כשם שאסור לצאת מחוץ לתחום בשבת כך אסור לצאת ביו"ט. ונראה דלא משוה רבינו יו"ט לשבת בעניין תחומין [אלא] רק לאיסור בעלמא אבל לא לעניין לחייב ביו"ט ליוצא מחוץ לתחום אפילו חוץ לי"ב מיל דחייב בשבת כמ"ש רבינו בפכ"ז דהלכות שבת מ"מ ביו"ט פטור דרק בשבת הוי מן התורה בי"ב מיל מקרא שנאמר אל יצא איש ממקומו ביום השביעי אבל ביו"ט אינו אלא מדרבנן וכמו שכתבתי שם בהלכות שבת ובחידושי הרבה ראיות לזה. [והוכחתי דדוקא לר' עקיבא דס"ל תחומין דאלפיים דאורייתא אין חילוק בין שבת ליו"ט וכדמוכח ברש"י ותוס' בחגיגה (דף י"ז) ובערובין (דף ע"ט) אבל לרבנן לעניין י"ב מיל יש חילוק בין שבת ליו"ט ושם נתבאר הטעם ויישבתי בזה הרבה קושיות מה שהקשו התוספות בחגיגה שם מביצה (דף ל"ו). עוד יישבתי בחידושי מה שהקשה בשער המלך כאן על דברי רבינו בפירוש המשנה והסמ"ג והרא"ש פ"ד דערובין שכתבו אליבא דר' יהודה דס"ל דתחומין דאורייתא מסוגיא דערובין (דף ל"ז ע"ב) וחולין (דף י"ד) ע"ש]. עוד הבאתי ראיה לזה בספרי משכיל לאיתן מהא דאיתא בביצה (דף ל"ז ע"ב) גבי שנים שלקחו חבית ובהמה בשותפות דאמר רב חבית מותרת להוליך כל אחד חלקו למקום שעירב ובהמה אסורה ופריך אי קסבר יש ברירה אפילו בהמה תשתרי ואי קסבר אין ברירה אפילו חבית נמי אסורה ומשני דקסבר יש ברירה ושאני בהמה דקיינקי תחומין מהדדי. ואמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב לאיסור מוקצה לא חששו לאיסור תחומין חששו ושתיק רב. והשתא אמאי שתיק רב הא לשיטתיה דסבר תחומין דאורייתא וכדמוכח ממ"ש התוס' בערובין (דף פ' ע"א) ע"ש וא"כ שפיר יש לחוש לאיסור תחומין טפי מלאיסור מוקצה שאינו אלא מדרבנן. אלא ש"מ דכי סבר רב תחומין דאורייתא היינו רק בשבת אבל ביו"ט כההיא דביצה מודה רב שאינו אלא מדרבנן ואתי שפיר. [ואין לומר דאף דתחומין דאורייתא קשיא להו דלא הו"ל לרב לאחמורי ביה מבמוקצה משום דהוי כעין דאורייתא דזה אינו רק בספיקא דמעשה ולא בספיקא דדינא כמו שיתבאר בהל' יו"ט. ואע"ג דרב אית ליה הכנה אין ראיה מהכנה למוקצה דרבה נמי דהוי בעי למימר דמוקצה דאורייתא חזר ביה כדמשמע בפ' אלו עוברין וכ"כ תוס' בערובין (דף ל"ח ע"ב)]. ונראה דלזה נתכוונו ג"כ ההגהות [מיימוני] כאן שכתבו דאפשר דרב סבר כברייתא דתני איו דמייתי בערובין (דף ל"ז) ובכמה דוכתין דס"ל אין ברירה גבי תחומין. ורצונם לומר דוקא בשבת סבר כוותיה משום דהתם תחומין דאורייתא אבל ביו"ט קושטא דלא סבר כאיו. ובזה נסתלקה תמיהת ספר שער המלך שתמה על דברי ההגהות דאיך אפשר דרב ס"ל אין ברירה הא איהו קאמר חבית מותרת גבי שנים שלקחו בשותפות וטעמא משום דיש ברירה כנזכר. ולפי מ"ש לחלק בין שבת ליו"ט לק"מ. ובשו"ת זכרון יוסף סי' ז' הוכיח כן מדברי רבינו גופיה בתשובתו ע"ש. [ומה שהקשה הפר"ח באו"ח סוף סימן תקפ"ו על מ"ש השו"ע שם אם גוי הביא שופר מחוץ לתחום תוקעין בו דמשמע דלכתחילה אסור לשלוח גוי אחריו ואי איתא דתחומין ביו"ט רק מדרבנן הו"ל שבות דשבות דלכתחילה שרי במקום מצוה והניח בצ"ע. וי"ל דאיירי בשבת הסמוך ליו"ט ומשלחו משום יו"ט שלאחריו ובכהאי גוונא אסור לכתחלה אף שבות דשבות במקום מצוה ובדיעבד שרי וכמ"ש במג"א סי' תרנ"ה. אבל ביו"ט גופיה מותר לשלוח גוי אחר שופר אף חוץ לי"ב מיל לכולי עלמא]. וכל זה דלא כמו שנראה בתרומת הדשן סי' פ"ג ונמשכו גם האחרונים בסי' תקט"ו דיו"ט שוה לשבת ואינו מחוור אלא כמ"ש:

יום טוב שחל להיות סמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה או שני ימים טובים של גליות יש לו לערב שני ערובין לשתי רוחות וסומך על איזו מהן שירצה ליום הראשון וכו'. והראב"ד הקשה דאיך לא פירש ולא חילק בדבר דבגמרא העמידוה דמנח ליה בסוף אלף אמה לכאן ובסוף אלף אמה לכאן דאי לא שבת ויו"ט לא מצי לערב בשני רוחות. ובספר מחנה לוי כתב לתרץ דכוונת רבינו דאיירי שלא בירר לאיזו רוח ילך ביום ראשון אלא תלה בדעתו שיברור וירצה למחר וכיון דקי"ל יש ברירה בעירובי תחומין דרבנן א"כ הוי סעודה הראויה מבעוד יום אף כי מנח ליה בסוף אלפיים ובגמרא דמוקי לה במניח בסוף אלף כדי שיהיה סעודה הראויה מבעוד יום קאי אליבא דרבי אליעזר ואיהו סבר תחומין דאורייתא ולא אמר בו ברירה וע"ש ראייתו דר' אליעזר סבר תחומין דאורייתא. אמנם לדידי אין צורך בזה לידחק ולומר דהסוגיא קאי רק למ"ד תחומין דאורייתא דבלאו הכי אתי שפיר דלא אמר ברירה להני אמוראי דאיירו התם רבה ואביי ואזלי לטעמייהו דסברי אין ברירה אפילו בערובי חצירות דרבנן וכדאיתא בפרק הדר (עירובין דף ס"ח ע"א) וכפירוש רש"י שם וכתב הריטב"א שכן הסכימו כל המפרשים ע"ש. ולשיטתם הוא דהוצרכו רבה ואביי לאוקמא דמנח ליה בסוף אלף דוקא. אבל לפי מאי דקיי"ל יש ברירה בדרבנן מתוקמא שפיר בכל גוונא כן נראה לי: