[ואם היה עוסק בתורה וכו' הרי זה מותר להתאחר מלישא אשה שהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכל שכן בתלמוד תורה. ואע"ג דבפ"ג מהל' תלמוד תורה כתב רבינו היה לפניו עשיית מצוה ות"ת אם אפשר למצוה להעשות על ידי אחרים לא יפסיק תלמודו ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתורתו. ואילו העוסק במצוה פטור מהמצוה אפי' אם אי אפשר להעשות לשניה ע"י אחרים וכדמוכח באו"ח סי' ל"ח וביו"ד סי' ר"מ סי"ב. וכן משמע בהל' קריאת שמע ובהל' סוכה. וא"כ אפילו נימא דמצוה זו דפריה ורביה חשיבא כמצוה שאפשר להעשות ע"י אחרים משום דאפשר לעולם שיתקיים ע"י אחרים וכדאמר בן עזאי. מ"מ מאי כל שכן הוא תלמוד תורה לגבייהו דשאר מצות הא אדרבא תלמוד תורה גריע משאר מצות לענין זה שאין העוסק בה דוחה למצוה שאי אפשר להעשות על ידי אחרים. וי"ל דאע"פ דאם תתבטל המצוה מלהעשות כלל עדיפא מתלמוד תורה היינו משום דלא יהא המדרש עיקר אלא המעשה. אבל אם אפשר למצוה להעשות קושטא דבכהאי גוונא ת"ת עדיף. תדע דהא בפ"ק דמו"ק ילפינן לה מקרא דכתיב וכל חפצים לא ישוו בה דמשמע אפילו חפצי שמים לא ישוו בתורה ומוקי לה כשאפשר להעשות ע"י אחרים שמע מינה מדקאמר לא ישוו בה דעדיפא תלמוד תורה מכל חפצים]:

ולא תשב אשה בלא איש שלא תחשד. והנה הב"ש בסי' א' הוכיח מדברי רבינו הללו דאשה אינה מצווה נמי על מצות לשבת יצרה וכו' ושלא כדעת התוס' שכתבו בגיטין (דף מ') דעל שבת היא מצווה דא"כ א"צ לטעמא שלא תשב בלא איש שלא תחשד דתיפוק ליה משום דמצווה על שבת. והא אינה הוכחה מכרחת באמת דיש לדחות דאפילו הכי איצטריך רבינו לטעם דחשדא דנפקא מינה כגון שיש לה כבר בן אחד דבזה קיימה מצות שבת וכמ"ש הט"ז ובכהאי גוונא צריך לטעמא דלא תשב בלא איש שלא תחשד. אבל יש להוכיח דרבינו לית ליה שבת כלל ממה שכתב בהלכות איסורי ביאה פרק כ"א דרשות לאשה שלא תנשא לעולם. והיינו בכהאי גוונא דלא שייך טעמא דחשד כגון במקום שאין אנשים מצויין יש לה רשות שלא תנשא לעולם. ומזה ודאי מוכח דאינה מצווה אשבת. וכן משמע דעת הרשב"א והר"ן בתשובה שהובא בב"י ביו"ד סי' רכ"ח. וכן בתשובת הרשב"א סי' תר"ב ע"ש: ועפ"ז אתי שפיר מ"ש הר"ן בפירוש הרי"ף בריש פרק האיש מקדש אהא דאמרינן דמצוה איכא לאשה המתקדשת בה יותר מבשלוחה דאע"ג דאשה אינה מצווה כמו האיש מ"מ יש לה מצוה במה שעל ידה נעשה מצותו. והקשה עליו בספר קרבן נתנאל דתיפוק ליה להר"ן דאשה מצווה אשבת כמ"ש תוס' בגיטין. ואישתמיטתיה דהר"ן אתי שפיר לטעמיה דסבר דאשה פטורה נמי משבת. ולכך הוצרך לפרש דהא דקאמרינן שיש לה מצוה הוא רק משום שעל ידה נעשה מצותו: [ולפ"ז אין הכרח לראיית המגן אברהם בסי' קכ"ג להתיר למכור ספר תורה בשביל להשיא יתומה משום שכתבו התוספות דאשה נמי מצווה אשבת. דלפי מה שכתבנו דבריהם אינם מוסכמים והרי הרבה פוסקים חולקים על זה. ומיהו יש להביא ראיה מהא דתניא בכתובות (דף ס"ו) דיתומה קודמת להשיא ליתום מפני שבושתה מרובה. והוא הדין שמוכרים ספר תורה בשביל להשיאה קל וחומר מיתום]:

וחובה על כל איש לקנאות לאשתו. וכתב הרב המגיד בפ"ק דסוטה וקנא את אשתו רבי ישמעאל אומר רשות רבי עקיבא אומר חובה וידוע דהלכה כרבי עקיבא מחבירו. ודע דרבינו קיצר בכאן וסמך על מ"ש בסוף הל' סוטה מצות חכמים היה על בני ישראל לקנאות לנשיהן שנאמר וקנא את אשתו. וכתב שם הכס"מ דפסק כר"ע אלא דמפרש דהוא מצות חכמים וקרא אסמכתא בעלמא ושם יתבאר טעמו של רבינו בזה: