[היתה מתאוה לאכול יותר מפני חולי התאוה שיש לה בבטנה הרי זו אוכלת משלה כל מה שתרצה מפני שצער גופה קודם. לשון הרב המגיד שחייה קודמין. וכתב עליו הכסף משנה שלשון שאינו מכוון הוא דלא שייך לומר חייה קודמין אלא בדברים הצריכים לקיום גופה וכו' אלא טעמא משום דצערא דגופה עדיף. ואכתי לפ"ז נמי אינו מיושב דמהיכא תיתי דמשום צער דידה תסכן הולד וכמו שהקשה החלקת מחוקק בסי' פ'. אלא על כרחך מדכתב רבינו שצער גופה קדים דסבירא ליה דבכלל חייך קודמין הוא נמי צער גופו דקדים לחיי חבירו. וא"כ לשון הרה"מ מכוון. ומ"ש החלקת מחוקק מהיכא תיתי לומר כן כבר כתב הבית שמואל דבנדרים (דף פ') ס"ל לרבי יוסי הכי דכביסתם וחיי אחרים כביסתן קודם אע"ג דאינו אלא צער. ומה שהקשה עליו דכביסה הוי סכנה ולא צער מדאמרו התם האי ערביבותא דמאני מייתי לידי שיעמומיתא ליתא דא"כ לא הוו פליגי רבנן לומר דחיי אחרים קודמים לכביסתן דהא אינהו נמי סבירא להו דחייהם וחיי אחרים חייהם קודמים אלא שמע מינה דכביסה אינו אלא צער וחולי קשה וכדמשמע מהמפרשים שם: ומה שהקשה הב"ש דהיאך פסק רבינו כר' יוסי נגד רבנן. י"ל דהתם מפיק טעמיה דר' יוסי מקרא דלכל חייתם ע"ש. ועוד דמשמע התם דאיסי בן יהודה וורדימוס נמי הכי סבירא להו וא"כ חשיבי נמי כרבים לגבי דתנא קמא דכהאי גוונא אמרינן בפרק הערל (יבמות דף פ' ע"ב) והרא"ש בנדרים (דף ע"ו ע"ב) וא"כ כל מידי דצער וחולי הגוף בכלל דלכל חייתם הוא לומר דקודם לחיי אחרים. דכהאי גוונא דרשינן בפ' אע"פ (כתובות דף ס"א) אם כל חי לחיים ניתנה ולא לצער: עוד יש לי לומר דעד כאן לא פליגי ר' יוסי ורבנן אלא בכביסה אבל בשאר חולי הגוף מודו רבנן דאיכא למשמע מקרא דלכל חייתם דהוא קודם לחיי חבירו דהא אמרינן בביצה (דף ל' ע"ב) שלשה חייהם אינן חיים וקחשיב מי שיסורים מושלין בגופו ומי שאין לו אלא חלוק אחד לא קחשיב דסבירא להו דאפשר דמעיין במאניה ומהאי טעמא סבירא להו לרבנן דחיי אחרים קודמים לכביסתן ור' יוסי דס"ל דכביסתן קודם על כרחך ס"ל כההוא מ"ד דחשיב נמי התם מי שאין לו אלא חלוק אחד בהדי הנך דחייהם אינן חיים. וא"כ חולי התאוה שיש בבטן שכתב רבינו שפיר י"ל דהוי בכלל מי שיסורים מושלין בגופו דקחשיב התם בהדי הנך דחייהם אינן חיים וא"כ לכו"ע הוי בכלל דלכל חייתם לומר דקודם לחיי חבירו. ואפשר דדוקא אם היסורים מושלין בכל גופו. ומכאן יש ללמוד דאם אמר אחד הנח לי לקצץ אחד מאיבריך ואם לאו אמית את חבירך שאינו מחוייב להניח לקצוץ לו אפי' אבר שלא ימות ממנו דהא אפי' צער וחולי שבגוף שאינו מסוכן אמרינן חייך קודמים ודלא כמ"ש באר היטב ביו"ד סי' קנ"ז דחייב להניח שיקצץ לו אבר אחד. אך בברכות משמע דחד אבר שבטל קיל מיסורים שבכל גופו. ומ"ש המג"א באו"ח סו"ס קנ"ו דמשמע מגמ' דשבת (דף ל"ג) שמחוייב לסבול צער כדי שלא יהרג חבירו היינו צער בעלמא אבל לא סכנת אבר או חולי בגוף כמ"ש]:

הרי שרצתה האשה להניק בן חבירתה עם בנה הבעל מעכב ואינו מניחה אלא להניק בנו בלבד. והנה הטור אה"ע סי' פ"ב העתיק דברי רבינו עד הבעל מעכב והבין מדבריו דסבר דדוקא על בן חברתה מעכב הבעל אבל על בנה שיש לה מאיש אחר אינו מעכב. והשיג על זה מדתניא הרי שנתנו לה בן להניק לא תניק עמו לא בן חברתה ולא בנה. ואני אומר דעל כרחך אין כוונת רבינו כמ"ש הטור דנקט בן חברתה למעט בנה שהרי מדמסיים ואינה מניחה אלא להניק בנו בלבד משמע דאילו בנה דינו כבן חברתה שיכול לעכב שלא תניק רק בנו בלבד. והא דנקט בתחילת דבריו בן חברתה י"ל דלרבותא נקיט דיש סברא למימר דבן חברתה עדיף ומסתבר טפי למימר בו שלא יוכל הבעל לעכב מבבנה וקמ"ל דאף בבן חברתה מעכב וכל שכן בבנה. והכי איתא בהדיא בסוגיא דפרק אף על פי (כתובות דף ס' ע"ב) דפריך אהא דתניא לא תניק עמו לא בנה ולא בן חברתה. השתא בנה אמרת לא בן חברתה מיבעיא ומשני מהו דתימא בנה הוא דחייסא עליה וממציא ליה טפי אבל בן חברתה אי לאו דהוי לה מותר לא הויא ממציא ליה קמ"ל. ולפ"ז היינו דנקט רבינו בתחילת דבריו בן חברתה לרבותא דאפילו בו מעכב וכל שכן בנה דאיכא למימר דחייסא עליה. אך כדי שלא תטעה לומר דדוקא נקט בן חברתה אבל על בנה אינו מעכב לכך כייל בסוף דבריו דאינו מניחה להניק אלא בנו בלבד דמשמע דאילו על בנה מעכב כמו על בן חברתה. ומזה דרישא לרבותא נקט:

[רצתה המגורשת שיהיה בנה אצלה אין מפרישין אותו ממנה עד שיהיה בן ששה שנים גמורות. ובהשגות והלא הוא חייב לחנכו תורה בן ארבע ובן חמש וכו'. וכן כתב הרא"ש בתשובה כלל פ"ב דאף פחות מבן שש צריך האב ללמדו תורה ולחנכו במצות. וכתב על זה הרב המגיד שאינו חייב להכניסו למלמד פחות מבן שש וכו'. ולפי דבריו הא דתנן בן חמש שנים למקרא היינו לגלגל עמו שאביו מלמדו מעט וכמ"ש הגהות מיימוני פ"ב מהל' תלמוד תורה. וזה דלא כמ"ש הכס"מ שם לדעת רבינו דבן חמש שנים שלמים שנכנס בשנת שש מכניסין אותו למלמד. ותימא דלפ"ז מה ישיב הרב על השגות הראב"ד דכאן וכן תקשה ליה לדידיה שבהל' תלמוד תורה ביו"ד סי' רמ"ה כתב דבן חמש שנים שלימות מכניסין למלמד ובאה"ע סי' פ"ב העתיק דברי רבינו דכאן. ואפשר יש לדחות דכאן דמפרישין אותו מאמו ככחוש דיינינן ליה ולא חזי לבי רב עד שיהא שש גמורות]: