אם השליכוהו בים והשליכו מצודה אחריו והעלו ממנו אבר שאי אפשר שינטל מן החי ויחיה הרי זה מעידים עליו שמת. וכתב הרב המגיד שלא התירוה אלא לאחר י"ב חודש לפי דטריפה אינה חיה י"ב חודש. והכס"מ כתב דיש לגמגם על זה ממה שנתבאר בפרק אלו טריפות דאדם טריפה חי יותר מי"ב חודש. ובאמת בגמרא שם לא נמצא וכמ"ש בעל המגיה וכבר הרגיש בזה התוי"ט ביבמות. ומ"מ אפשר שחיסור לשון נפל בדברי הכס"מ ונתכוון למ"ש המרדכי בהגהות בריש פרק אלו טריפות בשם תוס' שאנץ דטריפה דאדם חי וכן כתבו בפסקי תוס' בסוף זבחים וכן משמע ממ"ש תוס' שם בשם ר"ת ודבריהם הביא ג"כ התוי"ט דר"ת מחלק שם לענין חיות בין בהמה לאדם. ובחנם כתב בספר ברכת הזבח דלא עלה על דעת שום פוסק דאדם טריפה יחיה יותר מי"ב חודש למאן דאמר טריפה אינה חיה. והרי כמה פוסקים סוברים כן ובהלכות איסורי ביאה יתבאר דגם דעת רבינו כן הוא לחלק בין אדם לבהמה בחיות טריפות שניטל הרגל מן הארכובה ולמעלה. ולפ"ז תקשי משם על דברי הרה"מ דנראה מדבריו דגם בטריפות זה דמן הארכובה מהני י"ב חודש. ושוב ראיתי שהקשה כן בספר נחלת עזריאל: אמנם יש ליישב קושיא זו וגם קושית הכס"מ דנהי דבעלמא טריפה זו חיה באדם הכא שאני דנפל למים וקיי"ל דמיא מרזו מכה וכדאיתא בגמרא. וכך מבואר מדברי הלח"מ שכתב לקמן בדין כ"ב לדעת רבינו שלא זכר דין דמגוייד דסבר דאין מעידין עליו משום דחי ואפי' נחתך בסכין שאינה מלובנת. והא דמעידין כאן בנפל למים הוא מטעם דאמרן. וכן יש לדקדק מדברי הבית שמואל באה"ע סי' י"ז ס"ק צ"ד וצ"ז ע"ש היטב. [וראיתי לבעל המגיה בס' באר יעקב ביו"ד שהקשה מהא דנדה (דף כ"ד) [ד]משמע דאינו חי אף בלא הטפחת מים. ולא דק דנהי דאיכא למאן דאמר שם הכי אבל רבינו הא פסק כמאן דאמר שם דס"ל דיכול לחיות. ועיין מ"ש בזה בהל' איסורי ביאה. גם דברי הצאן קדשים בסוף זבחים אינם מכוונים שכתב ליישב דברי הכס"מ דאף דבשאר טריפות שוין אדם ובהמה אבל בהך טריפות דנחתך רגליו אמרינן דחי באדם כיון דיכול לכוות ולחיות. וזה אינו כיון דנפל למים אינו חי באדם נמי]: ויש לי להביא ראיה לזה דעל כרחך הטעם דמעידין כאן לכו"ע הוא משום דמיא מרזו מכה דאל"כ תקשי אף למאן דאמר בעלמא טריפה אינה חיה אמאי מעידין כאן ואמרינן דתנשא לכתחילה לאחר י"ב חודש הא כתבו האחרונים ביו"ד דרק רובא אינן חיין י"ב חודש אבל מיעוט טריפות חיין וגבי איסור דאשת איש קיי"ל דחיישינן למיעוטא וכמ"ש הפוסקים גבי מים שאין להם סוף דרוב אינן נמלטין ואנן חיישינן למיעוט הנמלטין ואע"פ שהוא מיעוט שאינו מצוי ואפילו למיעוט דמיעוט חיישינן וכדמוכח מדברי תוס' בשלהי יבמות (דף קכ"א ע"א) בד"ה ולא היא ע"ש. ושוב מצאתי שהקשה כן בס' לוית חן פרשת נח והניח בקושיא. ומה שתירץ בעל כרתי ופלתי ביו"ד סי' ל"א דגבי עיגונא הולכין אחר רוב חיין הוא תמוה. אך לפי מ"ש אתי שפיר ולק"מ דשאני הכא דאמרינן [מים] מרזו מכה וא"כ כולן אינן חיין: ומה שהקשה הלח"מ דאמאי סתם רבינו בדין זה דמיא מרזו מכה ולא זכרו בפירוש יש לי לומר דסמך רבינו עצמו בזה על מה שכתב בהלכות איסורי ביאה פי"ד גבי קבלת גר דמשהין אותו עד שיתרפא רפואה שלימה ואח"כ מטבילין אותו והוא מהברייתא דפרק החולץ (יבמות דף מ"ז ע"ב) דתניא נתרפא מטבילין אותו מיד. ודייק התם דנתרפא אין לא נתרפא לא מאי טעמא משום דמיא מרזו מכה. ובזה נסתלק גם כן מה שהקשה הלח"מ דסברא זו דמיא וכו' אינו אלא לאביי בשלהי יבמות (דף ק"י). וכהאי גוונא הקשה בשו"ת נודע ביהודה חלק אה"ע סי' כ"ח. ולפי מש"כ על כרחך אליבא דכו"ע היא וכדמוכח מפרק החולץ. ועל פי זה יש לדחות גם כן מה שכתב בשו"ת נוב"י שם בסי' מ"ח דהרי"ף והרא"ש לא סבירא להו לסברא זו דמיא וכו' מדלא הזכירוה בפ"ב דיבמות. ולפי מה שכתבתי י"ל דסמכו על מה שכתבו בפרק החולץ ההיא דגבי גר וכמו שנתבאר: ומה שהקשה בעל המגיה כאן על המחלקים בין טריפות דאדם לבהמה מסוגיא דפרק אלו טרפות (חולין דף נ"ז ע"ב) כבר הקשה כן בס' ברכת הזבח ובשו"ת זכרון יוסף וגם בס' א"ב ובביאור הגר"א (יו"ד ל"ג). וכתבתי ליישב בחידושי לחולין בס"ד. וגם מה שהקשה בספר מראות הצובאות מסוגיא דנדה (דף כ"ד) וכתב דמשם מוכח דגם באדם טריפה אינה חיה. והנה כבר הקדימו בזה בס' ברכת הזבח הנזכר. אך בחידושי לחולין כתבתי דאדרבא יש להוכיח משם דנהי דרבי זכאי סבר התם דטריפה אינה חיה נמי באדם מיהו ר' ינאי ור' יוחנן הא פליגי עליה וסברי דחיה והכי ס"ל לרבא התם (דף כ"ג) גבי ושטו נקוב אמו טמאה לידה. ואיכא למימר דדוקא באדם קסברי דחיה ומודו דבבהמה אינה חיה וכהמסקנא דפסקינן בפרק אלו טריפות (חולין דף נ"ח). ובפרט דבבכורות אמר דרבא גופיה סבר טריפה אינה חיה וכבר הוקשה זה להתוס' בנדה. אך אי נחלק בין אדם לבהמה אתי שפיר. ועוד הבאתי ראיה לזה בחידושי שם דמאן דאמר בנדה דחיה הוא רק באדם דאיירי התם ולא גבי בהמה דהא אליבא דרבי קאי התם ואיהו אמר בפרק אלו טריפות (חולין דף נ"ז ע"ב) סימן לטריפה שלשים יום וכן הוא בתוספתא דחולין. הרי דגבי בהמה סבר טריפה אינה חיה אפילו שלשים יום ואפילו הכי גבי אדם בנדה סברי ר' ינאי ור' יוחנן אליבא דרבי גופיה דטריפה חיה ושמע מינה דסברי לחלק בין אדם לבהמה: [וכהאי גוונא יש ליישב מה שהקשה בקרבן העדה פ"ד דנזיר על רבי [יוסי] ורבי שמעון בתמורה (דף י"א) דסבירא להו טריפה חיה מסוגיא דערכין דמוקי מתניתין דטריפה הוה ליה דבר שהנשמה תלויה בו. ולפי מש"כ לק"מ דפלוגתא דתנאי הוא בנדה ובחולין. ועפ"ז יש ליישב ג"כ כל מה שהקשו תוס' על ר"ת בריש פרק אלו טריפות ובפ' הפרה. דהנהו סוגיות כולהו וכן הירושלמי דפ"ד דנזיר אתיין לחד מאן דאמר פ"ג דנדה ולא קיי"ל הכי אלא כמאן דאמר טריפה חיה באדם. דר' יוחנן משום ר' יוסי הכי סבירא ליה וכן ס"ל לרבא התם (דף כ"ג) וכמו שהוכחתי בס"ד. ומשום הכי ס"ל לרבינו ג"כ הכא דאין מעידים אמגוייד ולא משום דאביי מוקי מתניתין דאין מעידים על המגוייד כרבי שמעון בן אלעזר דאמר יכול הוא לכוות ולחיות דהא על כרחין לא קיי"ל כרשב"א בזה דא"כ גבי בהמה נמי נכשיר כדמכשר איהו מהאי טעמא בר"פ אלו טריפות. וכן בעבודה זרה (דף ט"ז) משמע שאין רפואה לשבירה. אלא דטעמא דשאני בין אדם לבהמה. והא דמוקי מתניתין בסכין מלובנת ודברי הכל על כרחך הוא משום דתיתי מתניתין ככו"ע אפי' למאן דאמר דטריפה דאדם אינו חי וכתנא דערכין. אך למאי דקיי"ל דחי אינו צריך. ודלא כמו שנראה מדברי הש"ך ביו"ד סי' ש"ה ס"ק י"א דגבי אדם נמי אמרינן טריפה אינו חיה: ומיהו לאו כל הטריפות שוין דיש טריפות דאף באדם אינו חי כגון ניטל הכבד ולב כדמוכח בהל' ערכין ודבר זה תלוי באומד הרופאים כמבואר מדבריו פ"ב מהלכות רוצח. אבל מן הארכובה ולמעלה ודאי ס"ל דחי כדמוכח בהל' איסורי ביאה ולכך לא הזכירו שם. וזה דלא כמו שכתבו החכם צבי וקרבן העדה פ"ד דנזיר כמ"ש שם]: