עיין במל"מ בשם תוס' רי"ד בקידושין דלא אמרינן גופין מוחלקין אלא בבע"ח כגון שתלש אבר מן החי מה' בהמות ואכל וחייב על כל אחת ואחת אבל בשחוטין לא אמר גופין מחולקין דלא חשיבי. ומתוס' בזבחים (דף ע"ח) משמע דאף בשחוטין ס"ל דגופין מחולקין ובפ"י דשגגות הקשה המל"מ על דברי תוס' רי"ד משוחט ה' זבחים בחוץ דאינו חייב אלא אחת. ובס' מעיין החכמה לא ראה דברי המל"מ דשם והקשה מדנפשיה כן אלא שביאר יותר דבשלמא גבי רבע ה' בהמות שייך טפי לומר גופין מחולקין מבשוחט בחוץ משום דהבהמה ג"כ נהרגת אבל אין טעם לחלק בין אכילת אבר מן החי מה' בהמות לשחוטי חוץ. עוד הקשה שם בס' הנזכר דמסוגיא דסוף פ' אותו ואת בנו (חולין דף פ"ב) גבי השוחט אותו ואת בנו ובנו ואותו דהוו בע"ח ולא מחייבי רבנן אלא אחת אלמא דגם בבע"ח לא אמר גופין מחולקין וכן הקשה מסוף פ' גיד הנשה (חולין דף ק"ב) גבי אכל אבר מן החי ובשר מן החי אינו חייב אלא אחת למאן דמפיק להו מאזהרה אחת ומוקי לה התם בב' בהמות והניח בצ"ע. וכן הקשה בעל פמ"ג בס' רט"ז ובס' שושנת העמקים כלל ח'. ונראה ליישב ע"פ מ"ש תוס' בסנהדרין (סוף דף נ"ג) אהא דר' אבהו התם דלא אמר גופין מחולקין אלא בנדה ושחוטי חוץ דגלי קרא. ובעל מעיין החכמה בעצמו ביאר הדבר דתליא בהא דאיתא בכריתות אי שבתות כגופין דמי והוא הדין בהמות וא"צ רבויא או לאו כגופין דמו וצריך רבויא. וא"כ י"ל דה"נ ס"ל להני אמוראי דסוף פ' גיד הנשה. ומההיא דסוף פ' אותו ואת בנו בלא"ה לא קשה דהתם במעשה אחד של איסור איירי כמו בשחטה ואת בת בתה ואח"כ שחט את בתה דבשעת שחיטת בתה באו ב' האיסורין של אותו ואת בנו ומשו"ה אע"ג שבא ע"י גופין מחולקין של אותה ובת בתה אינו חייב אלא אחת דבשחיטה אחת באו שני האיסורין משא"כ היכא שעושה ב' מעשה של איסור בשני פעמים אמר גופין מחולקין. ותדע דהא אם שחט האם וב' בניה קושטא דמחייב ב' וא"כ אדרבא מוכח משם דבב' מעשים אמר גופין מחולקין בבע"ח וחייב ב'. וכן פסק רבינו בהל' שחיטה ובהל' שגגות פ"ה. וההיא דזבחים תירץ בס' שער המלך דלא חשיב התם כבע"ח משום דחיוב דשחוטי חוץ אינו אלא בגמר זביחה והו"ל כשחוטין: ועוד יש לי ליישב דשאני גבי שחוטי חוץ דגלי קרא דלא אמר בה גופין מחולקין. והוא מדאיצטריך בה קרא דעולה או זבח לחלק בהעלאה כדאיתא בזבחים (דף ק"ז) והיינו לחייב על כל אחד ואחד וכמ"ש בס' מל"א ש"מ דאילו בשחיטה אינו חייב על כל זבח וזבח: ויש לי להביא ראיה לדעת תוס' רי"ד דבשחוטין לא אמר גופין מוחלקין מסוגיא דפ"ק דכריתות (דף ד') גבי אכל חלב שור כשב ועז. וכן מסוגיא דשם (בדף י"ד ע"א) עיי"ש. וכן משמע בסוף פ' אותו ואת בנו (ריש חולין דף פ"ג) גבי אוכל גיד הנשה מב' בהמות דקאמר דלא הוי גופין מחולקין והיינו משום דשחוטין הן ומהר"ם נדחק בזה עיי"ש:

כל אשה אסורה וכו'. הנה רבינו כאן לא ביאר הזמן מאימתי היה נקרא גדול לעונשים בזמן הבית. והיינו משום שסמך על מ"ש בפ"ב דהל' אישות דין י' דמי"ג שנה ויום אחד והביא שתי שערות נקרא גדול וא"כ ה"נ איירי שהביא ב' שערות והוא בן י"ג. וראיתי להרב רא"מ בסדר חיי שרה שהוקשה לו על דברי רבינו כאן דאיך סתם וכתב חיוב כרת משנעשה גדול שהוא מי"ג שנה ואילך הרי קיי"ל דבי"ד של מעלה אין עונשין אלא מבן עשרים שנה ומעלה. ומחמת כן פירש"י דחייב כרת דקאמר על גדול סתם דהיינו מי"ג שנה לאו כרת ממש הוא אלא היינו לחייב מלקות בבי"ד של מטה בזמן הבית דחייבי כריתות היו לוקין. וזה דחוק דמדנקט רבינו כרת או מלקות משמע דכרת לא נקט משום מלקות. גם מ"ש בשו"ת חות יאיר דעל דבר המפורש עונשין בי"ד של מעלה אף שעבר פחות מבן כ'. קשה לי מדאיתא בשבת (דף פ"ט) דיצחק ילמד לעתיד זכות על בני אדם ויאמר להקב"ה כמה חטאו כמה שנותיו של אדם שבעים שנה דל עשרין שנין דלא ענשת עלייהו משמע דלא מעניש בהו על שום חטא. וגם משמע דלא מעניש אף בעולם הבא שהרי מיירי בדין דלעתיד וקאמר דל עשרין וכו'. ודלא כמ"ש בשו"ת חכם צבי סי' מ"ט דרק כאן בעולם הזה אין מענשין לפחות מבן כ' אבל בעוה"ב מענשין עונש כרת גם לפחות מבן כ'. אלא יש ליישב הא דנקט רבינו חיוב כרת בפחות מבן כ' דמשכחת לה ע"פ מאי דאיתא בס' תיקוני הזוהר תיקון מ' וז"ל מאן דאיסתלק מעלמא עד דלא מטא לעשרין שנין מאן אתר אתענש וכו' בדא אתקיים ויש נספה בלא משפט דכד ענשא נחית לעלמא איהו דאערע בההוא מחבלא אתענש דלא אשגיחו עליה מלעילא ועליה כתיב עונותיו ילכדנו את הרשע. את לאסגאה מאן דלא מטון יומוי לאתענשא עונותיו ילכדונו ולא בי דינא דלעילא ע"כ. וכן איתא בזוהר סוף פרשת וירא ובפרשת פקודי בהיכל נגה ועיי"ש. הרי דגם קודם כ' נענש בכרת מחמת עונותיו מכח המחבל שפגע בו ולא מכח הבי"ד שחייבוהו אלא שעונותיו גורמין שאין משגיחין עלי' מלעילא וממילא נופל ביד המחבל שפוגע בו בשעת הדין ר"ל: ועפ"ז י"ל קושיית המפרשים אהא דאיתא בפ"ה דברכות דשמואל היה חייב מיתה בידי שמים על שהורה הלכה בפני עלי רבו והוא לא היה אז רק ב' שנים ואיך שייך בו חיוב מיתה ולפי מ"ש י"ל החיוב כנ"ל:

ואחד בהמה ואחד חיה ועוף שנרבעו הכל בסקילה. ועיין במגי"ד והנה לא נתבאר בפירוש בגמרא דין חיוב מיתה לעוף הנרבע. אמנם רש"י ז"ל פירש כן בחולין (דף פ"ה) אהא דתנן חיה ועוף הנסקלין כגון שנרבעו ונגמר דינן ושחטן. וזה דלא כבעל ס' יראים סי' רל"ב דמספקא ליה בעוף הנרבע אי חייב סקילה דבקרא לא כתיב אלא ואת הבהמה תהרוגו וחיה בכלל בהמה אבל עוף לא שמעינן: גם מאי דמספקא ליה לבעל ס' יראים שם בעוף הרובע אי חייב הוא תמוה דהא בזבחים (דף פ"ה ע"ב) אמרינן דרובע ליתא בעוף ופרש"י דלא שייך בו רובע דאין עוף רובע אשה. ואפ"ה איתא בנרבע לעניין פסול קרבן דממעטינן ליה ממן הבהמה כדמסיק התם וא"כ יש ללמוד מזה דה"נ איתא בכלל בהמה לעניין חיוב דנרבע. וטעמא משום דאמרינן דילפינן בהמה בהמה משבת דעוף בכלל וכדאמרינן בסוף פ' הפרה לעניין כלאים וה"נ אמרינן גבי נרבע. וגם הרב המגיד נראה שנתכוון לזה וה"נ צ"ל בההיא דזבחים. ואע"ג דחיה לא הוה התם בכלל בהמה דהא ממעטינן לה לגמרי מקרבן מדכתיב בקר וצאן כדאיתא בתו"כ. וא"כ לא קאי עלה מיעוטא דמן הבהמה לעניין נרבע מ"מ עוף בכלל הוי:

ומנין לנו ראיה ברורה שזה אביו וכו'. וכתב הרב המגיד שהוא מבואר בירושלמי בקידושין. והנה גם בתלמודא דידן איתא כן בנזיר (דף מ"ט). והא דבפ"ק דחולין אמר דהוא מטעם רוב. עיין מ"ש בבית שמואל באה"ע סי' י"ט ובס' תב"ש בחידושיו לקידושין: ובשו"ת זכרון יוסף חלק אה"ע סי' ג' וח' כתב דאיצטריך נמי חזקה גבי אביו משום דשמא נתחלף אחר הלידה באחר וזה יש לחוש גם גבי אם ואיצטריכא לחזקה דכריכה. ולפי דבריו צ"ל דהא דאמר בנזיר דאמו ודאי ילדתו היינו לומר דמתחילה היתה ודאי כשילדתו ומחמת חזקה דכריכה עתה נעשה כודאי דמעיקרא כשעת לידתה אבל אביו מעולם לא ודאי היה:

המקנא לאשתו ונסתרה ובא עד אחד והעיד שנטמאת והיה בעלה כהן וכו' הרי זה חייב אע"פ שעיקר העדות בעד אחד כבר הוחזקה זונה. לא הראו מקור כאן לזה. והוא מבואר בירושלמי בסוטה ובנזיר. ולכאורה יש להקשות מזה על מ"ש רבינו לקמן בפרק י"ח דין י"ב כל אשה שקינא לה בעלה ונסתרה ולא שתת מי סוטה שהיתה שם עדות שמנעה מלשתות ה"ז אסורה לכהונה מספק. והרי כתב כאן דחייב כשהיתה עדות שנטמאה אפילו אחד ומשמע דהוא הדין קרוב או פסול חייב ואינה שותה דהא כתב רבינו פ"ג דעדות דכל מקום שעד אחד מועיל הוא הדין קרוב ופסול וא"כ איך כתב דאסורה לכהונה מספק כשיש עדות המונעה מלשתות הא אפי' חייב נמי עלה כהן. וי"ל על פי מ"ש הכ"מ בפט"ז מהלכות סנהדרין דדוקא כשלא הכחיש את העד קודם שקרב לה אבל אם הכחיש את העד קודם אינו חייב. וא"כ י"ל דלקמן איירי שהעדות שמנעה מלשתות שאמר שנטמאה הכחישו אח"כ כהן אחד ואמר שלא נטמאת ולאותו כהן אינה אסורה כשנתאלמנה אח"כ אלא מספק אבל אינו חייב כיון שהכחישו מקודם שעבר: