Nachal Eitan on Mishneh Torah, Leavened and Unleavened Bread Chapter 3
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
חל י"ד להיות בשבת בודקין את החמץ בלילי ערב שבת כו' ואם נשאר מן החמץ ביום השבת אחר ארבע שעות מבטלו וכופה עליו כלי עד מוצאי יו"ט הראשון ומבערו. והנה הט"ז באו"ח סי' תמ"ו דקדק מלשון רבינו כאן דאם מוצא חמץ ביו"ט ראשון רשאי לבערו מיד בלילה אע"פ שהוא יו"ט שני ואין צריך להמתין עד חולו של מועד כדעת האורחות חיים שהביא הב"י שם. ובספר חק יעקב כתב שאין זה מוכרח די"ל דמ"ש רבינו דמבערו במוצאי יו"ט הראשון לאפוקי יו"ט האחרון קאתי דלא תימא שאסור לשרפו בחולו של מועד אבל בין יו"ט ראשון לשני אפשר דאין חילוק ע"כ. ואני אומר דהדין עם הט"ז בכוונת רבינו דנהי דאין מוכרח מלשון זה שכתב כאן מכל מקום יש להכריח כן ממה שכתב לקמן בפרק זה דין ח' גבי מוצא חמץ ביו"ט דכופה עליו כלי עד לערב ומבערו ולשון זה ודאי משמע דמבערו לערב מיד ביום שנמצא ואע"פ שהוא יו"ט שני. וכהאי גוונא דקדק החק יעקב עצמו שם מלשון הטור שכתב בשם יש אומרים שיכפה עליו כלי עד הלילה. דהיינו לומר שלא ימתין רק עד הלילה אע"פ שהוא יו"ט וא"כ גם מלשון רבינו דלקמן יש לדקדק כן. וכן הכריע החק יעקב להלכה שמותר לבערו ביו"ט שני דרבנן אם לא ביטלו דאיכא איסורא דבל יראה מן התורה. ונראה שכן עיקר ודלא כהפר"ח שאוסר לבער ביו"ט שני אף אם לא ביטל דעובר מן התורה: ויש לי להביא ראיה מדקיי"ל דיו"ט שני דרבנן נדחה מפני אבילות דיום ראשון שהוא מן התורה. וכמ"ש רבינו בסוף פ"י מהלכות אבל. וכן משמע באו"ח ריש סי' תקמ"ח. וכהאי גוונא כתב רבינו בהלכות מילה דמילה שלא בזמנה דוחה ליו"ט שני. וכן פסק הש"ך ביו"ד סי' רס"ו. וא"כ הכא נמי אמרינן דאתא עשה דתשביתו דאורייתא ודחי ליו"ט שני דרבנן: ומ"ש הפר"ח דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון והעמידו דבריהם אף ביו"ט שני שלא לבערו אף אם לא ביטלו משום דהוי בשב ואל תעשה אין דבריו מוכרחין דהרי אדרבא מצינו שלא העמידו דבריהם ביו"ט שני לעקור מצוה דאורייתא בשב ואל תעשה כמו גבי מילה. וההיא דאמרינן דיש כח ביד חכמים בשב ואל תעשה אינו עניין לזה דהא כתב הרא"ם דהיינו דוקא אם אינו מקיים עשה דאורייתא בשעה שעובר על דבריהם אבל אם מקיים עשה דאורייתא בשעה שעובר אדרבנן אין כח ביד חכמים אף בשב ואל תעשה והובא בס' שער המלך פ"ג דהלכות איסורי ביאה. וכן גבי מילה ואבילות מקיים לעשה של תורה בעידנא דעובר על יו"ט שני דרבנן. והכא נמי אם שורף החמץ במקום שמונח ואינו מטלטלו תחילה שפיר דמי [ד]ביום שני של יו"ט מקיים עשה דתשביתו בשעה שמחלל יו"ט בביעורו ובכהאי גוונא לא העמידו דבריהם. וכן מוכח לדעת הר"מ שהובא בכס"מ לקמן דבכהאי גוונא שרי אפילו ביו"ט ראשון. ומיהו הפר"ח י"ל דאזיל לטעמיה שחולק על דברי הרא"ם בהלכות שופר ואינו מחלק. אך כדברי הרא"ם כתבו כמה מחברים. [ועוד יש להביא ראיה לסברת הרא"ם ממ"ש תוס' בפ"ק דחולין (דף י"ב) גבי ורבי מאיר היכי אכל בישרא כו' פסח וקדשים ופירשו דפריך משום דר"מ חייש למיעוט מדרבנן ושמא במקום נקב קשחיט ואפילו יחמיר בשאר בשר בפסח וקדשים אין יכול להחמיר. ולכאורה קשה דהתינח פסח שיש בו כרת אבל קדשים (שאין) [שאינו] אלא עשה אמאי אינו יכול להחמיר הא יש כח ביד חכמים לבטל אכילתם בשב ואל תעשה. ולפי דעת הרא"ם אתי שפיר. ומיהו בלאו הכי י"ל לפי מ"ש הפר"ח דאין מתנין לבטל מצוה לעולם אף בשב ואל תעשה ואם לא יאכל קדשים לר"מ עוקר הוא לעולם]. ועוד נראה דאף לפי דעת הפר"ח דבכל דוכתי אפשר דהעמידו דבריהם לבטל עשה אף היכא דהעשה והשבות באין כאחד וכן משמע ממ"ש הכס"מ לקמן בתירוץ ראשון דחכמים עשו חיזוק בשבות דיו"ט ראשון. מ"מ ביו"ט שני ודאי לא העמידו דבריהם וכדמצינו גבי מילה ואבילות והיינו טעמא דאנן קיי"ל דבקיאינן בקביעא דירחא וכל עיקר גזירה דיו"ט שני אינו אלא משום מנהג אבותינו וכדאיתא בפ"ק דביצה ומשום הכי לא העמידו מנהג זה אף בשב ואל תעשה. וכהאי גוונא כתב הש"ך ביו"ד בדיני ספק ספיקא דקיל ספק דיו"ט שני מהאי טעמא. ומ"ש הכס"מ בסמוך דאין עובר בבל יראה כיון שרצונו היה לבערו אלא שחכמים אסרוהו ולא אסרה תורה בבל יראה ובל ימצא אלא כשברשותו היה לבערו ואינו מבערו אבל אם הוא אנוס לא וזה אנוס הוא עכ"ד. וקשה לי דלא משמע הכי בפרק אלו עוברין (פסחים דף מ"ח) גבי הא דאמר ליה רבי אליעזר לרבי יהושע לדבריך הרי הוא בבל יראה גבי הפרשת חלה בטומאה ביו"ט דאוסר רבי יהושע לאפותה קודם שתחמיץ. ולפי דברי הכס"מ אמאי עובר הא אנוס הוא שאסרו לאפותה ושלא ברצונו תבוא לידי חימוץ ומכל מקום עובר:
היה לו ככרות רבות של תרומה וצריך לשורפה ערב שבת לא יערב טהורה עם הטמאה וישרוף אלא שורף טמאה לעצמה וטהורה לעצמה ותלויה לעצמה. וכתב הרב המגיד דפסק כר' יוסי דסבר הכי אליבא דר' יהושע בתלויה ואליבא דכו"ע בטהורה עם טמאה שאסור ודלא כרבי מאיר שמתיר אפילו טהורה עם טמאה ורבי שמעון מתיר תלויה עם טמאה לר' יהושע. ועי' בלח"מ שהוקשה לו דלא ביאר רבינו הא דאיתא בגמרא (דף ט"ו) מחלוקת בשש אבל בשבע דברי הכל שורפין כלומר בשבע שנאסרה מן התורה אין לך טומאה גדולה מזו ודברי הכל שורפין. ונראה שלא ראה דברי הכסף משנה ז"ל שדייק בהיפך מדברי רבינו דמשמע דדוקא היכא שצריך לשורפן בערב שבת וכגון שחל להיות ערב פסח בשבת דאכתי לא מטא זמן איסורא דחמץ אבל אי הוה מטא זמן איסורא וכגון שחל להיות פסח בשאר ימי השבוע אפילו יערב טהורה עם טמאה לית לן בה. ועל זה הוא דתמה הכס"מ דבגמרא דברו בסתם ולא חילקו והניח בצ"ע על מה שמתיר רבינו בארבעה עשר בשש לשרוף כולן כאחת. ועדיפא הו"ל לומר דבגמרא משמע דמאן דאוסר לא מתיר רק בשבע שנאסר מן התורה אבל בשש אוסר כיון שמותר מן התורה: ונראה ליישב דעת רבינו דס"ל דהא דמשמע בגמרא דבשעה ששית אסור אינו אלא משום דקאי התם לר' יוסי דקאי בשיטת רבי עקיבא רבו דסבר טומאת משקין לטמא אחרים מן התורה ואיירי שהטמאה היא משקה דאילו באוכל דקיי"ל שאין אוכל מטמא אוכל מן התורה וכן משקין למאן דאמר שאין מטמאין אחרים מן התורה רק מדרבנן (רשאין) לטמא בשעת איסור דרבנן. וא"כ לפי מ"ש בהל' שאר אבות הטומאה ריש פ"ז דאין אוכל שנטמא מטמא אוכל אחר מן התורה ולא המשקין שנטמאו מטמאין דבר אחר מן התורה ומשמע שם דכן אוכל אין מטמא משקה רק דרבנן. ולפ"ז לא משכחת מן התורה טומאה בשריפת חמץ של תרומה טהורה עם הטמאה כאחד בין באוכל ובין במשקה. ועוד דרבינו כאן איירי בהדיא באוכלין דודאי אין טומאה מן התורה בנגיעתן. וא"כ שפיר הא דדייקינן מדבריו דדוקא כששורף בערב שבת שהוא יום י"ג דעדיין חמץ לא נאסר הוא דאין שורף טהורה עם הטמאה הא אם שורף בי"ד בשעת איסור חמץ אפילו בשעה ששית דמותר מן התורה מותר לשרוף כאחת ככר טהורה עם טמאה כיון דמן התורה אין מטמא רק מדרבנן ומדבריהם הרי אסורה בשעה ששית וכנטמאה דמיא. ואפשר דגם הרה"מ שכתב דרבינו פסק כר' יוסי לא נתכוון רק לומר דפסק כוותיה ולא כרבי מאיר דמתיר אפילו בי"ג. אבל בי"ד מודה דלא פסק כר' יוסי מטעמא דאמרן. ובזה נסתלקה מעליו תמיהת ספר פני יהושע ע"ש: