שׁיר השׁירים

הקדמה זה הספר נכבד וכלו מחמדים וכו', ובו סוד סתום חתום, כי החל מימי אברהם אבינו עד ימות המשיח. וכן כתוב בשירת האזינו, בהנחל עליון גוים, מן דור הפלגה, ער שוב ישראל מהגלות אחר מלחמת גוג ומגוג, ואל תתמה בעבור שהמשיל כנסת ישראל לכלה והמקום דודה,‏ כי כן דרך הנביאים, וכו', וחלילה חלילה להיות שיר השירים בדברי חשק, כי אם על דרך משל, ולולי גודל מעלתו לא נכתב בסוד כתבי הקדש, ואין עליו מחלוקת, כי הוא מטמא את הידים (?). – אנשי המחקר הואילו לבאר זה הספר על סוד העולם, ודרך התחברות הנשמה העליונה עם הגוף שהוא במדרגה התחתונה, ואחרים פרשוהו על המתכונות… ואין האמת, כי אם מה שהעתיקו קדמונינו ז"ל, שזה הספר על כנסת ישראל. – ואחר שהעיד הפסוק, שנראה המקום לשלמה פעמים, מה תימה יש בו, שיתנבאו על דבר עתיד, כי ברוח הקדש דיבר זה הספר, וכן תמצא באסף המשורר והימן, שחברו שירות ברוח הקדש, שנקראו נראים וחוזים, וזאת היא הדרך הנכונה לא יוכל לכחש, בי אם פתלתל ועקש. – אנשים שלא היה להם אלוה הכניסם (אברהם) תחת היחוד; חדריו. ויתכן שהחכימן ועמד על סודות צפונים. – אעפ"י שאני שחורה בקצת מעשים רעים, נאוה אני בשמירת הברית ויחוד השם. – נוטרה, שאטור דתים נכרים, ועזבתי שלי (במצרים). – במסבו, כמו מקום מעולה ונכבד. בין שדי ילין, בין הכרובים או באמצע מחנה ישראל. – אחר שעלתה שכינה לשמים גלו ישראל לבבל. – פתחתי אני לדודי, זהו בנין הבית (שני) וחשבו, שהשכינה תדור עמהם, וכן הבטיחום הנביאים, ושכנתי בתוכך, אילו היו על דרך ישרה, והנה השכינה לא נכנסה עמהם, וזהו בקשתיהו וגו'. ראשו כתם פז, הוא כסא הכבוד. קוצותיו תלתלים שחורות כעורב, כענין ישת חשך סתרו, סביבותיו סוכתו. עיניו כיונים, עענין בכל מקום עיני ה' (משלי). רוחצות בחלב, כענין טהור עינים מראות ברעה – לחייו, הם שרי הפנים. שפתותיו, הם המלאכים השלוחים לבני אדם, כמו גבריאל: ידיו גלילי זהב, הם האופנים. ממולאים בתרשיש, כענין, מראה האופנים ומעשיהם כעין תרשיש. – מעיו, היא האפודה האמצעית, שיש בה תמונות מכוכבים נקבצים. שוקיו עמודי שש, הוא הגוף, שממנו נברא העולם, וענין שש, שיש לו שש קצוות. מיוסדים על אדני פז, הם הארץ, כענין על מה אדניה הטבעו. – מראהו כלבנון, הענין, שיש בלבנון עצים, אין מספר להם אצל בני אדם, וכשיראה האחד מהם יחשוב שאין כמוהו, ולא ילך כי אם מעט בלבנון, וימצא יותר מופלא ונכבד ממנו, כן מעשה המקום. – בחור כארזים, שהוא עומד וכן מעשיו, ולא יכלו, כי אם חדשים לבקרים רבה אמונתו. – לרעות בגנים, זה שעלה למרום, והוא דר עם המלאכים שהם צדיקים. שערך, שהיו בבית שני נזירים. שניך, גבורים. רקתך, כהנים. גנת אגוז, משל לכנסת ישראל, שלא יראה הפרי אלא אחר השברו (בצרות), הפך וישמן ישרון ויבעט. ראשך עליך ככרמל, זהו נחמיה בן חושיאל, שהוא מבני יוסף. ודלת ראשך, זהו אליהו. מלך אסור ברהטים, הוא המשיח שהוא אסור, כאשר העתיקו קדמונינו, כי ביום שחרבה ירושלים נולד; כשיעלו ישראל ממדברות העמים יאמרו למשיח, שהוא דודה: דע כי תחת התפוח עוררתיך, והענין כי היית אסור וישן, ולא התרתיך כי אם בתפלתי. – אם יתן איש, כמו המן הרשע, ללעג יהיה, שלא יוכל לשנות דת ישראל, כי המקום הוא שומר תורתו, כענין אתה ה' תשמרם, ושהוא חוזר על הפסוק הראשון, אמרות ה' אמרות טהורות. אחות לנו קטנה, תאמר כנסת ישראל אחר שתתחבר: עוד נשארה לנו אחות מעבר לנהר כוש, שני המטות וחצי המטה. ביום שידובר בה, ביום הנחמה, כמו דברו על לב ירושלים. אם חומה היא, אם שמרה עצמה ולא יצאה מהדת, נכין לה מקום וטירות מלאות כסף נלך בשבילה. ואם דלת היא, שלא שמרה המצות, ופתחה לכל, נצור עליה ונמנענה, שלא תבא אלינו. ענתה היא ואמרה: אני חומה, שומרת דתי הייתי, תורה שבכתב ושבעל פה היו לי. אז יהיו כל ישראל בשלום; אמרה שכינה, היושבת בגנים: את כנסת ישראל! כמה יתאוו המלאכים לשמוע את שיריך. ענתה כנסת ישראל: אם טוב בעיני דודי, ברח מהמלאכים, ורד אל הרי בשמים, הם הררי ציון, כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם.