אף כי למלך האמת, שמלא כבודו מעלה ומטה. – ויודעי בינה לעתים, כבר פירשו רז"ל, שהיו מחשבי עבורי השנים, ויודעי העתים הם אנשי המזלות. – כי איננו יודע‏ מה שיהיה, לא ידע מה יהיה, ואם ידע, ידע דברים על דרך כלל, או נסיונות שנסה, מי יגיד לו בפרט כאשר יהיו הדברים? – ואין משלחת במלחמה, מלחמת המתכונת השומרת הגוף עד עת קץ עם החולי הנכנס בגוף, ואם תחלש המתכונת ימות בן אדם. ולא ימלט רשע את בעליו, רוב התנועה והנצוח כענין, והוא, ישקיט ומי ירשיע, ובכל אשר יפנה ירשיע.

(ט) והראיה כי החכמים בעלי הדעות אבות המלאכות אין להם לחם. – כי עת ופגע יקרה את כלם, ופירוש עת, מה שיש במתכונת המערכת העליונה הראשונה. ופירוש פגע, פגיעת אחג מן המערכת, באחד מהשבעה, שהוא החצי, וחציו לפניו ואחריו, ושלישיתו, וחציו לפניו ואחריו. – ואל תתמה, כי כל חטא הוא קטן וגדול לפי מעלת העושה, כענין בקרובי אקדש. ומה נכבד דרש קדמונינו ז"ל במלת וסביביו נשערה מאד, וכן נכתבו מלות קשות על גדולים משלמה המלך, על דבר קל, ולא נעשה בזדון, רק אחרים סבבו הדבר.

(י) לב חכם לימינו וגו', לא יאמר על גוף הלב, כי באמצע הוא לכל לחכם ולכסיל, אעפ"י שראשו נטוי לצד שמאל. וענינו, ששכל החכם עמו, ובשעת הצורך ימצאנו מיד בכל עניניו במהרה, והפך זה הכסיל, כאילו לב חכם לימינו, כי לימין יותר כח מן השמאל ויותר מהירות, בעבור היות מבוע הדם, שהוא הכבד, לפאת ימין, ואין איש אטר יד ימינו טענה, כי המשל הוא על דרך הנמצא ברוב בבני אדם. – בעצלתים, ידוע כי כל מלה שהיא ע"מ שנים היא שנים, כמו עינים וכו', וכן שמים; ומבין סוד הגלגלים יודה כן (התנועה לגלגל סביב קוטרו ועל שני סדניו) וכן פעמים, גם מים ויש לו סוד סתום וחתום.

(יא) הן חלק לשבעה, עיקר שבעה במקרא, מה שאמר בעל ספר יצירה. והיכל הקדש מכוון באמצע. ואמר לשמונה, כנגד ימי השבוע,‏ כי היום השמיני הוא כמו היום שהחל בו, והענין תמיד בלי הפסק. – כעצמים, ענינו גוף הילוד טרם יולד, וקראו עצמים, כי הם מוסרי הגוף, כי הבשר והעור כמו מלבוש. – ומתוק, ואמר על האור מתוק וכו' בעבור התחברות ההרגשות במקום שעל המצח, והוא מקום (?) ויאמרו מלה שהיא ידועה לזאת ההרגשה להרגשה אחרת. – והאור,‏ הוא אור השחר, שיעלה טרם זרוח השמש, ויעמוד אחר בואו, שעה ושליש שעה מהשעות השוות.

(יב) שומרי הבית, י"א שהם הארבעה הממונים בכל אבר ואבר לשמרו, והם: המושך והמעכל והמעכב והמטהר. גם יפרש אנשי החיל: הזן והמוליד והמציר. ותפר האביונה, והענין תפר היועצת מועצותיה והיא הרוח, ותהיה זאת המלה תאר מבינה, והוא כינוי לרוח בעלת הבינה. – וחבל הכסף, הוא חוט השדרה, וקראו כסף, בעבור היותו לבן. וגולת הזהב, הוא המוח, ודמהו לזהב, בעבור הקרום שהוא אדום, שהוא עליו. והכד היא המרה, ונקרא כד, בעבור ששם תתחבר המרה האדומה. והמבוע, הוא הכבד. וישוב העפר, לא ישאר בגוף כ"א העצמות, גם הם ישובו עפר. – והרוח תשוב, זה הפסוק יכחיש האומרים, שהרוח הוא מקרה, כי המקרה לא ישוב. – ובא ה"א ידיעה על קהלת, בעבור היותו תאר השם, כי לא יבא על שם העצם. – דברי חפץ, היא החכמה העליונה עד שמצא, והענין מה חפץ יש בזה שנברא כך ולמה כך. – כי את כל מעשה האלהים, סוד שלא זכר בספר בראשית, עד ויכולו לשם שם, כי אם האלהים, הוא סוד ספר קהלת. סוף דבר, כבר השמעתיך הכל או שמעת כל מחלוקת החכמים, זה עשה את אלהים ירא.‏ כי זה כל האדם, ישוב לענין שעבר, שהוא, האדם בחייו ובמותו הבל, וענינו, כִי זה מקרה כל האדם, או כי זה עיקר כל האדם וישוב ליראה השם הנכבד והנורא.