Nachal Eitan on Mishneh Torah, Reading the Shema Chapter 3
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
הגיע זמן ק"ש ולא מצא מים קודם שיקרא לא יאחר קריאתה וילך לבקש מים אלא מקנח ידיו בעפר וכו'. וכתב הכ"מ בפרק היה קורא בתורה (דף ט"ו) לייט רב חסדא אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא וה"מ לעניין ק"ש אבל לתפלה בעי להדורי ויתבאר בפ"ד מהלכות תפלה וטעמא דמילתא דכיון דק"ש דאורייתא החמירו בה שמא יעבור הזמן. והרב מנוח כתב דטעמא משום דק"ש זמנה קצר ואולי יעבור אבל תפלה זמנה ארוך יותר לא חיישינן כולי האי שמא תעבור ע"כ. ועדיפא מיניה ה"ל לרב מנוח למימר לפי מה שנתבאר לעיל בסמוך דתפלה יש לה תשלומין לאחר זמנה אבל לק"ש אין תשלומין. וכ"כ המעדני יו"ט והבאתי ראיה לזה מהירושלמי. מיהו באו"ח סי' נ"ח מביא בב"י מחלוקת הפוסקים בדין ק"ש אם יש לה תשלומין ואפשר דרב מנוח סבר כמ"ד דגם לק"ש יש תשלומין ומשו"ה לא חמירא מתפלה אי לאו משום דעיקר זמן הקבוע לק"ש קצר מזמן הקבוע לתפלה. והאחרונים הביאו ראיה דיש תשלומין למבטל ק"ש בשוגג או באונס כמו לתפלה מסוגיא דריש פ' תפלת השחר (ברכות דף כ"ו) דמייתי ברייתא מעוות לא יוכל לתקן זה שבטל ק"ש של שחרית או של ערבית או תפלה וכו' ומוקי לה שבטל במזיד דוקא משמע דבשוגג ואונס יש השלמה גם לק"ש. ובס' פמ"ג כתב דדוקא למ"ד ק"ש דרבנן תקנו השלמה כמו בתפלה אבל למ"ד ק"ש מן התורה למה יעשו חכמים תיקון השלמה. ולא נזכרו כלל מדברי הירושלמי שזכרתי לעיל דמוכחא דגם למ"ד ק"ש דרבנן לא תקנו בה השלמה דמשו"ה קרי לק"ש זמנה קבוע ולתפלה אין זמנה קבוע כיון דמהני בה תיקון אחר זמנה ולא מהני בק"ש. אמנם נ"ל די"ל שאין מחלוקת בין הירושלמי והבבלי דאפילו נימא דיש תשלומין לק"ש שנתבטלה בזמנה בשוגג או באונס היינו לקריאת הפרשיות אבל לברכות שלפניה ודאי לא שייך תשלומין כלל דאין לומר יוצר אור בערבית ולא מעריב ערבים בשחרית לאחר שהגיע זמן ק"ש אחרת. דהא צריך להקדים חובת שעתא ברישא ואיך יאמר ערבים לאחר שאמר יוצר אור וכן בהיפך. וא"כ לא דמי תשלומין דק"ש לתשלומין דתפלה דהויא השלמה מעליא בכולה כאילו היתה בזמנה משא"כ בק"ש שאין התשלומין בשלימות כמו בזמנה. והיינו דקאמר בירושלמי אהא דתנן מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה דטעמא דק"ש זמנה קבוע ותפלה אין זמנה קבוע. דתפלה יכולה להשתלם בכ"מ לאחר זמנה כבזמנה אבל ק"ש כתיקונה בברכותיה זמנה קבוע ואין יכולה להשתלם אחר זמנה כבזמנה ולכך צריך להפסיק בשביל לקרותה בזמנה. וא"כ ה"נ מהאי טעמא אין מהדר בה אמיא בהגיע זמנה. ועפ"ז יש לפרש מתניתין דריש ברכות בעובדא דבני רבן גמליאל וכמ"ש בחידושי.
אין קורין לא בבית המרחץ וכו' ולא בצד המת וכו' וכל מי שקרא במקום שאין קורין בו חוזר וקורא. ופי' הכ"מ דקאי ג"כ על מי שקרא בצד המת דחוזר וקורא אע"ג דאינו אלא משום לועג לרש דכיון דעבר על דברי חכמים קנסוהו לחזור ואפילו אם היה שוגג כדי שיזהר פעם אחרת ע"כ. ויש לי להביא ראיה לסברא זו של הכ"מ דהיכא דקרא במקום שאמרו חכמים שלא יקרא צריך לחזור מדברי התוס' שכתבו בפ"ק דברכות (דף י"א) גבי הא דא"ל לר' טרפון כדאי היית לחוב מפני שקרא בהטייה שאינו כלום לבית הלל ומשמע דאף דיעבד אינו יוצא י"ח ק"ש אע"ג שלא עבר אדאורייתא קנסוהו רבנן לחזור כיון שעבר על דבריהן. וכ"כ התוס' בריש סוכה (דף ג') והר"ן שם.
הכנוין כגון רחום וחנון וכיוצא בהן מותר לאמרן בבית הכסא. ובהשגות כתב הראב"ד לא מצינו שם רחום כי אם על הבורא ואסור לאומרו בביהכ"ס. ועיין מ"ש הכ"מ בשם רבינו יונה דאשכחן נמי על האדם דכתיב חנון ורחום וצדיק. והנה הפר"ח באו"ח סי' פ"ה כתב דמסוגיא דשבועות (דף ל"ה ע"ב) מוכח בהדיא כהראב"ד גבי הא דתנן התם משביע אני עליכם בחנון ורחום הרי אלו חייבין דאמר אביי מתניתין במי שהוא חנון במי שהוא רחום קאמר. הרי משמע דסתם רחום וחנון אינו אלא על הבורא. וכן הקשה בס' מרכבת המשנה ובס' מעשה רוקח. ונראה דלא ראו הגדולים הללו דברי הריטב"א שכתב בחידושיו לשבועות שם לחלק בזה בין לשון בני אדם ללשון מקרא דהתם בסוגיא איירי בלשון בני אדם דאין קורין רחום וחנון למידי אחרינא רק לה' ולכך הוי שבועה דבתר לשון בני אדם אזלינן בנדרים ושבועות אבל בלשון מקרא שפיר קרא רחום וחנון לצדיק ולפיכך מותר לאמרו בבהכ"ס וכדברי הר"י שכתב כאן הכ"מ. ועוד י"ל דעת רבינו לפי שיטתו גופיה דנראה מדבריו בהלכות שבועות פ"ב שמפרש הסוגיא דשבועות הנזכר דאיירי שהמשביע אמר בפירוש במי ששמו חנון במי ששמו רחום. ופי' הלח"מ שם דמשו"ה הוי שבועה דודאי אין מי ששמו רחום וחנון רק ה' לבדו שאנו קוראין לו כך מצד פעולותיו שהוא רחום וחנון. אבל אם לא אמר במי ששמו רחום אפשר שנשבע באדם אחד שהוא רחמן וחונן דלים ע"כ. ולפ"ז אתי שפיר ומעיקרא לק"מ מההיא דשבועות אמאי דמתיר רבינו לומר רחום בביהכ"ס. [וא"ת דתקשי לדעת רבינו הא דאיתא בברכות (דף מ' ע"ב) דאם אמר בריך רחמנא יצא משמע דהוא כהזכרת השם ולפ"ד רבינו הרי אין זה כנוי לה' לבד. ואפשר דרבינו ס"ל דקושטא דלאו למימרא דסגי ברחמנא לחוד אלא כגון שאמר רחמנא אלהנא וכדמשמע נמי מדברי ר"י בפ"ח. אי נמי דשאני התם גבי ברכות דאומר ג"כ מלכא דעלמא ועיין מ"ש בפ"י דברכות].