העתקות מן ספר ויקרא לשׁטת החכם באלהיות ובסתרי התורה

ויקרא מצאנו ברית יחיד בעבור שני דברים; גם יתכן להיות מצוה אחת בעבור דברים רבים; כמצות העולה והקרבן, כי בתת כל חלק בעתו, ימלט החלק שיש לו חלק לעולם הבא; על כן פירש לכפר לתת כופר. ועד מתחלת כי תשא; על כן כתוב: פן יפגענו בדבר; גם יש בעולות סודות לעתידות; גם יתבונן מכל קרבן סוד התולדת; והחטאות והמנות (כצ"ל) להחיות מורי התורה. – וטעם ויקרא אל משה, ולא יכול משה, שהכבוד קראו מאהל מועד שיבוא שם, ושם ידבר עמו; והכבוד לפנים מהפרוכת, ושם היה משה נכנס, כי כן כתוב; וזה טעם ותמונת ה' יביט. – וטעם להזכיר הקרבנות קודם המצות, כי השכינה תשוב אל מקומה אם לא ישמרו תורות העולם; וכן היה. וחלילה להצטרך לעולם, וכן כתוב; אם ארעב לא אומר לך, רק יש לו סוד. – כי דרך שעיר המשתלח איננו כדרך כל קרבן. – והגוף הקרב לכפר על העולה על הרוח יקרא עולה; גם כן הקרבן בעבור חטאת ואשם. – והזכיר הנפש (אצל קרבן מנחה), שהמנחה נדבה, גם הנפש תקרא נדיבה, ורוח נדיבה תסמכני. ונקרא כליות, בעבור כח תאות המשגל, והיא מגזרת נכספה וגם כלתה נפשי. – וטעם שבע פעמים המצאנו בפרשה בלק; ובעבור גודל מעלת הכהן, יזה מדם חטאתו על פרכת הקדש, ועל קרנות מזבח הקטרת. וכל הפר, חוץ מהחלבים, ישרף בחוץ, כי איננה עולה. – וחטאת הקהל כחטאת הכהן הגדול בכל משפטיה, והנה הכהן הגדול שקול כנגד כל ישראל. – והנשיא יקריב שעיר, מטעם, זרזיר מתנים או תיש, כפירוש הגאון בספר משלי, והוא זכר למעלות הנשיא, רק לא יובא את דמה לפנים מהקדש, והכהנים יאכלו חטאת הנשיא לכפר בעדו, כי כן כתוב; ולא יאכל הכהן הגדול חטאתו (חטאת עצמו). – מעם הארץ, והם כל ישראל והכהנים ההדיוטים וכל הלוים, שעירת עזים נקבה כי מעלתו נקלה ממעלת הנשיא. – וטעם ונסלח לו בפרשת שלח (אריכות אף עד שיעשה תשובה שלמה).

צו היא העולה, נקראת כן, בעבור שהיא עולה כלה על המזבח; ובכאן רמז, שלא יעלה עולה בלילה, רק היא תהיה על מוקדה כל הלילה. אצל המזבח, מחוץ לפאת מזרח (רחוק ממקום הכבוד). – וטעם לא תאפה חמץ, הוא העקר אסור החמץ לא חיוב המצות כמצות (כצ"ל) פסח. – מקום שחיטת כל חטאת צפונה. –קדש קדשים הוא, כי הוא כאחד הקדשים. – הכהן המחטא, כאילו אמר: המסיר חטא החוטא. – במקום קדוש, והוא חצר אהל מועד, כי יש הפרש בין קדוש וטהור. והנה מקום הפרוכת יקרא קדש, כי החצר ואם הוא קדש, כנגד אהל מועד חול; והנה גם יקרא לפנים מהפרוכת קדש כנגד אהל מועד, כמו, בזאת יבוא אהרן אל הקדש. – והנה הדם יכפר על נפש אהרן, וכן, כי הדם הוא בנפש יכפר, וטעמו בנפש שיש בו לכפר; והנה נפש תחת נפש; וקרוב מזה הטעם ותגע לרגליו.

שׁמיני וטעם, כבר אמר להם משה, זה הדבר עשו, שיתנו שעיר ועגל וכבש ושור ואיל, אז יראה לכם כבוד ה'. והטעם על האש שיצא, כי לא יוכל אדם לכפר על אחר, עד היותו טהור מכל חטא. – וימותו לפני ה' כי חשבו שעשו דבר רצוי לפניו. – וטעם ואחיכם כל בית ישראל, תמצאנו רמוז בפרשת ראה אנכי. אל תשקצו את נפשותיכם, להיותם מטונפות, ומגואלות, ואל תטמאו בהם כי ידוע, כי הגוף הנאכל ישוב בשר בגוף האוכל. ונטמתם בם וגו' ויש אומרים, שהם שני שרשים, והעד, נטמינו בעיניכם, וטעמו, באדם שאין לו דעת. – וטעם כי אני ה', כי לא העליתי אתכם מארץ מצרים, כי אם להיות לכם לאלהים, ואם לא תהיו קדושים לא אהיה לכם לאלהים, על כן אם רצונכם שאהיה לכם לאלהים תהיו קדושים.

תזריע ורבים אמרו שהאשה מזרעת תחלה יולדת זכר, על כן וילדה זכר ועל כן דעת חכם יון שהזרע לאשה, כזרע הזכר מקפיא, וכל הבן מדם האשה, והנה פי' תזריע, תתן זרע, כי היא כמו הארץ. – וסבת טמאתה שבעת ימים עד שובה אל המרובע, כן ימצא בימי החולי, כי השנוי יראה עד סוף כל ז', – והשם גזר על הזכר כמספר הזכר, אשר תשלים צורתו בבטן, והנקבה כפלים וזה דבר ברור ומנוסה. – וי"א שטעם הכבש לעולה שמא עלתה שום מחשבה על רוחה בשעת לדתה מרוב הצער, וחטאת שמא דברה בפיה. – וטהרה ממקור ‏דמיה, זה אות כי לא תטהר בתולדתה עד הימים הספורים. וכפר עליה הכהן וטהרה, זה יורה, אם לא יכפר עליה הכהן, לא תטהר. וזה תלוי בארץ. – והכניס הגר, שלא יטמא אחר, כי הצרעת היא מהחליים הנדבקים מהחולה אל השלם. – ולפי דעתו, שקרח הוא המעלה של הראש; ולא הזכיר האשה בעבור הליחה הרבה שיש בה לא יקרח ראשה, כי השער היא הדמות עשב. – נגע צרעה בגד הצמר, ארבע סמוכים; ויש במקרא חמש, גבורי חיל, מלאכת עבודת בית ה', וכלם סמוכים אל השם שהוא סומך לכל הנופלים.

מצורע ועץ ארז ואזוב, הוא הגדול והקטן במיני הצמחים, והעד, מדבר חכמת שלמה; והנה המצורע, והבית המנוגע, וטומאת המת קרובים; והנה גם הם כדמות פסח מצרים. – על פני השדה, מקום שאין שם ישוב, שלא תדבק הצרעת. – בעבור היות נגע הצרעת מוסד על מעשה הלשון, ועל כן יקריב כבש אחד לעולה, כמשפט כל העולה על הרוח, ואחד אשם כמשפט כל אשם ונקבה לחטאת כמשפט כל חטאת. – והנה המטהר מהצרעת שהוא בגוף, כמו הכהן שימלא ידו; כי העון כמו הצרעת בנפש; והבוהן, מקום חבור, והוא עיקר כל המעשים, והימנית, בעבור כח הצד הימין; והתנוך, זכר לשמוע אשר צווה; – כי תבאו אל ארץ כנען, כי זה (נגעי בתים) נוהג בארץ לבדה, בעבור גודל מעלת הארץ, כי המקדש בתוכה, והכבוד בתוך המקדש. – ונתתי נגע, הדבר תלוי בנתינת השם. – והזרתם פירושו, כמו וינזרו מקדשי בני ישראל כעין והרחקתם, וממנו נזיר שהרחיק נפשו מתאות העולם.

אחרי מות כי בענן, הטעם שלא יכנס כי אם בקטרת, שיעשה ענן ולא יראה הכבוד פן ימות; והנה טעמו לא אהיה נראה אליו כי אם בענן. – ויאמר רב שמואל, אעפ"י שכתוב בשעיר החטאת שהוא לשם, גם השעיר המשתלח הוא לשם; ואין צריך, כי המשתלח איננו קרבן, כי לא ישחט. ואם יכולת להבין הסוד שאחר מלת עזאזל (המדברה) תדע סודו וסוד שמו; כי יש לו חברים במקרא; ואני אגלה לך קצת הסוד ברמז, בהיותך בן שלשים ושלש תדענו (ל"ג פסוקים אחר פ' ט"ז פסוק ח' שנזכר בו מלת עזאזל לראשונה, והוא המקרא, ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים; ומלפניו כתיב: למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים על פני השדה והביאום לה'). – וטעם וכפר על הקדש (בהויות), להיות הדם כופר, שלא ישחת בעבור טמאת הטמאים. לכפר עליו (על השעיר המשתלח), כי הכפור יהי עליו, ופירושו לשלח אותו. – ונתן אותם (הפשעים והחטאות) אשר יסורו מישראל, כאילו נתונים הם על ראש השעיר, והולכים אל מקום שלא יזכרו עוד, והכתוב דבר להבין הכל. – כי ביום הזה יכפר עליכם, הכהן; על כן אמרו המפרשים על השעיר המשתלח, כי יעמד חי לכפר עליו כי העמדתו היא כפרה. – שבת שבתון, י"א שביתה לגוף ולנפש; ואחרים אמרו, שהוא שביתת השביתה שאין למעלה ממנה. – למען אשר יביאו, זה הטעם על המצוה הזאת (אסור שחוטי חוץ) ופירוש על פני השדה, ולא יזבחו עוד את זבחיהם (שכתוב להלן) – לשעירים הם השדים, ונקראו כן בעבור שישתער (כצ"ל) הגוף הרואה אותם; והקרוב בעבור שיראו אותם המשוגעים כדמות שעירים. – אשר הם זונים אחריהם, כי כל מי שמבקש אותם ומאמין בהם, הוא זונה מתחת אלהיו, ויחשוב כי יש מי שייטיב או ירע, חוץ מהשם הנכבד והנורא. – ובזו הפרשה (של שחוטי חוץ) לא הזכיר הגר, כי המצוה על ישראל בזבחים ועולות, והזכיר הגר (על המקריב קרבן בחוץ), שלא יעזבו ישראל הגר לע"ג בארץ ישראל. וכן משפט כל דם, שהוא אסור בעבור שהוא הנפש, כי נפש הבשר בדם הוא; והאמת כי הנפש שבה יחיה האדם הוא בדם הלב. בנפש יכפר, בנפש שיש בו יכפר, והטעם נפש תחת נפש. – ויתכן בעבור שצוה שלא יאכל דם, ולא יראה דם נשפך חוץ ממזבח השם, צוה לכסות כל דם שאינו קרב לגבי המזבח. ושלא יחשוב הרואה בראותו, והוא דם צבי איל או עוף, כי זבח נזבח לע"ג, כבפרשת ראה אנכי אפרש סוד זה הפסוק. דמו בנפשו, הוא דבק עם הנפש, כי ידוע שהגירים היוצאים מפאת שמאל הלב, מחולקים בחצי לדם ולרוח, בדמות שמן זית עם האור. ובעבור שהזכיר דברי השעירים שהיו עושים במצרים, נסמכה זו הפרשה והעריות על מעשה ארץ כנען כי כן מפורש בסוף. – וטעם אני ה' אלהיכם, על זה התנאי (הבא להלן) אהיה אלהיכם, אז (את משפטי וגו') אהיה אלהיכם. – וטעם ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, לבאר שהם חיים לעושיהם בשני עולמות, כי המבין סודם, חי העולם יחיינו, ולא ימות לעולם, על כן כתב: אני ה' אלהיכם כאשר פירשתיו. – אל כל שאר בשרו שם כלל לכל העריות ואחר כן פרט, ורב אהרן הכהן אמר זו שפירושו להוציא שז"ל…. ערוה, דבר מגונה נחשף, צריך להתכסות, וטעם אני ה' (אחר לא תקרבו לגלות ערוה) שהשם אוהב הנבדל לעבדו ולשמוע דברו, והר סיני לעד (וקדשתם, אל תגשו אל אשה). גם הראשון והוא סוד האדם, ובעבור שיצר לב האדם כבהמות, לא יתכן לאסור כל הנקבות; והנה אסר כל הנמצאות עמו בכל עת, ובפרשת כי תצא מחנה אגלה לך סוד סתום וחתום, (מקרה לילה, כי כל טמאה מקרה משחית. ולא יראה וגו' ושב מאחריך, והנה כל המתגאל, ירחק משם (מן המקום ההוא) השם המקובל. על כן הזכיר אני ה' (בלא תוספת אלהיכם). לצרור, והנה לא הזכיר בפרשת קדושים עונש השוכב עם שתי אחיות, כאשר לא הזכיר עונש השוכב עם בת בנו ועם בת בתו. וטעה (כצ"ל) המפרש, כי רחל ולאה לא היו אחיות, וראיתו, כי את כל התועבות האל (שקראם הכתוב תועבות גם קודם מתן תורה ואצל האומות) וזו איננה ראיה גמורה (לפי שיתכן שרק בא"י נקרא תועבה), והשואל איך יעניש השם (את כנען) על דבר שלא הזהיר? יש משיבים, כי בני נח נצטוו על העריות האלה. ואחרים אמרו (לתשובה על שאלת יעקב), אעפ"י שהכתיב אמר כל התועבות האל, אין הפירוש על כלם כ"א על רובם, ודעתי תדענה בפרשת וילך משה (בפסוק וזנה אחרי אלהי נכר הארץ). – ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע. ואשר גברה תאות יצרם על דעת לבם תעו בפירוש לזרע, וידענו כי המשגל נחלק לג' חלקים: האחד לפריה ורביה בלא תאוה, והשני להקל מלאות הגוף, והשלישי לתאוה הנמשלת לתאות הבהמה, ואחר שאמר הכתוב לזרע שטעמו אפילו לזרע, הנה היא אסורה אסור חמור, והוסיף לטמאה בה, בי לא ינקה כל הנוגע בה, והוא טמא לעולם, וחללת, והשם שהוא נקרא עליך שהוא אלהיך בתתך מזרע קדש למולך – ואחר שהזכר נברא לעשות והנקבה להעשות הזהיר הכתוב שלא תהפוך דברי השם – לרבעה, וזאת המלה מגזרת ארבעה וזה כלל, אסר הכתוב כל מין שיוכל אדם להתיחד עמם, אשת איש ונכריה, ואשר לא יוליד, כי מין לא יוליד כי אם ממינו וכמינו. אל תטמאו, והנה הזכיר על כלם שהם מטמאים הנפש. – כי את וגו' ותקיא אותם וגו', ואם יש לך לב תוכל להבין כי בימי יעקב שלקח שתי אחיות בחרן ואחריו עמרם שלקח דודתו במצרים, לא נטמאו בהם: – וטעם, כי את כל, שתדעו זה גם אתם גם בניכם שתשמרו אותם ותהיה הארץ טהורה ולא תקיא הארץ אתכם.

קדושׁים האלילים הם הפסילים, ונקראו כן, כי הם דבר שקר, כמו רופאי אליל כלכם; ויתכן להיותו מגזרת אל, והטעם שאינו יש, ואלהי מסכה, לקבל כח העליונים, כי אין צורך לאלוה אחר עמו, על כן כתוב אני ה' אלהיכם. וכי תזבחו, דבק עם הכתוב למעלה, בעבור שלא יזבחו לשדים לא אלוה, כי אם לשם לבדו. לא תשנא את אחיך, הפך ואהבת לרעך, והנה אלה המצות כלם נטועות בלב, ובהשמרם ישבו בארץ, כי על שנאת חנם חרב בית שני. – אחד היותך קדוש, שלא תעשה חמס לבן אדם כמוך, גם לא תעשה לבהמה, לשנות מעשה השם, על כן כתוב: את חקותי תשמורו, לשמור כל מין שלא יתערב מין עם מין. כלאים (בבהמה) שני מינים, ועוד אפרש מלת כלאים. וטעם השדה והבגד (הגם שבכלאי זרעים, גם בכלאי בגדים אין המינים מתערבים באמת ע"י מעשה), האדם להיות לזכרון (לשמירת ההבדלים בעולם, ולאסור העירוב בב"ח ובהרכבת האילן), כי יש מצות רבות לזכר, כחג המצות, וסכות, וציצית ושופר ומזוזה ותפלין. – ופה ארמוז לך סוד, דע כי השלם שלם מאד, על כן כתוב באברהם, וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורתי. וטעם, להזכיר ערלת הפרי, בעבור שהזכיר זרע השדה וזרע האשה, שהיא כארץ, הזכיר גם הנטוע, וידוע כי הפרי הבא עד שלש שנים, אין בו תועלת, ומזיק כאשר יזיק לגוף כל דג שאין לו סנפיר וקשקשת. ויזיק לנפש החכמה בשר כל עוף דורס והבהמות הטמאות, והמשכיל יבין. וטעם, וערלתם ערלתו, שאותו הפרי הוא חשוב כערלה, שהיא מזקת ולא תועיל כערלת שפה ואזן וערלת בשר. – וריקי מוח אמרו, לולי שהאובות אמת גם כן דרך הכשוף, לא אסרה הכתוב; ואני אומר הפך דבריהם: כי הכתוב לא אסר האמת רק השקר, והעד האלילים והפסילים; ולולי שאין רצוני להאריך, הייתי מבאר דבר בעלת אוב בראיות גמורות. – האובות מגזרת כאובות חדשים,‏ כי הם עיקר זאת האומנות; והידעונים מגזרת דעת, שיבקשו לדעת העתידות. – וטעם, אל תפנו, ליודעי האומנות. אל תבקשו, לשאול כשאול. וטעם, אני ה' אלהיכם, שלא תבקשו, כי אם השם לבדו. והנה הזכיר לטמאה, כי נפש הפונה והמבקש, טמאה היא, כי איננה דבקה בשם. – והטעם להכניס את הגרים התושבים עם ישראל, שהם חייבים להיותם קדושים, בעבור שידורו בארץ קדושה. – ומה היא, זנות במחשבה. חסד הוא, תוספת בזנות. – לא הזכיר עונש אחי האב, גם לא הזכיר כלל עונש שתי אחיות, והמשכיל יבין; גם דברי הקבלה אמת (?). – וטעם, ולא תקיא הארץ, אפרש בפרשת וילך (והפך הארץ תדבק בעתות שהם שאר) וטעם לטמא, שתדעו שהוא טמא, במחשבה ובדבור, וכן תשקצו מן העוף, על כן תושב לא יאכל טמא בארץ טהורה, כי על זה התנאי ידור בתוכנו; ואם תשמרו כל אשר צויתי אתכם, אז תהיו קדושים, כי חייבים אתם ללכת אחרי, כי קדוש אני.

אמור וטעם ונכרתה הנפש ההיא מלפני אני ה', כי אחר שיכרת, מלפני השם לא יעמוד, כאשר פירשתי בסוד השם. – ובארצכם לא תעשו (מעוך ונתוק וכרות) לשנות מעשה השם. – ומיום השמיני והלאה ירצה, כמו הנמול, עד המרובע. – ממחרת השבת, אמרו חז"ל ממחרת יו"ט וכו' וכו'. והנה ארמוז לך סוד אחד, שכל המועדים תלוים ביום ידוע מהחדש, ולא נאמר בחג השבועות מספר (ס"א יום מועד), בעבור הספירה שהיא מצויה, וחז"ל העתיקו, כי בחג שבועות היה מתן תורה, ועליו נאמר כי חג ה' לנו. – לולי הקבלה היה נראה כי ספירת הימים כשנות (כצ"ל) היובל (שגם בה כתוב וספרת וכמו כן בנדה כתוב וספרת לה). – והמכחישים אמרו, שטעם תמימות, שלא תעלה במספר השבת הראשונה שיחל ממחרתה. – תספרו חמשים יום, כי כן מספר התורה (שהמספר הנזכר קודם הוא חוץ, ואינו כולל הענין הבא אחריו). וכן וביום השמיני בכל מקום (ביולדת וברצוי לקרבן ובעצרת). ויתכן ששנה הכתוב בשנה הראשונה, בעבור שהוא תחלת ההתחלה, וי"א כי יקרא פר ואילים שנים, או פרים ואיל אחד כרצון הכהן; ועוד לא ראינו מצוה כזאת; ובפנחס אפרש האמת. (לפי שקרבן שבועות הכתוב כאן, הוא לחם תנופה, שתי הלחם חמץ מבכורי קציר החטים עם פר ושני אילים ושבעה כבשים לעולה, ובפרשת קרבנות המועדים שבפינחס כתוב: וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם, וקרבן הוא. פרים שנים ואיל אחד ושבעה כבשים לעולה, ושעיר לחטאת, מלבד עולת התמיד; והנה אמר החכם כאן, לתשובה על המכחישים, שבשנה הראשונה היה יום ראשון של פסח בשבת, ויום א' הקריבו העומר ועולתו, ושבועות גם כן ביום א', והקריבו הבכורים ועולות וחטאת ושלמים הכתובים כאן, ובפרשת פנחס קרבן היום החג). ואני הנה ארמוז לך סודות, ושים לבך אולי תבינם. אמרו המעתיקים, שיום ראש השנה הוא יום הדין, וטעם התרועה זכר למלכות (נ"א למלכיות) השם; ואחר שהעיקר כל ר"ח היה ראש חודש ניסן נכבד, כי בו הוקם המשכן; ובעתיד אמר יחזקאל בראשון באחד לחדש; וכן תעשה בשבעה, בעביר המרובע; והנה חמשה עשר לנוכח; ויום שביעי ג"כ (כצ"ל) מרובע; ובפסח שני יתחלפו הגדול והקטן; על כן יום ראש השנה גדול מכלם, אעפ"י שהוא יום דין, אסור להתענות בו, ועזרא יוכיח; ויום הכפורים הקטן במחברת; והנה סכות כחג פסח, רק שמיני ואין שביעי; ומזה יתברר לנו הסוד, וסוד השבת. – והאבדתי, יש הפרש בינו (בין והאבדתי הכתוב בעשרת מלאכה ביו"כ), ובין ונכרתה (הכתוב אצל הנפש אשר לא תעונה ביו"כ) ולא אוכל לפרש. ולקחתם לכם והגולה מארץ קדר לארץ אדום, אם יש לו עינים, ידע סוד המצוה הזאת (?). – שתים‏ מערכות במספר השבטים כסוד האפוד והחשן; ושני (כצ"ל) עשרונים כמספר המערכות (?) והנכון שמלת אלהים שם התואר, והמלאכים יקראו אלהים, וכן הדיינים, ומי יוכל לדעת מה יש בלב המקלל; אך אם יפרש השם הנכבד, שאינו שם התואר, ולא יתערב עם שם, כי הוא לבדו.

בהר וטעם שבת לה', כיום השבת, וסוד ימי עולם רמוז במקום הזה. – כי לי כל הארץ, וזה טעם נכבד, וכן אמר משה בתפלתו: ה' מעון אתה היית לנו בדור ודור, אתה כמו מעון עומד, ודור הולך ודור בא.

בחקותי ונתתי משכני בתוככם, ולא תפחדו, שתבאו לעולם לידי חסרון, כי כבודי דר עמכם; ולא תגעל נפשי אתכם, ואינני כבן אדם שתגעל נפשו לשבת במקום אחד; והתהלכתי בתוככם, ועוד כי בלכתכם אל ארץ אויביכם, והמקדש איננו עמכם, יתהלך כבודי בתוככם; והנה אני אהיה לכם לאלהים,‏ ואתם עמי. – שבע, בעבור היותו חשבון שלם נאמר על לשון רבים. – וגעלה נפשי אתכם, שתסור השכינה, אז תחרבנה עריכם ונשמו המקדשים שלכם, והטעם, בתחלה היו מקדשי; ולא אריח בריח והטעם כי כבוד השם מלא שמים וארץ (?) וכתוב על נח וירח ה' את ריח הניחוח, והטעם, שלא אקבל עולה אחרי כן מכם. – ואף בעונות אבותם, כטעם אבותינו חטאו ואינם, ובמגלת איכה פירשתיו. – אף אני, כן עשיתי עמהם ויסרתים להביאם אל ארץ אויביהם, עד שיכנע לבבם הערל, ועוד אפרשנו. – יבוכר לה', נודע שהוא לשם.

העתקות לספר במדבר לצורך השׁער לבאור שׁטתו בסוד השׁם. וסוד העולם. וסוד התורה.

במדבר. במדבר סיני, להודיע כי לא עלה משה אל הר סיני, אחר היות הכבוד באהל מועד. ואם תסתכל היטב, אז תדע כי הראש הוא הדרום והנגב הוא הצפון, ולא אוכל לפרש, על כן ראובן בדרום, כי הוא הראש, ודן בצפון. – וקדמונינו אמרו, שהיה בדגל ראובן צורת אדם, מכח דרש דודאים, ובדגל יהודה צורת אריה, כי בו המשילו יעקב, ובדגל אפרים צורת שור, מטעם בכור שור, ובדגל דן צורת נשר, עד שידמו לכרובים, שראה יחזקאל הנביא. – מבן חדש ומעלה. עד שוב המחברת. או על קרוב מהמקום, זה אל זה; והמשכיל יבין. – המשכן הם עשר יריעות והאהל עשתי עשרה יריעות. – הושם קהת בימין, כי הוא נכבד מהשמאל ומהאחור,‏ ואין אחר מזרח נכבד ממנו. ובעבור שהיה גרשון בכור לוי, ויש לו מעלה גדולה על מררי, כי הוא נושא את הקדש כנגד משא מררי, על כן חנה גרשון במערב כמו דגל אפרים, ומררי בצפון כדגל דן שהוא בכור השפחה. –

ויתכן היות צפונה מגזרת צפנת ליראיך, וצפון לצדיק, כי אין בנגב שום דבר. קדמה מזרחה, היא מזרחה שמש במקום התחברות העגלות; והנה במזרח אהל משה ואהל אהרן ואהל בניו ובני בניו וכל ביתם. – מבן שלשים שנה, קרוב מארבעה שבועות; ועד בן חמשים שבעה שבועות, כי אז יחסר כח הגוף. – מצוה על אהרן ובניו להשמר, שלא יבואו הקהתים לידי כרת; ומלת אל תכריתו, למשה אהרן ובניו; וחיו יוסיפו חיים; ולא ימותו בכרת. – והנה שתים אזהרות, שלא יגעו בקדש כי אם בגדים ישאוהי, ולא יראו הקדש.

נשׂא ונסמכה פרשת וישלחו מן המחנה, בעבור היות השכינה בתוך המחנות בנסעם ובחנותם. – כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. אלה הם מטומאות שבעה, והם מטמאים אחרים (על כן ישולחו חוץ למחנה הכללות של ישראל לדעתי, וחז"ל חילקו שהצרוע נשתלח חוץ לכלם, הזב מותר במחנה ישראל, ומשולח מן השתים, וטמא לנפש מותר אף במחנה לויה, ואינו משולח אלא ממחנה שהיא לפנים מן הקלעים); על כן לא יצא בעל קרי חוץ למחנה (ישראל שאינו מטמא אחרים). ואין יד במחנה לצאת (מקום מיוחד), רק כל אחד חופר באהלו, כמנהג כל המחנות כלן, כי חילוקים יש ביניהם (רצונו שהכבוד חונה רק במשכן, שהוא בקרב המחנה, לא במחנה ישראל עצמה). פרשת כי תצא מחנה (שכתוב בה: כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה ויצא אל מחוץ למחנה וכו' ויד תהיה לך מחוץ למחנה וכו' כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך להצילך וגו' ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך), על מחנה קטן ידבר (למלחמה), שאין שם אשה (ובעל המקרה בטומאת ההרהור והמחשבה) והארון ביניהם ואין (ס"א והם) סובבים (אחרים), לפי הנוסח ואין כי במחנה ישראל (הגדולה כמו שהיתה במדבר) השכינה באמצע (לבד) ועוד אפרשנו. – מי המרים, לפי דעתי שמלת מי סמוך; ומלת המרים תאר השם, אם כן סודו ידוע. גם יתכן שנקראו על שם סופם. וטעם בספר שהיה להם ספר ידוע באלות. כי רובי העברות סבתם היין; כי נזיר הוא תואר השם, וינזרו מנזרתו, שמרחק מהתאות, ועשה זה לעבודת השם, כי היין משחית הדעת ועבודת השם, ובפרשת כי תצא מחנה ארמז לך סוד. – ובאשת מנוח פירש, כל טומאה וכל אשר יצא מגפן היין. ויש אומרים כי מלת נזיר מגזרת כי נזר אלהיו על ראשו, ואיננו רחוק, ודע כי כל בני אדם עבדִי תאות העולם, והמלך באמת, שיש לו נזר ועטרת מלכות בראש, כל מי שהוא חפשי מן התאות. אחד לחטאת ואחד לעולה, והסוד הוא שאחז"ל ושכר עבירה עבירה: מאשר חטא על הנפש, הוא על נפש מת (שנטמא לו הנזיר); ואילו היה שחטא על נפשו, לא היה השם מצוה אותו שיחזיר לחטאת. – יברכך, תוספת חיים ועושר. וישמרך שישמור התוספת. ביום עשתי עשר יום, כבר בארתי בספר מאזנים, למה השתנה זה המספר; וטעם עשתי כמו עשתנותיו. מה שיולידו מחשבותיו, כאלו העשר הוליד, והוא סוד גדול (?) – וטעם וישמיע, שהוא לבדו היה שומע הקול ולא ישמענו מי שהוא באהל מועד מחוץ לפרוכת; גם זה נכון כי השם הוסיף בהרגשת אזניו, כאשר הוסיף באור עיני נער אלישע, וכן ויגל ה' את עיני בלעם.

בהעלתך ואצלתי, כטעם אקח מאשר אצלך, ודע כי הרוח כמו החכמה ואם תנתן מחכמת ראובן לשמעון לא תחסר חכמת ראובן, רק נשארה כאשר היא; והמשל בנר. – התקדשו למחר ואכלתם בשר, נמצא לשבח ולגנאי לשון הקדש (כצ"ל וכונתו המלאה) וכן היקדש (בחגי) שהוא לשון טומאה. כי משה לא. ידע כי השם יחדש אות או מופת כי אם להצדיק נביאו כאשר אפרש. – ומה נכבדו דברי קדמונינו שאמרו על הזקנים אשריהם ואוי לנשיהם; והנה חשדו משה, כי לא נמנע לשכב עם צפורה, רק בעבור שאיננה יפה. – במראה, במראות הלילה; בחלום אדבר בו, כפול כדרך הנבואות. בכל ביתי נאמן, טעמו כבן בית שיכנס בלא רשות, ואתם כאשר אתודע לכם בחלום תדעו, ואם לא, אין לכם רשות לשאול. פה אל פה אדבר בו, הטעם בלא אמצעי; במראה, הטעם שאראה לו הדבור (צ"ל הדבר) כאשר הוא, כצורת המשכן; ולא בחידות, כמו הנשר הגדול. ותמונת ה' יביט, כטעם הראני נא את כבודך; או שהוא בהקיץ. – וילך הכבוד, והעד והענן סר. – מעל האהל, מעל תחת האהל (לפי שכתוב למעלה וירא ה' בעמוד ענן ויעמוד פתח האהל).

שׁלח לךָ עד נחל אשכול. דברי משה (שכתוב כן בשנת הארבעים, ויקרא אז המקום כן, בשם שנתנו לו על דבר האשכול שכרתו המרגלים) ויתכן להיות כמו וירדוף עד דן (הכתוב באברהם ועדיין לא נולד דן נכדו; ושם אי אפשר לומר שמשה כתב כן, כי לא יקרא המקום דן עד ימות השופטים שכבשוהו אז בני דן, וכתוב ויקראו ללשם דן כשם דן אביהם) להיות שם אחר (בצירי הכונה שמשה כתב שם אחר הנודע אז לאותו המקום, כמו שכתב אצל וירדוף עד לשם, והמעתיקים המאוחרים שינו השמות לשמות הנודעים בזמניהם). – שמעו כי אתה ה', כבודך בקרב העם הזה; אשר עין בעין, על הכבוד שראו הזקנים, או על מראה כבוד ה' לעיני בני ישראל, והוא הנכון. – זה עשר פעמים, הטעם רבים, והזכיר עשר בעבור היותו סך חשבון, כי הוא סוף האחדי וראש העשרות שהם במחברת השניה; – נשאתי את ידי, כלשון בני אדם, כי השמים (שהשבועה בהם) למעלה (בערך האדם): – במדבר הזה, יתום קץ כל אחד; ושם ימותו, כלם קרוב מהקץ. וזה החטא הוא שלא עשו מה שצוה לעשות והוא שוגג, והנה הוא כמשפט העושה בשגגה מה שצווה שלא לעשות; תורה אחת, כזאת תורת החטאת ביד רמה, להראות הכל שאיננו ירא מהשם; מגדף, כדרך לשון בני אדם. דבר ה' בזה, זה הוא ביד רמה, הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, איננה המשכלת כדברי תועי רוח, רק הוא חבור נפש עם הגוף עונה בה, כמו דמו בראשו. – והנה מצוה על כל מי שיש לו בגד בארבע כנפים, שיתכסה בו ביום תמיד, ולא יסירנו מעליו למען יזכרו; והמתפללים בטלית, בשעה התפלה יעשו זה בעבור שיקראו בקריאת שמע והיה לכם לציצית. ורק לפי דעתי יותר הוא חייב להתעטף בציצִית בשאר השעות משעת התפלה, למען יזכור ולא ישגה, ולא יעשה עבירה בכל שעה, כי בשעת התפלה לא יעשה עבירה. – אחרי לבבכם, המתאוה, והעין רואה והלב חומד; והנה יהיה הציצית לאות ולסימן, שלא ירדוף אדם אחרי הרהור לבו, וכל אשר שאלו עיניו. – אשר אתם זונים, כי מי שילך אחר תאותו הוא זונה מתחת עבודת אלהיו. למען תזכרו, שאם תזכרו, תהיו קדושים, ולא תתגאלו בתאות הלב המטנפת הרוח המשכלת. אני ה' אלהיכם, אני הוא שהוצאתי אתכם להיות לכם לאלהים, על כן אמרתי לכם אני ה' אלהיכם.

קרח כי כל העדה כלם קדושים, וזה רמז לבכורים שהם קדושים, כי כן כתוב קדש לי בל בכור, והם היו הכהנים הנגשים אל ה' (הכתוב אצל מתן תורה קודם שיתכהן אהרן), והם עיקר כל העדה. – כי כל העדה וגו', כי כל העדה מיום מעמד הר סיני היו קדושים. ובתוכם ה', כי הלוים נבחרו אחרי היות הכבוד בתוך בני ישראל, ואם ידע משה כאשר היה בהר סיני, כי נבחר שבט לוי, לא ידעו ישראל. לא נעלה, יתכן שהיה אהל מועד בתוך המחנה במקום גבוה, על כן מלת העלו מסביב, או מי שילך לעבודת השם או אל המקום הנבחר, יקרא עולה. – ויחר, זה הדבור כבר פירשתיו, כי העולה והמנחה מארכת האף על הרשעים, ודתן ואבירם היו אנשים גדולים, והקריבו מנחה קודם זה המעשה. – וטעם אל, מורה שיש לו כח לכלותם כרגע, הוא אלהי הרוחות, והטעם פירוש אל, כי יוכל לכלותם, כי הרוחות בידו הם – וי"א, כי טעם אל אלהי הרוחות, כי בידו כח לחפש הרוחות כי הוא אל היחיד, והוא ידע כי האחד שהוא קרח, חטא לבדו, וגם נראה, גם אם החטיא אחרים לעשות את כל המעשים, להחליף הבכורים בלוים. ודע כי דבר גדול היה, ומכעיס לאשר איננו מאמין, להסיר הבכורים מכהונתם, ולהשיב המעלה למשפחת משה לבדו, וכל זה היה בעבור מעשה העגל, כי ויעלו ויגישו שלמים (הבא בספר הברית שבמתן תורה קודם שהלך להר) הבכורים העלום כי הם לבדם היו הכהנים, ובני לוי הרגו עובדי (עבדי) העגל (אותן הכהנים הראשונים), ויש בכאן שאלה (למה נבחר אהרן עושה העגל?), ותשובתה בפרשת וילך משה (בפסוק וזנה אחרי אלהי נכר הארץ). – בריאה, ויש אומרים שהיא תורה על המצא מה שלא היה, וכבר פירשתי, שאין המלה רק מגזרת וברא אתהן, וכבר נבקעו מדינות רבות, וירדו הדרים בהן שאולה (וא"כ אין זה חדוש מאין) והנה פירושה (של מלה בריאה כאן), כטעם גזרה (כמו הגזרה והבניה שביחזקאל). – האדמה את פיה, וכבר רמזתי, בעבור היות נשמת אדם העליונה תיכונה תדבר על הגבוהים ממנה (השם ומלאכיו). כדרך ארמונה שהוא הגוף, וכן על השפלים ממנה (ב"ח, וצמחים, ויסודות מתים), והטעם (בשניהם) להבין השומעים. – ולפי דעתי שלא נבקע רק מקום דתן ואבירם, וקרח היה עומד עם מחתתו וכו'. כי קדשו, כי אחר שהקריבום לשם הנם קדושים. – ויהיו לאות, לזכר ולסימן. אתם המתם, הטעם מה ראיה היתה זאת ששבט הלוי הוא הנבחר, ונבחר אהרן לכהן גדול? ויתכן שבתפלתכם או בחכמה שידעתם, שרפתם המקריבים. את המחתה, הידועה. ושים קטרת, ולא אמר הקטרת, והמשכיל יבין. ברית מלח, ברית כרותה, מגזרת ארץ פרי למלחה ומקום המלח כמו נכרת, שלא יעלה בו צמח כלל, וכן גפרית ומלח.

חקת עץ ארז, כמו למצורע, ושם רמזתי סוד. אמר הגאון: בימי נדה, כמו הדבש, שיזיק לבעל המרה האדומה, ויועיל לבעל הלחה, ואין צורך למי נדה: פירושו רחוק, כמו מנדיכם. ולגר הגר בתיכם, בעבור היות ארץ ישראל קדושה, כי הכבוד שם. יתחטא בו, יסור חטאו, או כמו תחטאני באזוב ואטהר. וידוע כי בסוד החשבון, השלישי כמו השביעי. קח את המטה, ויש בכאן פירושים רבים וכו' והפירוש הנכון אגלנו ברמיזות: דע כי כאשר ידע החלק את הכל. ודבק (נכון יותר ידבק) בכל, (אז) יחדש בכל אותות ומופתים; ואמת כי השם אמר למשה ולאהרן ודברתם, ולא דברו, בעבור מריבת השם עם משה; והנה החלק (נשאר) חלק, והכה הסלע ולא יצאו מים עד שהכהו פעם שנית. והנה לא קדשו השם, ומרו ומעלו בשגגה, גם יוכל המפרש לפרש ויבטא בשפתיו (הקשה לפ"ז), כי על כן נענש, כי לא היה ראוי שידבר דבר עד שימלא שליחות השם (ולא היה בא למריבה וכעס). גם יהיה דרש קדמונינו ז"ל, כי החטא היה בעבור שאמר: שמעו נא המורים. ורמזו זה הסוד (שמזה נראה שכעס הרבה). (ולמעלה מזה כתב: ויבא משה ואהרן מפני הקהל, כדמות בורחים מצד המריבה פחדו וברחו, ולא עשו רצון השם, ועל כן סר כחו). המן הסלע הזה יש לנו כח להוציא לכם מים ממנו? יען לא האמנתם בי להקדישני, הוא הסוד שרמזתי, שלא נקדש השם על ידם, ויקדש בם במשה ואהרן, כטעם בקרובי אקדש. וישלח מלאך, כמשמעו, וכן הכתוב אומר: ומלאך פניו הושיעם, ורבים פירשוהו על משה, כי מצאו: ויאמר חגי מלאך ה', ואין זאת דעתי. עשה לך, כדמות נחש שרף מנחשת, כי כן כתב (בד"ה), ורבים השתבשו ואמרו כי זאת הצורה לקבל כח עליונים, וחלילה חלילה, כי הדבר נעשה בצווי השם וכו', והאמת כי נשגבה ממנו דעת עליון.

בלק וקסמים בידם, וספר הכתוב ששלח אל קוסם קוסמים כמוהו, ועוד שלא יוכל להתעכב לאמר: לא אמצא יום נבחר ושעה נבחרת ללכת ולקוב, כי הם אנשי אומנותו. ויבא אלהים לכבוד ישראל, כי השם ידע דבר בעל פעור, ואלו היה בלעם מקלל אותם, היו כל העולם אומרים כי בעבור קללת בלעם באה המגפה. כי ברוך הוא, הטעם לא תוכל לקלל אותו כי אני ברכתיו. מלא ביתו, ביתו מלא, וכן מלא כל הארץ כבודו, כי רבים טעו שחשבו שכבוד השם הוא מלא העולם, כטעם לה' הארץ ומלואה, (ירצה שהמכוון במקרא הוא, כי כבוד ה' ושכינתו ממלא את כל הארץ, כמו וימלא כבוד ה' את כל הארץ, לא שיכוון כי מלא הארץ וצאצאיה, הוא הנותן כבוד להשם). לשטן לו, כבר פירשתיו בספר איוב, כי השטן היה המלאך, ודברי הגאון, שהוא בן אדם, לא מעלין ולא מורידין. ויפתח ה', אמרו חז"ל, שעשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ולפי דעתי, שהטעם שגזר השם לחדש באותות האלה, שהם חוץ לתולדת. ויאמר הגאון: כי לא דברה האתון, ורב שמואל בן חפני תפסו, ור' שמואל (צ"ל שלמה) הספרדי בעל השירים (השקולים) חשב להציל הנתפש. ודע כי אנשי שקול הדעת, הוצרכו להוציא הדברים ממשמעם; כי אמרו, שהשם לא יחדש אות בעולם, לשנות המנהג, שברא כ"א להצדיק נביאו. ולא אמרו אמת; כי הנה חמו"ע נעשה להם אות, ולא היו נביאים. ויש מהם אומרים, כי בלעם נביא היה, והאמת כי נבואתו היתה בעבור כבוד ישראל (בפעם ההוא לבד), כי קוסם היה, וכן קראו הכתוב ביהושע. ויש אומרים, כי היה יודע דעת עליונים לקבל כחם למטה בצורות, וזה טעם ואשר תאר יואר. והנכון בעיני, כי היה יודע מזלות, ובעת ראותו במזל של אדם, שהגיע עת רעתו, היה מקלל אותו, ובבוא הרעה אל המקולל, וחשבו הרואים והשומעים הנמצאים, כי בעבור קללתו באה הרעה, והעד שדבר במרמה עם שרי בלק, וזה טעם, לא אוכל לעבור את פי ה' אלהי, כי אין יכולת בנוצר לשנות מעשה היוצר או גזרתו (גזירת השם הוא סדר העולם עפ"י המערכה השמיימית, ומעשה השם הוא הנהגת השם שלמעלה מן המזל להדבקים בו, וכפי שטתו). והסוד כי החלק לא ישנה החלק (הכונה שכל פרטי ואישי היצורים הם רק כמו חוליא אחת בקשר הסבות והמסובבים, וכלם מיוחדים ומוכרחים בצאתם לאור המציאות על פי הסבות מולידיהן שבהם נקשרו), רק גזרת הכל תשנה גזרת החלק (היינו שהרוחני הכולל בעצמו התמורות, והוא השם והרוחנים הדבקים בו, הם בני חורין מן ההכרח החומרי ותנועותיו המיכאנקיות, וכבר ביאר זאת החכם בקודם למדי ובמשלים), ולא אוכל לגלות זה הסוד, כי עמוק הוא (הביא החכם זה בכאן, בכדי לברר, שאי אפשר להסכל בטבע השם, או להמתועב במעשיו ומרוחק ממנו כמו בלעם, לעשות מופתים, או לשנות המערכה, כ"א רק להיודע סוד השם באמת בחכמתו, ודבק בו במעשיו הטהורים, וכמו שביאר בפרשת וארא). והישר כי האתון דברה (וכמו שהיתה נבואתו היחידה רק לכבוד ישראל, כן נעשה האות בשבילם). ואם תבין סוד מלאכי אברהם גם יעקב, אז תבין האמת (היינו שהכל היה במראה, וחדוש מראות נוראות נגד הרואים ובדמיונם). – ויגל ה', כנער אלישע, שהוסיף במאור עיניו, או הכהו תחלה בסנורים. וטעם ואותה החייתי, נשמתה, כי בן אדם בראותו המלאך ימות, והעד ותנצל נפשי, ודבר מנוח לעד, ואף כי הבהמה, שאין לה שום שותפות עם רוח המלאך, כבן אדם. שבעה מזבחות, יש סודות עמוקים, לא יבינו כי אם מתי מספר, ושביעי בימים, ובחדשים, ובשנים, ושבעה כבשי העולה, ושבע הזאות, אמר השם לאיוב: קחו לכם שבעה פרים ושבעה אילים, ובתת שלם לשלם אז תתחדש רוח בינה, והמשכיל יבין, וילך שפי, והטעם שהלך אל שפי (הר וגבעה בכדי להביט בכוכבים), ותחסר מלת אל, כמו ויבא ירושלים, וכן נסעו העם חצרות ורבים כן. והנה הוא מנחש בלכתו (שהלך לעיין במערכתם), כי כן כתוב (במשל האחרון): ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים, והנה גם פה רמזתי לך סוד חתום (הסוד לדעתי, שראה במערכה מגפת פעור בשמים). כי מראש צורים אראנו, כי על השפי היה, והוא גבוה, והעד על השפי שהוא כפירושי (ההבטה במערכת). ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים וישת אל המדבר פניו ולא אל שפי. גם יתכן להיות מראש צורים משל לגזרות היורדות מהעליונים, כי ראה בחכמתו, שתעמוד זאת האומה לבדה, ולא תתערב עם אחרת, מתגברת עליה לעזוב תורתה, כאשר עשו כל האומות (וזה ראה במזלות לפי השטה, שיש מזל לכל עם ועם). ובגוים לא יתחשב, אפרשנו בפסוק יצב גבולות עמים. ותהי אחריתי כמוהו, והטעם לפי דעתי, שהתאוה למות, ותהי אחריתו כאחרית ישראל, שהם חלק השם, ולא חלק כוכבים, כי הוא היה קוסם. לא הביט און. לפי דעתי, כי מזאת המלה למד בלק, לשלות נשי מואב במחנה ישראל. והטעם, שאין השם כבן אדם שיתנחם, כי לא ראה און בישראל, והנה אם יהיה בם און, לא יקום דבר השם, כי כל דבריו הם על תנאי, רק (חוץ) במקום שבועה, וכן הנביא אומר רגע אדבר וגו' וזה טעם בדבר בלעם (הן הנה היו בדבר בלעם). ולא ראה עמל, והטעם, מה יביא האדם לעמל בסוף, און. והנה כל עת שלא הביט און ביעקב השם עמו (ההנהגה העליונה לפי הדבקות ולא יזיק רוע המערכה). אל מוציאם ממצרים, וזה השם שהיה עמו הוא תקיף, והראה אותות במצרים, והטעם שזה האל שם תוקף לישראל, וכל זה בעבור שהוא דבק בשם, ולא יבקש כי אם מאתו, כי אין להם צורך למנחש וקוסם (להודיעם גזרות השמיימיות, שהם למעלה מהם). כעת יאמר ליעקב, בעת הזאת, והטעם, בכל עת יאמר להם בלי דעת נחוש, מה פעל אל, מה יפעל אל, ומלת עבר, בעבור היות כל דבר נגזר, ואם הוא לעתיד, כבר נגזר בתחלה, וזה יאמר לישראל בדרך נבואה, שהיא האמת. הן עם כלביא יקום, רמז כי ינצח מלכי כנען, והקרוב אל הדעת, הדבר הקרוב, כמו מלחמת מדין, שלא נשמע מלחמה כמוה וכו'. ולא הלך לקראת נחשים, על כן היתה עליו רוח אלהים. וזה עשה, בעבור שראה, כי לא נחש ביעקב. יש אומרים, כי טעם שומע גם יחזה, דבר הנחוש, והקרוב אל הדעת, שהוא דרך הנבואה בחלום, כדברי אליפז. תמונה לנגד עיני, דממה וקול אשמע (ושם מבואר בחלום חזיון לילה), ויודע דעת עליון, בדרך נבואה לא בקסם (עתה).

פינחס ושעיר עזים אחד לחטאת לה', כמו אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת. ודע כי חטאת עם למ"ד בלשון הקדש, אין החטאת דבק כי אם בחוטא (מליצה צחיית, והכונה, שאין הפירוש חטאת של השם) הלא תראה, וחטאתי לאבי, והנה זה היפך הדרש (הביאו עלי כפרה) רק יש לו סוד.

מטות אתם ושביכם, בעבור הכבוד השוכן בתוכם. לפני ה', כי שם הארון לפני ה', וכאשר פירשתי כי לעולם הוא לשבח.

מסעי אלה שמות האנשים אשר ינחלו, אלעזר ראשונה, כי על פיו יצא יהושע, גם הוא בן אהרן. ולא הזכיר נשיא לבני ראובן וגדי, כי כבר לקחו חלקם; והמפרשים, כי החל מיהודה, כאשר יצא הגורל בתחלה, רק יש טענה גדולה עליהם (איך הודיע השם זאת מקודם, ולמה הוצרך א"כ הגורל?) אעפ"י שהפירוש נכון יהיה נראה לפי דעתנו (אולי רומז בזה לדעתי הידועה בהוספת סופרים). ולא תטמא את הארץ או הוא צווי; בעבור כי אני שוכן בתוכה, ולא לכבוד הארץ, רק לכבוד בני ישראל, על כן אמר: כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל (אחר אשר אני שוכן בתוכה). על ירדן ירחו, מזרחה.