Nachal Eitan on Mishneh Torah, Foreign Worship and Customs of the Nations Chapter 4
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
אין אחת מערי מקלט (בזמן הבית) נעשית עיר הנדחת שנאמר באחת עריך. וכתב הראב"ד לא ידעתי מאין לו זה וכו'. וכבר נמצא כדעת רבינו בספרי זוטא הובא בילקוט מסעי רמז תשפ"ז בפרשת ערי מקלט תהיינה שלא נעשו עיר הנדחת. ואע"ג דרבינו מפיק לה מקרא אחרינא אין לחוש בכך שכן דרכו בכל מקום. ושוב ראיתי בקצת מחברים שהרגישו בזה. אמנם קשה לי דמדרשא דספרי לא שמעינן רק בשש ערי מקלט שהיו דבהו כתיב תהיינה. ואילו מדברי רבינו משמע דאין שום אחת ממ"ח עיר שהיו קולטות נעשית עיר הנדחת. ומיהו השגת הראב"ד י"ל דדרשא זו דרבינו דמיעט ערי מקלט מעריך תליא בפלוגתא דר"מ ור' יוסי בפ"ה דמעשר שני גבי וידוי מעשר דר"מ סבר דכהנים ולוים אין מתודין שלא נטלו חלק בארץ. פי' ומש"ה אין יכולין לומר האדמה אשר נתת לנו. ור' יוסי סבר יש להם ערי מגרש. והשתא לר"מ דמשום ערי מגרש שיש להם אין יכול לומר נתת לנו. אפשר כסברת הראב"ד כאן דערי מקלט בכלל עריך של כל השבטים הן. משום שנתנו אותם מחלקיהן ובתר הנותנים מקרו. אבל לר' יוסי דמשום שיש להם ערי מגרש יכולים לומר נתת לנו ע"כ דס"ל כסברת רבינו וכמ"ש הכ"מ דכיון דכבר נתנו השבטים ללוים ואינם מיוחדים לנותנים מקרו על שמם של לוים ולא עריך של השבטים. ועפ"ז י"ל הא דלא יליף בספרי זוטא דאין אחד מערי מקלט נעשין עיר הנדחת מקרא דעריך משום דסברה כר' מאיר. אבל רבינו אזיל לשיטתו שפסק כר' יוסי בהלכות בכורים ובסוף הלכות מעשר שני שפיר יליף מעריך דאין אחת מערי מקלט נעשית עיר הנדחת. שהרי עכשיו אין נקראין עריך דשבטים. ובזה נסתלקה השגת הראב"ד דנימא דמקרו עריך מחמת שהשבטים נתנו אותם מחלקיהן וראיה להכ"מ. אך אכתי קשיא דמ"מ אמאי ממעטינן ערי מקלט כולן מעריך דנימא שהן בכלל עריך מחמת שהן עכשיו של לוים. וכי היכי דקיי"ל שהן בכלל אשר נתת לנו. ה"נ הן בכלל עריך. והנה ראיתי לבעל פר"ח שהקשה מסברת עצמו על דברי רבינו כאן. וכתב דהתינח בשש ערי מקלט דכיון שלא היה נותן הרוצח שכר דירתו שם. משמע שאינן מיוחדות ללוים אבל בשארי ערי הלוים שהיה נותן שכר לבעה"ב וכדאיתא בסוף פ"ב דמכות. ופסקו רבינו בהלכות רוצח. א"כ משמע ודאי שהן מיוחדין ללוים. ומסיק דטעמו של רבינו דבירושלמי פ"ט דסוטה הוא איבעיא דלא איפשטא. לענין אי ערי מקלט היו מביאין עגלה ערופה וקרינן בהו אדמה אשר ה' נותן לך וגו'. ופסקו לקולא גבי עיר הנדחת דספק נפשות להקל. והנה לא מבעיא ליה אלא במ"ב עיר אבל בששה ערי מקלט פשיטא שאינן מיוחדין ללוים עכ"ד עיי"ש. ואני תמה דאיך אפשר לומר כן דא"כ אמאי קיי"ל גבי וידוי דלוים יכולין לומר האדמה אשר נתת לנו ומשמע דהיינו אף אותן שלקחו השש ערי מקלט. וש"מ דהן מיוחדין ללוים. ואף דקיי"ל שא"צ הרוצח להעלות להן שכר. י"ל דגזה"כ הוא דהא נפקא לן במכות מדכתיב לכם למקלט לכל צרכיכם דרוצחים. ומשום הצלת נפש רוצח בשגגה מגואל הדם אקיל ביה רחמנא. אבל מ"מ היו מיוחדין ללוים לר' יוסי דסבר דמתודין. וכך מבואר בירושלמי דמעשר שני דלר' יוסי למחלוקת ניתנו ללוים וסבר דמעלין להן שכר. ור"מ סבר דלבית דירה ניתנה להן ואין מעלין להן שכר. והיינו במ"ב עיר דליכא בהו קרא לענין שכר ופליגי בסברא. ותליא אי נימא דניתנו למחלוקת או לא. אבל בהנך ששה דגלי בהו קרא דאין מעלין שכר לא תליא כלל בהך מילתא אי ניתנו לבית דירה או לא. והיינו דבירושלמי דסוטה בעי לה סתמא ומשמע דבכל ערי מקלט מבעי לה. ואע"ג דלא פשיט לה מ"מ מבואר דתלי לה בפלוגתא אי ניתנו למחלוקת או לבית דירה והיינו פלוגתא דר"מ ור' יוסי במסכת מעשר שני שכתבתי. ופלוגתא זו היא גם בהששה ערים כמו שנתבאר. ומעתה נתבאר ג"כ טעמו של רבינו שלא כתב בהלכות רוצח לפטור שום ערי מקלט מהבאת עגלה ערופה. דאזיל לטעמיה שפסק כר' יוסי ולדידיה כולן ניתנו למחלוקת. אך לפ"ז תגדל הקושיא על דברי רבינו כאן דאיך ממעט מעריך ערי מקלט כלל ואפילו הששה ערים. כיון דס"ל כר' יוסי דלמחלוקת ניתנו. ותירוץ הפר"ח אינו מעלה ארוכה וכדכתיבנא. אלא נראה בכוונת דברי רבינו כאן ע"פ מאי דאיתא בספרי והובא בילקוט פרשה שופטים בפסוק וכי יבוא הלוי מאחד שעריך. יכול בבן לוי ודאי הכתוב מדבר ת"ל מאחד שעריך שנטלו שעריהם במקום אחד. יצאו לוים שלא נטלו שעריהם במקום אחד. ופירש בס' זית רענן דערי הלוים מפוזרין בכל ערי ישראל בכל שבט ושבט. וא"כ י"ל דלזה נתכוון רבינו דממעט ערי מקלט מאחת עריך. דדרשינן אותן שנטלו עריהם במקום אחד יצאו ערי מקלט שהן מפוזרין. ולא קרינן בהו אחת עריך וכנ"ל:
בהמה של עיר הנדחת שנשחטה אסורה בהנאה כשור הנסקל שנשחט. הפר"ח תמה על רבינו דמשמע דס"ל דשחיטת בהמת עיר הנידחת מטהרתה מידי נבילה כמו שור הנסקל. ובגמ' מבעיא ליה לרב חסדא בהמת עיר הנדחתמהו שתהני בה שחיטה לטהרה מידי נבילה. לפי חרב אמר רחמנא לא שנא שחטה ולא שנא קטלה. או דלמא כיון דשחטה מהני לה שחיטה תיקו. ומשמע דדוקא בבהמת עיר הנדחת מבעיא ליה משום דלפי חרב אמר רחמנא ומספקא לן דדילמא אף בדרך שחיטה לפי חרב מיקרי ולא הוי שחיטה לטהרה מידי נבילה. אבל בשור הנסקל ששחטו משמע דודאי שחיטתו מטהרתו דהא לא כתיב ביה לפי חרב. ורבינו השוה כאן דין בהמת עיר הנדחת לדין שור הנסקללענין איסור הנאה. ומשמע דה"ה נמי לענין דשחיטתה מטרתה והניח בצ"ע. ויש לי ליישב דעתו של רבינו ז"ל שיצא לו כן מסוגיא דחולין (דף ק"מ) דמוקי רב נחמן בר יצחק קרא דכתיב גבי צפורי מצורע חיות למעוטי צפורי עיר הנדחת שלא יביא מהן צפור השחוטה. ומזה מוכח דפשיטא ליה לרב נחמן בר יצחק דשחיטת בע"ח דעיר הנדחתמטהרת מידי נבילה עכ"פ. וא"כ לא הוה כמתה ומש"ה איצטריך קרא למעוטי. דאי איתא דשחיטתה הוי כאילו מיקטלא משום דלפי חרב אמר רחמנא לא איצטריך כלל קרא למעוטי דפשיטא דפסולה לצפור השחוטה כיון דשחיטה לא מהני בה ואנן שחיטה בעינן דושחט את הצפור על מים חיים כתיב. ובעינן עכ"פ שחיטה המטהרת מידי נבילה. דדוקא כשנמצאת טריפה איכא דמכשר בקידושין (דף נ"ז) דחשיב לה שחיטה אע"פ שאינה ראויה לאכילה. אבל כשמטמאה משמע ודאי דלכו"ע לא חשיבא שחיטה. וכ"ש לפי מ"ש התוס' בחולין דלא מכשירין להכשר מצורע רק כשראוי לבוא לכפר בפנים. ואי שחיטה לא מהני בה כלל כ"ש דמליקה לא מהני בה מידי. וא"כ איך תתכשר להקרבה לכפרה בפנים. אלא ש"מ דלרנב"י לא מבעיא כלל דשחיטת בע"ח דעיר הנדחת ודאי הוי שחיטה. ולפי חרב דאמר רחמנא דוקא כשקטלה הוא דהוי נבילה. ומה שהקשה הפר"ח אמ"ש רבינו בדין עיסה שהיתה חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת דמותרת לפי שאפשר לחלקה. והא קיי"ל דבדאורייתא אין ברירה וה"נ מעורב זה בזה ודילמא מה שבא לחלק איש של עיר אחרת הוא חלק של עיר הנדחת. ובס' מרכבת המשנה לבעל יד אהרן כתב לתרץ דשאני הכא שנשתתפו קודם שנעשו עיר הנדחת ואז לא הוי עדיין האיסור בעולם. ולדידי אין זה מעלה ארוכה לדעת רבינו. דנהי דמצינו סברא זו בדברי בעלי התוספות בתמורה (דף ל' סוף ע"א) שכתבו דאם האיסור לא היה מבורר קודם תערובתו ולאחר התערובות נולד האיסור אז סמכינן אברירה ע"כ. מיהו מבואר מדבריהם שם שלא כתבו כן רק למאן דאית ליה ברירה בעלמא אפי' בדאורייתא מהני לדידיה גם בתערובות בכה"ג אם נתערב קודם שנולד האיסור. אבל למאן דלית ליה בדאורייתא בעלמא ודאי דלא מהני גם בתערובות אפילו בכה"ג. וא"כ קמה הקושיא וגם נצבה לדעת רבינו שפסק בעלמא דלא סמכינן אברירה באיסור של תורה כמו שמבואר מדבריו בכמה מקומות ומהן ריש פ"ז דמעשר ופ"ב דקרבן פסח ופ"ו דבכורות ושארי דוכתי. ובודאי לא מהני גם בתערובות שלא היה ניכר האיסור קודם. והא דמהני גבי מחיר כלב בהלכות איסורי מזבח. יתבאר שם לפנינו בארוכה בעזה"ש. דטעמו משום דהתם איכא רוב היתר ונתבטל מן התורה ברוב. וס"ל דבכה"ג הוי כדרבנן וסמכינן ביה אברירה. אבל אי לאו ביטול לא היה מהני מה שלא ניכר האיסור קודם התערובות. והדרא הקושיא לדוכתא דאמאי מתיר רבינו כאן גבי עיסה שחציה של עיר הנדחת וכו'. וגם בשו"ת שאגת אריה סי' פ"ט הקשה קושיית הפר"ח והניחה בקושיא. ונראה די"ל על פי מ"ש הר"ן בנדרים (דף מ"ו ע"ב) על מ"ש רבינו בפ"ז דהלכות נדרים. גבי שותפין שנדרו הנאה בחצר השותפין דאם יש בה דין חלוקה הרי אלו אסורין לכנס בה עד שיחלוקו וכו'. משמע דלאחר שיחלוקו שרו לכנס כל אחד ואחד לחלקו. ואע"ג דקיי"ל דבדאורייתא אין ברירה אפ"ה אנן סהדי שעל מנת כן נשתתפו שלא יוכל אחד מהן לאוסרו על חבירו בענין שתהא נאסרת עליו לאחר חלוקה. דא"כ אסר עליו נכסי דידיה ואינו בדין עכ"ד הר"ן ז"ל. ועפ"ז אתי שפיר ג"כ דברי רבינו כאן דמשו"ה מהני כאן ברירה להיות מותר חצי העיסה של עיר האחרת דעל מנת כן נשתתפו בתחילה שלא יאסר חלקו לאחר חלוקה מחמתו של חבירו שנדחה עירו. דא"כ הרי אסר עליו נכסי דידיה מחמת דיחוי של חבירו ואינו בדין שיוכל לאסור של חבירו: