מצות עשה להתפלל בכל יום שנא' ועבדתם את ה' אלהיכם מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה וכו'. ועי' בכ"מ מ"ש ליישב קושיית הרמב"ן ע"ד רבינו מסוגיא דבעל קרי ומסוגיא דסוכה דקרי לתפלה דרבנן דאיירי בשכבר התפלל תפלה אחת או שנשאר לו שהות ביום כדי לומר איזה תפלה קצרה דיוצא י"ח מן התורה. ובשאגת אריה סי' י"ד האריך לדחות דברי הכ"מ ואינו כדאי. דמה שהקשה דאי איתא דתפלה מה"ת היא אמאי לא חייבו חכמים ג"כ לבעל קרי עכ"פ להרהר ואנן אמרינן אמתני' דהיה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי דאם לא התחיל לא יתחיל ומשמע דאע"פ שלא התפלל כלל לא יתחיל. ולק"מ דהא כתב הצל"ח דכיון שלא נזכר עד שעמד בתפלה מסתמא כבר קרא ק"ש וברכותיה וא"כ יצא י"ח תפלה מה"ת דכמה בקשות יש בברכות של ק"ש ומשו"ה דייק שלא יתחיל אבל אם עדיין לא אמר שום בקשה י"ל דקושטא דמהרהר איזה בקשה כדי לצאת י"ח תפלה מן התורה וכמ"ש הכסף משנה והא דלא קתני דין תפלה דמהרהר בה כי היכי דקתני דין ק"ש ובהמ"ז. י"ל דלא פסיקא ליה דהתם אף שכבר קרא וברך פעם אחת מהרהר גם כשנתחייב אח"כ משא"כ בתפלה דכל שנפטר בתפלה קמא בפעם אחרת תו ליכא שום חיוב עליו בכל אותו מעת לעת עד למחר ועפ"ז י"ל ג"כ ההיא דספק קרא וספק התפלל דחוזר משום ק"ש ואינו חוזר משום תפלה כגון שנסתפק לו בק"ש של פעם שני דהוי דאורייתא דכה"ג בתפלה אינו מה"ת. וכן י"ל על פי זה מ"ש השאגת אריה והפר"ח מדתנן בפ"ק דשבת מפסיקין לק"ש ולא לתפלה דאיירי נמי בכה"ג שכבר קרא ק"ש פעם אחת ומפסיק משום פעם ב'. ובתפלה כה"ג הוי דרבנן ואינו מפסיק. ועוד י"ל ההיא דשבת ע"פ דברי הצל"ח שכתבתי דכיון שמפסיק לק"ש וקוראה בברכותיה ממילא יוצא בזה י"ח תפלה מה"ת ומשו"ה אינו מפסיק לתפלה. ומה שהקשה הצל"ח ע"ד רבינו דאמאי בספק התפלל אינו חוזר ומתפלל דכיון דס"ל דיש לתפלה עיקר מה"ת א"כ אפילו אי ודאי פשוט ליה שכבר התפלל תפילה קמא ויצא י"ח מה"ת ואין הספק אליו רק בחיוב דרבנן מ"מ הו"ל לחזור שהרי יש לו חזקת חיוב שבודאי היה חייב וספק לו אם נפטר ממנו וקיי"ל דאין ספק מוציא מידי ודאי אפי' בדרבנן כל שיש לו עיקר בתורה. ואני אומר דהא לא קשיא כלל דהרי רבינו קושטא דסבר דאזלינן לקולא בדרבנן ואפי' יש לו עיקר בתורה והיה לו חזקת איסור וכמו שמבואר מדברי המל"מ בפ"ד דבכורות ובס' אבן העוזר ובס' מנחת יעקב ובסוף ספר סדרי טהרה וכן הוכחתי מהלכות תרומות. וא"כ רבינו לשיטתו אתי שפיר דלא מחייב לחזור בספק התפלל. ובהכי אתי שפיר ג"כ מ"ש רבינו בפ"ג דהלכות ק"ש דין ט"ו גבי ספק מי רגלים אפילו באשפה מותר לקרות. ואע"פ שחזקת האשפה שהיא מקום הטינופת וא"כ הרי יש לה חזקה של איסור. וגם יש לאיסור מי רגלים עיקר בתורה דכנגד העמוד מה"ת אסור. ואפ"ה עכשיו שנפלו לארץ ואינן אלא מדרבנן מקילין בספיקן ואף במקום שיש להן חזקת איסור. אלא לא זו דלא קשה אלא דאף זו לא קשה מה שהקשה הצל"ח לדעת הפוסקים דס"ל דאין ספק מוציא מידי ודאי אפילו בדרבנן בחזקת איסור וא"כ אמאי אינו חוזר לדידהו בספק תפלה דרבנן או בספק קרא ק"ש למ"ד שהיא דרבנן הא יש לו חזקה של חיוב וספק אי נפטר. וכן הקשה בשו"ת ר' עקיבא איגר סי' כ"ה. ולק"מ דהא כבר כתב בס' שער המלך בהלכות מקוואות שיש לחלק בין ספק איסור דרבנן ובין ביטול מצוה דרבנן דלא עביד איסורא כלל רק שביטל מצוה דרבנן והקילו בספיקו. ויישב בזה הא דלא מחמירין בספק קרא או התפלל מטעם דהוי ספק במעשה אי נעשה דקיי"ל דאפי' בדרבנן אזלינן לחומרא בספק מעשה כמו בספק הינוח דעירוב וכמ"ש המל"מ בהל' בכורות שם. דהיינו דוקא בדבר של איסור ולא בדבר של עשיית מצוה. וה"נ לעניין חזקה בדרבנן אף מאן דמחמיר לא מחמיר רק בדבר שיש בו משום איסור ולא בדבר שאין בו דררא דאיסורא כלל ורק משום מצוה תקנוה וכה"ג כתב התוס' יו"ט בריש פ"ד דסוטה לחלק בין מה שאסרו חכמים משום גזירה של איסור דאורייתא דהוא בכלל שנאמר ושמרתם את משמרתי ודרשינן עשו משמרת למשמרתי. והוא חמור ממה שתקנו חכמים תקנה שלא מחמת גזירה של איסור. וע"פ מ"ש יש ליישב מה שהקשה בס' בינת אדם בהלכות לולב ע"ד הר"ן שכתב בפרק לולב [וערבה] דא"צ ליטול הלולב בין השמשות של יום שני דיו"ט דאינו אלא מדרבנן ושמא בין השמשות הוא לילה ואינו חייב והוי ספק דרבנן והרי הר"ן גופיה סבר כדעת הפוסקים דמחמירין בספק דרבנן דאיתחזק איסורא. וה"נ בין השמשות איתחזק איסורא דעדיין בחזקת יום עומד עתה ומספק לא מפקע וכדאיתא בסי' שמ"ב ושפ"ו וסי' תקס"ב גבי תענית ציבור דרבנן. ולפי מ"ש לק"מ דדוקא בדבר שיש בו דררא דאיסורא הוא דמחמיר בספיקו משא"כ בהך דלולב דאינה אלא מצוה וכנ"ל.

עזרא ובית דינו תקנו שמונה עשרה ברכות על הסדר וכו'. וכן תקנו שיהא מניין התפלות כמניין הקרבנות. מדברי הכ"מ נראה דרבינו סבר רק כדאמר ר' יהושע בן לוי פרק תפילת השחר דתפלות כנגד תמידין תקנום ופליג אדר' יוסי בר חנינא דאמר אבות תקנום. ובעל לח"מ כתב דודאי יש לפסוק כריב"ח מפני שיישבו בגמ' אליביה ברייתא דתניא כריב"ל דאע"ג דאבות תקנום אסמכינהו רבנן אקרבנות וא"כ אע"פ שכתב רבינו שתקנו כנגד הקרבנות לא הוי דלא כריב"ח וכו'. ולפי דבריו אכתי הו"ל לרבינו להזכיר בפירוש להא דריב"ח ולא להשמיטו לגמרי. אבל באמת לא השמיטו כלל דסמך רבינו אמאי שכתב בפ"ט מהל' מלכים אברהם התפלל שחרית ויצחק הוסיף תפלה אחרת לפנות היום ויעקב הוסיף להתפלל תפלת ערבית. ומזה מוכח שהתקינו ג"כ לדורות וכמ"ש מהרש"א בחידושי אגדות ריש פרק תפלת השחר. וכן מבואר בהדיא בילקוט משלי כ"ב. וא"כ מבואר דהדין עם הלח"מ דרבינו סבר כריב"ח דסבר לתרווייהו. והנה מלבד ראיה זו שכתב הלח"מ מסוגיא דברכות דיש לפסוק כריב"ח יש לי עוד להביא ראיה מסוגיא דפ"ד דתענית (דף כ"ח ע"א) דקרי התם לתפלת המנחה דבר תורה כנגד תפלת נעילה ופרש"י כדאמרינן בברכות יצחק אבינו תיקן תפלת מנחה שנא' ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב והיינו ברייתא דתניא כוותיה דר' יוסי בר"ח.