ארבעה צריכין להודות וכו' בפני עשרה ושנים מהם חכמים שנאמר וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו. וכתב הכ"מ דאע"ג דבגמ' אסיקנא בקשיא דאימא בי עשרה שאר עמא ותרי רבנן פסק רבינו כמר זוטרא דאמר עשרה ותרי מינייהו רבנן דמילתא דרבנן היא ולקולא. ומעדני יו"ט הקשה על הכ"מ דקרי קולא מה שמברך רק בעשרה הא אדרבה חומרא היא שצריך לברך כל שיש עשרה. וכן תמה על הרא"ש שכתב דכיון דלא איפשטא בעינן תרווייהו לחומרא שיהיו עשרה שאר עמא ותרי רבנן ואמאי הוי חומרא מה שפטור לברך בעשרה הא קולא היא ולברך הוי חומרא וכמ"ש התוס' עיי"ש. ואני אומר דעדיפא הו"ל להקשות על דברי הרא"ש שסותר ג"כ דברי עצמו שכתב בסוף פ"ק דברכות גבי בעיא דנקט כסא דשיכרא דלא איפשטא ולקולא עבדינן ולא מהדרינן ליה. הרי דקרי קולא מה שאינו צריך לברך ואמאי קרי חומרא כשאינו צריך לברך ברכת הגומל בעשרה. ואין לומר דס"ל להרא"ש דשאני ברכת הנהנין דקיי"ל דאסור ליהנות בעולם הזה בלא ברכה ומשו"ה הוי קולא כשאינו מברך וכמ"ש מהרש"א סברא זו בפרק ערבי פסחים (פסחים דף ק"ב) דהרא"ש ודאי לא ס"ל סברא זו וכמבואר ממ"ש בתשובה והובא בס' חק יעקב סי' תע"ד דאם מונע מלברך מחמת איסור ספק ברכה לבטלה אינו בכלל איסור הנאה בלא ברכה. [אבל באמת י"ל דודאי משום חיובא דגברא הוי חומרא לברך וקולא שלא לברך וכן מצינו בע"ז (דף מ"ו ע"ב) עיי"ש. אבל מ"מ מחמת איסור לא תשא שיש על המברך ברכה שאינה צריכה. אדרבא הוי קולא אי אמרינן דלברך מספק ולא לחוש שמא אינו צריך לברך ועובר על לא תשא. וחומרא היא לומר שלא לברך דשמא אינו צריך ועובר על לא תשא. וכ"כ הב"י באו"ח סי' ס"ז בשם הרב מנוח דמטעם זה קיי"ל דאינו מברך בכל ספק ברכות. וכ"כ הכ"מ לקמן בסוף פי"א. [אמר נפתלי במפח נפש. חסר פה כשורות שתים אשר לא היה לאל ידי להעתיקם מתוך הכתב כי מחוק הוא]. וממ"ש יתבאר דמה שהקשה הפר"ח באו"ח שם על הרב מנוח מדברי התוס' והרא"ש דפ"ק דברכות לק"מ וגם דלא כמ"ש בספר פני יהושע דלכו"ע ליכא איסור לא תשא במברך מחמת ספק. ומה שהביא ראיה דאי הוה ביה ספק הו"ל לברך בספק ברכה בריך רחמנא. ואינו ראיה די"ל דגם זה אסור בתורת חוב כמ"ש בס' חוות דעת סי' ק"י. וכ"כ הפמ"ג באו"ח סי' רי"ט. ועוד י"ל למאי דמשמע מדברי רבינו יונה ריש פ' הרואה דצ"ל ג"כ רחמנא אלהנא וא"כ א"א לברך מספק דזה הוי ג"כ משמות שאינן נמחקין ואסור להזכירו בחנם. וכ"מ בריש תמורה לדעת רבינו בסוף הלכות סנהדרין וכן מצאתי שכתב להדיא המל"מ בשם ריב"ש לעיל דשם אלהינו אסור להזכירו. ובפ"ק דסוטה מוכח דשם אלהים אסור להזכירו לבטלה. וראיתי בספר נזירות שמשון בסי' קס"ז שהניח בצ"ע אי רשאי לומר בספק בריך רחמנא אי שייך בזה ברכה לבטלה דהא מצינו בגמ' מלת רחמנא שהיה מורגל בפיהם. ולפי מ"ש אין ספק דאסור ולא דמי להא דהיה מורגל בפיהם דשאני התם דהוי בתורת חוב או צ"ל ג"כ אלהנא כנ"ל]. אלא נראה דס"ל להרא"ש והכ"מ כמ"ש בס' זהב שיבה דדוקא כשאנו אומרים שאינו צריך לברך הוי קולא וכח דהיתרא אבל כשאנו אומרים שאינו יכול לברך אלא א"כ יטריח את עצמו לחזור אחר י"ב [בי עשרה ותרי דרבנן] הוי חומרא. והיינו שכתב הכ"מ דרבינו פסק לקולא בדרבנן לומר שאינו צריך לטרוח ולחזור אחר עשרה וכה"ג מצינו דטירחא חשיבא חומרא וכשאינו צריך לטרוח הוי קולא אע"ג דמפסיד מידי בערובין (דף נ"ב). [וכה"ג כתבתי בחידושי לקידושין]. אמנם הא קשיא לי על דברי הכ"מ כאן לפי מ"ש בעצמו בסוף הלכות אלו על מ"ש רבינו שם דכל דבר שיסתפק לך אם טעון ברכה אם לאו עושין אותו בלא ברכה דטעמא דמסתבר הוא דהוי ספק עובר על לא תשא. ולפ"ז קשה אמ"ש כאן דפסק רבינו לקולא משום דמילתא דרבנן הוא. דמ"מ נהי דמטעם זה אין להחמיר להצריך לחזור אחר י"ב אבל מ"מ משום ספק עובר על לא תשא הוה לן להחמיר לחזור אחר י"ב דשמא אסור לברך בעשרה וכשיברך יעבור על לא תשא וצ"ל דס"ל דברכת הגומל דמי לברכת שהחיינו שכתב הב"ח בסי' כ"ט דרשאי לברך מספק ואין בה משום ברכה לבטלה משום שהיא ברכת שבח והודאה ואינו אומר בה וצוונו. [גם מה שהקשה הפר"ח על הרב מנוח מסוגיא דגמ' בפ' הרואה (ברכות דף ס') גבי ברכת שהחיינו בכלים חדשים דחשיב כח דהיתרא מאן דמיקל שלא לברך וחומר למאן דמצריך לברך. וקושיא זו קשה אף לפי דברי מהרש"א בפ' ערבי פסחים דשם לא שייך איסור דליהנות בלא ברכה כמ"ש תוס' בפסחים (דף נ"ג ע"ב) דזה אינו אלא כשהגוף נהנה. וזה דלא כמ"ש בספר בא"י שהקשה מדנפשיה קושיית הפר"ח. ותירץ ע"פ מ"ש מהרש"א בפסחים דלא לקני בית ולא להני מספק ונעלם ממנו מ"ש. ולפי מ"ש הב"ח אתי שפיר דגבי ברכת שהחיינו אין בה משום ספק לא תשא משום שהיא ברכת שבח והודאה ובאה על שמחת הלב ואינו אומר בה וצוונו ולכך יכול לברך אותה מספק ובס' אליה זוטא כתב דמטעם זה לא אמרינן בה ספק ברכות להקל. ולפ"ז שפיר הוי כח דהתירא מאן דפטר. ושוב ראיתי להצל"ח בברכות (דף ס') שהקשה מדנפשיה קושיית הפר"ח ותירץ מדנפשיה כמ"ש ע"פ דברי הב"ח. או אפשר לומר טעם לדעת רבינו דמשום דאסיק רב אשי בקשיא עליה דמר זוטרא אין לנו לדחותו מהלכה דקיי"ל בכל דוכתא דקשיא יש ליישבה אי לא אסקה בתיובתא כדפרש"י בסנהדרין (דף ע"ב) וכ"כ הרי"ף והרא"ש פ"ד דברכות ופ"ב דשבת ופ"ו דגיטין ושארי פוסקים. וה"נ אפשר ליישב קושיית רב אשי דלא מבעיא למ"ד ביומא (דף נ"ז) ובסנהדרין (דף ס"ו) וכמה דוכתי דלא בעינן או לחלק דס"ל דמשמע אחד אחד בפני עצמו דלדידיה ודאי אין לנו לומר דקרא דוירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים וגו' היינו שניהם כאחד עשרה שאר עמא ותרי רבנן. דהרי בעלמא נמי לא משמע ליה דוקא שניהם כאחד. אלא אפי' למ"ד התם דבעינן קרא לחלק ובלאו קרא משמע ליה דוקא שניהם כאחד מ"מ כאן על כרחך גלי קרא דלא נימא שניהם כאחד מדכתיב בקהל עם ובמושב ולא כתיב בקהל עם ומושב. וכה"ג כתבו התוס' בשבת (דף ע'). ועוד דלא הו"ל לומר אלא וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים. ויהללוהו למה לי ש"מ דאתא לחלק לומר דלא בעינן שניהם כאחד דוקא. ובכה"ג אמר בסנהדרין גבי מקלל אביו ואמו אין לי אלא אביו ואמו אביו בלא אמו ואמו בלא אביו מניין תלמוד לומר אביו קלל אמו קלל פרש"י דכתיב איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת אביו ואמו קלל דסמך קללה אצל אב וסמך קללה אצל אם. וה"נ מדסמך ירוממוהו אצל קהל עם וסמך יהללוהו אצל מושב זקנים ש"מ לחלק דלא בעינן שניהם דהיינו קהל עם וגם מושב זקנים. אלא מושב זקנים בכלל קהל עם הן. והא דלא אמרינן לחלק ממש דהיינו או עשרה שאר עמא או תרי רבנן לחוד ליסגי דא"כ אמאי שני קרא בדיבוריה דהו"ל למכתב וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים ירוממוהו ואז הו"א דלחלק ממש אתא אידך ירוממוהו כמו דאמרינן גבי אביו קלל אמו קלל. ומדשני קרא בדיבוריה וכתיב גבי קהל עם לשון רוממות וגבי מושב זקנים לשון הילול לא אמרינן דלחלק ממש אתא דליסגי בחד מינייהו אלא לומר דמושב זקנים הוא בחשבון קהל עם. דהיינו עשרה שאר עמא ותרי מנייהו רבנן. דאלו עשרה שאר עמא וגם תרי רבנן ליכא למימר מדמחלק קרא לכתוב רימום והילול. ועשרה שאר עמא או תרי רבנן ליכא למימר מדלא כתיב בתרווייהו חד לישנא או רימום שני פעמים או הילול שני פעמים. אלא מדכתב בתרווייהו ב' לישני על כרחך כדאמרן]. ומה שהקשה הפמ"ג בריש סי' רי"ט דאמאי פסק רבינו לקולא הא הוי דברי קבלה וקיי"ל דדברי קבלה כדברי תורה דמי וה"נ אסור ספק דדברי קבלה כמו ספק דדברי תורה. יש לי ליישב דעת רבינו ז"ל דאזיל לשיטתו שכתב בפ"י דהלכות איסורי ביאה ושלהי הלכות כלאים ופ"ט מהל' טומאת מת דאיסור כל הספיקות כולן מדברי סופרים. אבל מן התורה כל הספיקות מותרין. וא"כ י"ל דלא עשו רבנן בזה דברי קבלה כד"ת לאסור ספיקו דהן אמרו והן אמרו דספק שבתורה לחומרא ובדברי קבלה לקולא. ומשו"ה אזיל כאן לקולא בפירושא דקרא דדברי קבלה. ויש להביא ראיה לזה דכה"ג מצינו דאמר בפ"ט דשבת (דף פ"ג ע"ב) גבי טומאת דנפקא לן מדכתיב תזרם כמו דוה. וכתיב וישלך את עפרה אל קבר בני העם. ומסקינן התם לקולא בפירושא דקרא לומר דאקשה רחמנא לנדה דאינה לאיברין ולמת דלא מטמא בכעדשה. וכן פסק רבינו בהלכות שאר אבות הטומאה. וש"מ דאזלינן בכה"ג לקולא אף בדברי קבלה. ומ"ש רבינו בהלכות תענית פ"ה גבי ט' באב דבין השמשות שלו אסור והוא מסוגיא דפרק מקום שנהגו (פסחים דף נ"ד ע"ב) ובטורי אבן פ"ק דמגילה למד מזה דספק דברי קבלה לחומרא כמו ספקו של ד"ת. ולדידי אינו מוכרח די"ל דשאני ספקא דביה"ש משאר ספיקות. דביה"ש איקבע איסורא מיקרי כיון שהוא בהכנסת היום וסברא זו כתב הלח"מ לדעת רבינו בפ"ח מהלכות שגגות דמחייב שם רבינו אשם תלוי לעושה מלאכה בביה"ש דערב שבת אע"ג דלא מחייב אשם תלוי אלא בדאיקבע איסורא ודייק מזה דהא נמי חשיב איקבע איסורא וכדאמרן. וא"כ אין ראיה מכאן לשאר ספק דדברי קבלה ואפשר שלזה נתכוון ג"כ הרב המגיד שם בהל' תענית שכתב דאע"ג דספיקא דרבנן הוא בכי האי ספק אזלינן לחומרא ע"כ. והיינו משום דספק זה דביה"ש חמור כנ"ל.