Nachal Eitan on Mishneh Torah, Blessings Chapter 6
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
כל הנוטל ידיו וכו' מברך תחילה אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים שזו מצות חכמים שנצטוינו מן התורה לשמוע מהן שנאמר ע"פ התורה אשר יורוך. ועיי' בכ"מ דרבינו העתיק לדברי אביי דאמר מצוה גבי נט"י משום מצוה לשמוע דברי חכמים דאע"ג דרבא אמר מצוה לשמוע דברי ר' אלעזר בן ערך דדריש נט"י מקרא דוידיו לא שטף במים לאו דרשא גמורה היא אלא אסמכתא בעלמא וא"כ גם לרבא טעמא משום דמצוה לשמוע דברי חכמים. וכן נראה דעל כרחך הא דר"א בן ערך לא הוי דרשא גמורה דאורייתא דודאי לא פליג על בית הלל דאמרי דאין לנט"י עיקר מן התורה וכדאיתא בריש פ"ח דברכות (דף נ"ב ע"ב) ואי איתא דדרשא דראב"ע גמורה היא הרי יש לנט"י עיקר מן התורה ובכמה דוכתי מוכח דשום תנא אינו חולק אדבית הלל. וא"כ ש"מ דהך דראב"ע אינו רק אסמכתא בעלמא. והנה סברא זו דנט"י אין להן עיקר בדאורייתא כתב ג"כ הכ"מ לקמן בדין ט"ו גבי ספק בטהרת ידים טהור ובס' שער המלך אלא שלא זכר מקור לזה. וראיתי לבעל ס' שער המלך בהלכות מקואות שפקפק שם בדברי הכ"מ וגרם לו שחשב בדעתו שאין לדבריו עיקר בגמרא ומדעת עצמו הוא שכתב כן ונעלם ממנו הסוגיא דברכות שזכרתי דשם מבואר כדברי הכ"מ ז"ל. ודע שמדברי רבינו דכאן קשה לי על מ"ש בעל פמ"ג בפתיחתו הכוללת לאו"ח בסוף חלק שלישי דלדעת רבינו יש חילוק בין דברים שעשו משום סייג אינו רק אסמכתא על לא תסור ולא דין תורה. אבל מצוה שתיקנו חכמים בפני עצמן כמו קריאת הלל ומגילה ונר חנוכה ד"ת ממש יש בו מלא תסור ומשו"ה אין מברכין וצונו רק על מצות דרבנן ולא על סייגים. ונט"י אע"ג דמשום סייג דסרך תרומה תקנו אפ"ה מברכין וצוונו הואיל ואסמכוה באסמכתא חשובה עכ"ד. והשתא לפ"ז תקשי דאמאי כתב רבינו לדאביי ולא זכר לדרשא דר' אלעזר בן ערך דמייתי רבא. דצריכה משום טעמא דחיוב ברכה ועוד דא"כ לאביי דמשמע דלית ליה הך דרשא כלל וכי נימא דלדידיה לא מברכינן על נט"י ודוחק גדול לומר כן. ועוד תקשי לפי דברי בעל פמ"ג מ"ש רבינו לקמן בפי"א דמברכין גם על מצות שאינן חובה כגון ערוב ונט"י. ומשמע דגם על ערובי חצרות מברכין. וכ"כ בהדיא בפ"א דערובין. והוא אינו אלא משום סייג כמ"ש שם בריש הפ' עיי"ש.
אין המים שאובין מטהרים הידים אלא בנטילה. והקשה הראב"ד הרי בעלי קריין טובלין בהן. והלח"מ הקשה על הראב"ד הא זה אינו רק לר' יהודה בברכות ורבנן פליגי עליה ובספר עצי אלמוגים השיג על הלח"מ דלרבנן נמי שאובין כשר לבעל קרי שהרי אמרו דסגי אף בט' קבין וכ"ש בטבילה בשאובין. ובאמת זו אינה השגה דכי מכשרי בט' קבין היינו בחולה דוקא אבל בבריא המרגיל דצריך טבילה אפשר דמצרכי במקוה כשירה. אלא הא קשיא על הלח"מ דיש ראיה להראב"ד ממתני' דריש פ"ח דמקואות וכ"כ הפר"ח בסי' פ"ח ועיי"ש שהכריח כן להלכה כהראב"ד מכח סתם משנה. ועוד דהני אמוראי דשקלו וטרו בברכות אליבא דר"י הכי ס"ל. ולי נראה ליישב דעת רבינו דלפי מ"ש אין ראיה מסוגיא דברכות לבריא דלא איירי שם רק בחולה ואי משום מתניתין דמקוואות ג"כ אין הכרע דאיירי בבריא דצריך טבילה אלא בחולה שטובל בשביל להוציא אחרים ואתיא כר"י דמצריך טבילה ולא מצריך במקוה אבל בבריא דצריך טבילה לכו"ע אין לנו דסגי בשאובין ומסתמא כעין דאורייתא תיקון. ויש להביא ראיה מדאיתא בתוספתא דמקואות כל מקום שאדם טובל בהן ידים וכלים טובלין בהן. אין אדם טובל בהן אין ידים וכלים טובלין בהן והובא במרדכי בשבועות ובב"י ביו"ד סוף סי' ר"א. ומשמע דידים שוה ככלים וכי היכי דהן אינן טובלין בשאובין כאדם הוא הדין ידים.
מים שנסתפק לו אם נעשה בהן מלאכה וכו' ספק נטל ידיו או לא נטל ידיו ספקו טהור שכל ספק בטהרת ידים טהור. וכתב הכ"מ דס"ל לרבינו דאע"ג דאמרינן לעניין ספק טומאה ברשות הרבים קום טבול שאני ידים שאין להם עיקר בדאורייתא וכה"ג כתב המל"מ בהל' שאר אבות הטומאה עיי"ש. וראיתי להרב שער המלך בהל' מקוואות כלל ה' שתמה על הכ"מ והמל"מ דאישתמיט מנייהו דברי התוס' שכתבו בפרק בכל מערבין (עירובין דף ל"ו) גבי טמא בטומאות של דבריהם שירד לטבול וספק אם טבל וכו' ר' מאיר מטהר ור' יוסי מטמא היינו לגברא אי בעי טבילה וס"ל לר"מ דלא אמר זיל טבול בטומאה דרבנן אע"פ שיש לה עיקר בתורה ורבינו פסק כר"מ שם. ולכן פסק גם כאן דא"צ ליטול. וי"ל דעת הכ"מ והמל"מ שלא הביאו ראיה מדברי התוס' דפ' בכ"מ לדעת רבינו כאן דס"ל דשאני התם גבי טמא שירד לטבול דאע"פ שהיה בחזקת טומאה מעיקרא מ"מ איתרע חזקתו כשירד לטבול כמ"ש בשו"ת נודע ביהודה [קמא חלק יו"ד] סי' ס"ה משא"כ גבי ספק נטל ידיו או לא נטל דלא איתרע כלל חזקת טומאה דמעיקרא ואפשר דבכה"ג בדרבנן נמי אמרינן זיל טבול ועל כן מחלק הכ"מ דשאני ידים וכו'. וע"פ מ"ש נדחה ג"כ מ"ש בשער המלך שם בכלל ד' להביא ראיה מדברי התוס' הנזכר דלא כהש"ך שכתב ביו"ד סי' קי"א דאם נתערב איסור דרבנן חד בחד ואיתחזק איסורא ואח"כ נפל אחד מהן לקדירה של היתר דאסורה (אלא) [דלא] (ד)מוקמינן לקדירה אחזקתה (והכרו"פ כתב כן בפשיטות בסי' צ"ח ס"ק ג' ולא זכר דעת הש"ך וכן דברי הט"ז ריש סעי' א' כש"ך ובס' ראש יוסף הקשה עליו ממ"ש רבינו בפ"ד דמקואות עיי"ש). וכמ"ש התוס' דמהאי טעמא מטהר ר' (יוסי) [מאיר] הטהרות שעשה גבי טמא שירד לטבול אע"ג דגברא בחזקת טמא. ולפי מ"ש לא דמי דהתם איתרע חזקת טומאה דטמא ולכך מטהר הטהרות משא"כ היכא דלא איתרע חזקת איסור כההיא דחתיכות אפשר דאף הקדירה אסורה וכמ"ש הש"ך ועיי' מ"ש בסוף ס' סדרי טהרה. מיהו כתב שם המל"מ לדעת רבינו דבכל ספק טומאה ברה"ר מדינא א"צ לטבול רק משום עצה טובה וכן הביא מתוס' דפסחים. אמנם מצאתי ראיה לדעת הש"ך מדברי הריטב"א שכתב בערובין דגבי מקוה אמרינן העמד אדם טמא על חזקתו ולא אמרינן העמד טהרות על חזקתן דלא אזלינן בתר חזקה דטהרות דכיון דודאי נגע בהם פקעה חזקתן מנייהו וכדאמרינן גבי שליא בבית עד כאן אלא דאפשר דדוקא בדאורייתא. אבל מצינו גם מדרבנן דמטמאין הטהרות במכות (דף ד' ע"א). ועיין במל"מ הל' בכורות מה שהקשה אהא דספק נטל וספק טבל דמטהר. ומאי שנא מספק הנוח דערוב באו"ח סימן שצ"ד. ויש ליישב ע"פ מה שכתב הט"ז ביורה דעה סי' ס"ט להתיר בשר שנתבשל ומסופקין בו אם נמלח תחלה ואע"ג שהיה לבשר חזקת איסור והספק הוא במעשה מ"מ כיון דרוב בני אדם אין מבשלין בשר בלא מליחה תלינן שהיה מן הרוב. וכ"כ באו"ח סי' ת"ט ושם ביאר דמהאי טעמא לא דמי לספק הנוח דערובין דאזלינן לחומרא דהתם אין רוב להיתר משא"כ גבי בשר שנתבשל עיי"ש. ולפ"ז אתי שפיר גבי ירד לטבול וספק אי טבל כלל דאזלינן לקולא דהתם נמי רוב היורדין לטבול טובלין וסברא זו מצאתי שכתב ג"כ שו"ת נודע ביהודה חלק יו"ד סי' ס"ה עיי"ש. וכיון דאיכא רוב להיתר אזלינן לקולא בדרבנן אף בדבר התלוי במעשה והיה לו חזקת איסור. והא דאמרינן בריש פ"ג דבכורות דלא אזלינן בתר רוב התלוי במעשה היינו באיסור דאורייתא ולא בדרבנן. וסברא זו מצאתי שכתב כן בעל פמ"ג בס' שושנת העמקים כלל י"ב דהא דלא אזלינן בתר רוב התלוי במעשה הוא מדרבנן ובדרבנן לא גזרו וכ"כ בס' ראש יוסף. ועוד כתב שם דבמיעוט שאין מצוי לא חיישינן אף שהרוב תלוי במעשה. אך בספר פני יהושע בכתובות (דף כ"ג) משמע דמן התורה הוא דלא אזלינן בתר רובא התלוי במעשה. ובתשובת ר"ע אייגר סי' קס"ב כתב דהתוס' והרשב"א בחולין (דף ט') סוברים שאינו אלא מדרבנן ורבינו ס"ל שהוא מה"ת ותליא בפלוגתא דמתניתא ור"א בר' ינאי ורבא ורבינא בבכורות ריש פ"ג. ועיי' מ"ש הפנ"י בכתובות (דף נ"א ע"ב) ולפי דבריו משמע דלאבוה דשמואל הוי רוב פרוצים רוב גמור אע"ג דתלי במעשה. (ובהכי אתי שפיר מה שהקשה בס' חכמת אדם על הט"ז ביו"ד דאיך מהני רוב התלוי במעשה ולק"מ דהא בדרבנן מהני ודם שבישלו הוא דרבנן). ונראה להוכיח כן מהא דפסחים (דף ד') גבי המשכיר בית לחבירו בי"ד דאמר דאי חזקתו בדוק א"צ לבדוק. וכתב מהרל"ח דהחזקה היא מכח רוב בני אדם הבודקים ביתם בזמנו והשתא הא הוי רוב התלוי במעשה וגם איתחזק איסורא וש"מ דמהני בדרבנן. ועפ"ז י"ל הא דספק נטל טהור דאיירי ג"כ שיודע שהלך ליטול. וא"כ איכא רובא להיתר דרוב ההולכין ליטול ידיהם נוטלין והוא דומה לההיא דירד לטבול. וכמ"ש בס' מרכבת המשנה למהר"ש. וא"צ למ"ש בסוף ספר סדרי טהרה דגבי נ"י איירי שכבר התחיל להסב ומסתמא נטל כפי ההרגל דבהליכה סגי. וראיתי בספר שער המלך הל' מקואות שכתב דהט"ז ביו"ד לא ס"ל כהמל"מ אלא מתיר אף בספק מעשה בדרבנן ועל כן נדחק לפרש בדברי הטור או"ח סי' שצ"ד שמחמיר בספק הנוח דוקא כשיש עוד ספק אם היה קיים בין השמשות והוי ספק ספיקא לחומרא ונעלם ממנו דברי הט"ז באו"ח סי' ת"ט. דביאר להדיא דאוסר ספק הנוח משום שאין בו רוב להתיר רק היכא דאיכא רוב מתיר ולפ"ז אינו חולק על המל"מ. ובזה נדחה מה שרצה שם להביא ראיה מסוגיא דפסחים הנ"ל דאמר המשכיר בית לחבירו חזקתו בדוק או אינו בדוק ולא אמרינן להקל בספק בדיקת חמץ דרבנן אף אי אין חזקתו בדוק. משום דאיתחזק איסורא. ואינה ראיה לפי דברי המל"מ דהתם הספק במעשה ומחמירין אף בדרבנן בלא חזקה או רוב להיתר כמ"ש ועיי"ש שהקשה על הט"ז ביו"ד מתוס' דפסחים (דף ט') וכתבתי במקום אחר].