חייב אדם להזהר ביתומים ואלמנות וכו' שנאמר כל אלמנה ויתום לא תענון. ודע דהרמב"ן בספר המצות השיג על רבינו שמנאן רק ללאו אחד דהיה לו למנותן לאלמנה ויתום לשני לאווין שהרי חלקן הכתוב באומרו אם ענה תענה אותו. ובס' לב שמח כתב לתרץ דעת רבינו דאותו חוזר לכל אחד ואחד משניהן ועדיין כלולים יחד. ונראה להביא ראיה לזה מסוגיא דפ"ק דכריתות (דף ה') גבי אכל מעשר דגן תירוש ויצהר דעבר על שלש לאווין דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך. ולא חשיב לאו שבכללות מכדי כתיב ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך וכתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך למה לי ליחודא אכילה בכל חד וחד. ואי איתא לסברת הרמב"ן אכתי קשה דל"ל לפרט דגן תירוש ויצהר אלא הו"ל למכתב לא תוכל לאכלו בשעריך דהו"ל חילוק לכל המיני מעשר שפרט בקרא דואכלת. אלא ש"מ דזה לא הוי פרט וחילוק כיון שחוזר לכל אחד וכלולים יחד. אך קשה לי אמ"ש רבינו סוף פ"כ דסנהדרין גבי המטה משפט אחד מישראל עובר בלאו אחד שנאמר לא תעשו עול במשפט. ואם לא היה תושב עובר בב' לאוין שנאמר לא תטה משפט גר. ואם היה יתום עובר בג' לאוין שנאמר גר יתום. ואמאי הוי התם חילוק לאוין טפי מבכאן. וגבי נא ומבושל ושאר דוכתי דכהאי גונא. וי"ל על פי מ"ש רבינו בספר המצות שורש ט' שיש שעובר ב' וג'. ואין נמנה בחשבון רק אחד. ועיין במצוות לא תעשה סי' [מצוה] מ"ג ודו"ק: