היה מהלך בדרך והגיע זמן תפלה ולא היה לו מים אם היה בינו ובין המים ארבע מילין הולך עד מקום המים ורוחץ ואח"כ מתפלל. וכתב הכ"מ דרבינו גורס בפ' היה קורא דלייט ר"ח אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא וה"מ לק"ש אבל לתפלה מהדר וכו'. והנה קיצר בכאן ולא ביאר הטעם דאמאי מקילין בתפלה טפי ולא חיישינן בה לשיעבור זמנה כדחיישינן בק"ש. והתוס' לא ניחא להו גירסא זו. אך סמך בעל כ"מ ז"ל על מ"ש בהלכות ק"ש פ"ג דשם זכר הטעם דמקילין בתפלה. וכבר נתבאר שם עוד טעם נכון בשם המעדני יו"ט דתפלה יש לה תשלומין משא"כ בק"ש. והבאתי ראיה לזה וביארתי הטעם עיי"ש.

כל תפלה שאינה בכוונה אינה תפלה ואם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה. וכתב הלח"מ שאינו יודע למה לא הזכיר רבינו הא דאיתא בסוף פ' אין עומדין דאם אינו יכול לכוין את לבו בכולן יכוין באחת מהן משמע דלעיכובא לא בעי כוונה בכולן רק באחת מהן. ובחנם כתב כן דהרי זכרו רבינו לקמן בריש פ' י' מהלכות אלו וז"ל מי שהתפלל ולא כוון את לבו יחזור ויתפלל בכוונה ואם כוון את לבו בברכה ראשונה שוב אינו צריך ע"כ. [ומ"ש בצל"ח דאמאי השמיט רבינו דין תפלת הדרך שבפרק תפילת השחר כבר הרגיש בזה הב"י בסי' ק"י ובעל פר"ח מיישבו ועיי"ש].