Nachal Eitan on Mishneh Torah, Divorce Chapter 3
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
אבד במקום שהשיירות מצויות אם מצאו וכו' בכלי שהניחו ויש לו טביעות עין בארכו ורחבו של גט תתגרש בו. והקשה הרב המגיד דבגמ' מוכח דלצורבא מרבנן מהדרינן בטביעת עינא בלא סימנא ורבינו לא כתבו. וכיוצא בזה הקשה הב"י על הטור באה"ע סי' קל"ב. ונראה די"ל דרבינו והטור אזלי לטעמייהו שכתבו בהלכות אבידה אם היה כלי שטבעתו העין חייב להכריז שאם יבוא תלמיד חכם ויאמר יש לי בו טביעת עין מחזירין. ומשמע דסבירא להו דכלי שלא טבעתו העין לא מהדרינן אף לת"ח והיינו משום דפסקו הלכה כרבי שמעון בן אלעזר בפ"ב דב"מ דאמר כל כלי אנפוריא אינו חייב להכריז וטעמם משום דאמוראי מפרשי למילתיה מאי כלי אנפוריא אמר רב יהודה אמר שמואל כלים חדשים שלא שבעתן העין וכו'. וכ"כ הלח"מ בפי"ד דאבידה. וא"כ אתי שפיר שלא כתבו כאן גבי גט דליהדר לצורבא מרבנן בטביעות עין דגט הא לא טבעתו העין משום דלא משהה אינש גיטא בידיה וכמ"ש התוס' בב"מ (ריש דף כ"ד). ומשמע מדבריהם שם דההיא דפ"ק שם דקאמר רבה בר בר חנא שם דמהדרינן גט לצורבא מרבנן בטביעות עין אתיא אליבא דמ"ד דפליג על רשב"א וסובר דמהני טביעות עין אף בכלים שלא טבעתן העין וא"כ למאי דקיי"ל כרשב"א לא קיי"ל כרבה בר בר חנה ושפיר עבדי רבינו והטור שהשמיטוה:
ולמה אין כותבין אלו החמשה מפני שצריך הכותב לכתוב לשם האיש וכו' וחרש שוטה וקטן אינן בני דעה והעבד אינו בתורת גיטין. ועיין בבית שמואל באה"ע סי' קכ"ב שדקדק מדברי רבינו הללו דסבר שא"צ שיעשה הבעל שליח לכתיבת הגט דאי הוה ס"ל דצריך שליחות לכתיבת גט היה לו לומר דמשו"ה פסולין לכתיבת הגט משום דצריך שליחות והן לאו בני שליחות. ולפ"ז נתקשה במ"ש רבינו לפסול העבד לכתיבה מטעם שאינו בתורת גיטין דלא שייך טעם זה רק היכא דבעי שליחות וכמ"ש התוס'. ונמשכו אחריו בעל ספר קרבן נתנאל בפ"ב דגיטין וספר בני אהובה וספר בית מאיר: ואני אומר דודאי דעת רבינו הוא דצריך שליחות בכתיבה וכמ"ש בעל תרומת הדשן בסי' רכ"ח והכי מוכח ממ"ש רבינו לעיל בריש פ"ב זה שנאמר בתורה וכתב לה ספר כריתות אחד הכותב בידו ואחד שאמר לאחר לכתוב לו וא"כ אתי שפיר מ"ש לפסול עבד בכתיבה משום שאינו בתורת גיטין. ומה שהוקשה לו להבית שמואל וסייעתו דא"כ אמאי לא סגי ליה לרבינו למיפסלן מטעם שאינן בני שליחות י"ל דאי משום הכי אין לפוסלן רק לכתיבת התורף אבל אין לפוסלן מטעם זה לכתיבת טופס דלא בעינן ביה שליחות לכו"ע. ותדע דהרי מכשירין כתיבת טופס בחרש שוטה וקטן כשגדול עומד על גבם ומלמדם ולא פסל משום דלאו בני שליחות נינהו. וזהו שכתב רבינו דעכו"ם פסול משום דכותב על דעת עצמו שלא לשמה וחש"ו אינן בני דיעה לומר דמהני טעמי פסילי אף לכתיבת טופס כשאין גדול עומד על גבן [ובעכו"ם] אף כשגדול ישראל עומד על גבו. דאילו משום שליחות לא פסילי רק בתורף כמ"ש. ולפ"ז מ"ש בעבד שאינו בתורת גיטין דהיינו משום שליחות לא קאי רק לתורף ולפוסלו מדאורייתא והוא הדין דגוי מפסיל מהאי טעמא ואפילו בטל וכמ"ש הכס"מ. וטעם דעל דעת עצמו כותב הוצרך משום טופס והוא הדין דעבד מפסיל גם לטופס מהאי טעמא וכמו שמבואר מדברי רבינו בסמוך. ונמצא דבאמת הוצרך רבינו לשני טעמים בעבד. שאינו בתורת גיטין להבטל מן התורה בתורף ועל דעת עצמו כותב למפסל טופס אפילו עומדין על גביו וטעם שאינו בתורת גיטין כמו גבי עבד כדי להיות הגט בטל מן התורה וכמ"ש. ומה שלא כתב זה בפירוש תירץ הבית שמואל שם בסי' קכ"ב דבכלל הוי נמי [מומר] השייך בתורת גיטין ע"ש. ועיין מ"ש בזה בהל' אישות פ"ג: וא"ת דאמאי לא כתב רבינו טעם זה גבי חש"ו ולומר דמשום שאינן בתורת גיטין הגט בטל מן התורה בתורף ואע"פ שגדול עומד על גביהן. וי"ל דס"ל כמ"ש תוס' בגיטין (דף כ"ב ע"ב) דחש"ו חשיבי בני כריתות הואיל ואם הגדיל הקטן ונשתפה השוטה הוו בני כריתות ע"כ. והטעם ביאר בשו"ת נודע ביהודה במהדו"ת חלק אה"ע סי' נ"ד דאע"ג דחרש ושוטה אין סמיא בידן לומר דאתו בודאי לכלל דעה מ"מ מקרו בני הויה כיון שגדולים הן ואין החיסרון בהן רק מצד שאין בם דעת והביא ראיה לזה מסוגיא דגיטין (דף נ"ה ודף פ"ה) כפי גרסת ספרינו ועיי"ש. ובשו"ת שיבת ציון סי' ד' הוכיח דמקרו בר קשירה לגבי תפילין ובר זביחה לענין שחיטה. וא"כ הוא הדין דאיקרו בני כריתות. [וזה דלא כמ"ש בנוב"י מהדו"ק סי' ס"ד ובמהדו"ת סי' ס"ח לדעת ר"י ברזילי דלא גריס כגירסת ספרינו וס"ל דחרש ושוטה לא מקרו בני הויה ואינו בן זכיה כלל כיון שאינו בודאי שיבוא לכלל זה ולכך תקנו נשואין לחרש שאי אפשר שיקדש לו אחר שאין זכין לחרש ונראה מדבריו דגם רבינו ס"ל כן. וגם בס' בית מאיר סי' קל"ז כתב דלא מקרי בת הויה. ואינו מחוור דמכאן הא מוכח דסבירא לרבינו דחרש ושוטה מקרו בני כריתות והוא הדין דמקרו בני הויה. וכן בירושלמי דקידושין איתא דזכין לחרש. והא דאחר אין נושא אשה לחרש י"ל משום דלא הוי זכות בודאי כיון שנאסר בקרובותיה ונתחייב בשאר וכסות. אבל דבר של זכות דמסתמא ניחא ליה זכין לחרש ושוטה ואע"ג דאין להן שליחות זכיה עדיפא. ועוד יתבאר אי"ה בהל' זכיה]:
הכותב גט בשבת או ביוה"כ בשגגה ונתנו לה הרי זו מגורשת. והקשה הכס"מ כיון דהוי בשוגג אפילו חתמו עדים בשוגג נמי תהא מגורשת וע"ש שנדחק והובא באחרונים באה"ע סי' קכ"ג. ולי נראה די"ל דהיינו טעמא דרבינו דלא נקט כאן חתימת עדים דאזיל לטעמיה שפסק לעיל בפ"א דין כ"ה גט שזמנו מאוחר פסול ופירש הכס"מ דטעמו משום דאיכא למיחש שיחפה על בת אחותו כשתזנה שיתן לה גט כזה שאין זמנו מוכיח כיון שאנו רואין שהוא מאוחר והוי כגט שאין בו זמן וא"כ תאמר קודם הזנות נתגרשתי. ולפ"ז הכי נמי גט שזמנו כתוב בו שבת או יוה"כ הוי כמו שזמנו מאוחר וכדתניא בב"ב (דף קע"ו) ופסקו רבינו פכ"ג דמלוה שטר שזמנו כתוב בו בשבת או בעשרה בתשרי שטר מאוחר הוא שהדבר ידוע הוא שאין כותבין בשבת ולפיכך אחרוהו ע"כ. וא"כ דתלינן שאחרהו הרי יכול לחפות בו על זנות דבת אחותו בבית דין אחר כמו בגט שזמנו מאוחר וא"כ אין להכשיר גט כזה אלא א"כ שלא חתמו בו עדים כלל רק שנתנו לה בעידי מסירה דבכהאי גוונא לא מפסיל משום הזמן שהוא מאוחר ואפי' שהוא מוקדם כשר דאי איכא למיחש שיחפה על זנות דבת אחותו שיילינן לסהדי אימת מטא גיטא לידה וכמש"כ בהגהות [מיימוני] לעיל ולפ"ז על כרחך לא הוה מצי למימר רבינו כאן בשבת או ביוה"כ שחתמו: ומ"ש רבינו בשגגה פירש הכס"מ דאילו כתב במזיד בשבת או ביוה"כ בפרהסיא היה הגט בטל מן התורה מפני שכתבו מחלל שבת וכו'. וכן פסק הג"ה באה"ע ומשמע דכותב ביוה"כ נמי הוי ככופר בכל התורה כמו מחלל שבת וכ"כ בספר תבואת שור ביו"ד סי' ב'. וראיתי שתמה בעל הפמ"ג על זה בספרו שושנת העמקים כלל כ"ג. דמאי שייטיה דיוה"כ לכאן דבשלמא שבת טעמא כמ"ש רש"י בפ"ק דחולין (דף ה') דהוי כעובד עבודת גילולים דמעיד עדות שקר. אבל גבי יוה"כ לא שייך זה ולא מצינו דמחלל יוה"כ יהיה מומר לכל התורה. וכתב דאין לומר דטעמא דכותב גט במזיד ביוה"כ פסול משום דחשוד לחמור חשוד לקל ושמא אינו כותב לשמה. הא יוה"כ כרת ואשת איש הוא חנק. וגבי שבת דחייב סקילה וא"כ הוא חמור מאשת איש אפשר דמהאי טעמא אפילו בצנעה פסול דחשוד לקל דלא לשמה. ותירץ דגבי יוה"כ נמי מצינן למימר דפסול מטעם דחשוד הוא לכתוב שלא לשמה דאי משום דאשת איש חמור מיוה"כ מיהו עליו אין איסור אלא דלפני עור דקיל מיוה"כ עכ"ד. ואין דבריו נראין דעל כרחך כל שהאיסור חמור אינו חשוד להכשילו לאחרים דהרי קיי"ל דמותר ליקח ממנו החמור וכמו שפירש רש"י בבכורות (דף ל') וכן משמע ביו"ד סי' קי"ט. ושמע מינה דלא אמרינן דאצלו קל כיון שאינו עובר עליו בעצמו אלא על לפני עור אלא אמרינן דכיון שהוא חמור אף לאחרים לא יכשיל בו. וכהאי גוונא איתא ברא"ש בריש פ"ה דנדרים דיותר ראוי לחוש ולהזהר שלא להכשיל לחבירו מלעשות איסור בעצמו עיי"ש. ובס' פרי תואר הוכיח כן ממ"ש התוס' בחולין גבי מומר אוכל נבילות לתאבון בודק סכין ונותן לו לשחוט דחייש אלפני עור. אלא נראה די"ל דהיינו טעמא דאמרינן דהחשוד על יוה"כ חשוד לכל התורה משום דיוה"כ הוא חמור לאינשי ואפילו משבת מפני שהוא יום כפרה וסליחה. וסברא זו כתבו התוס' בחולין (דף ק"א ע"ב): [ועיין בס' בדק הבית לבעל תורת חיים שהקשה דאמאי נעשה מומר בכתיבת הגט בזדון בשבת לפמ"ש התוס' בחולין גבי שוחט בשבת דלא נעשה מומר בפעם אחד. ותירץ דשאני הכא דקיי"ל דהכותב שני אותיות בשבת חייב וא"כ כשכותב כל הגט במזיד חייב על כל שני אותיות וא"כ לא הוי פעם אחת ע"כ. ועפ"ז יש ליישב מה שהקשה התורת חיים גופיה בחידושיו לסנהדרין (דף ע"א)]: ומ"ש בעל המגי"ה שבספר משנה למלך שמכאן הוכיח מהר"ש יפה דהלכתא כאביי בההיא פלוגתא דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד ועבד דסבר דמהני. מדמכשיר כאן בתוספתא גט שנכתב באיסור בשבת או ביוה"כ. אין זה הוכחה לפי מ"ש בחידושי דאף למ"ד דלא מהני אפשר דמודה דשאני גרושין דמצינו דגלי ביה קרא דמהני באיסור וכדאיתא בשלהי גיטין (דף צ') גבי לא מצא בה לא ערוה ולא דבר ועבר וגירש וכמו שיתבאר לקמן בפרק י' וע"ש: