Nachal Eitan on Mishneh Torah, Rest on a Holiday Chapter 2
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
בהמת קדשים שנולד בה מום ביו"ט הואיל ולא היה דעתו עליה מערב יו"ט אסור לשוחטה. והנה בס' צל"ח נתקשה בדברי רבינו הללו דבהמת קדשים בלאו איסור מוקצה שלא היה דעתו עליה מערב יו"ט יש איסור לשוחטה ביו"ט במומה שהרי צריכה פדיון ואסור לפדות ביו"ט דדמי למקח וממכר. ואע"ג דבזמן הזה קיי"ל דשוה מנה נפדה בפרוטה מ"מ כיון דצריך העמדה והערכה ולהוציא הבהמה מרשות הקדש לרשותו שתהיה שלו ולהקנות בעבורה דבר אחר להקדש קשה לומר שיהא מותר ביו"ט עכ"ד. ולדידי לק"מ דהא משכחת שפיר בהמת קדשים שתהא נאכלת במומה לבעלים בלא פדיון כלל כגון ולד מעשר ותמורת מעשר שאינו קרב תם וכשהומם אינו צריך פדיון ונאכל לבעלים וכדאיתא בסוף פ"ג דתמורה. ועוד דאף בבהמת קדשים שצריכה פדיון משכחת שאין איסור מפני הפדיון ביו"ט וכגון שהפריש מעות מערב יו"ט על מנת שתפדה בהן כל אימת שתפול בה מום דודאי מהני בכהאי גוונא ויוצאת לחולין עכ"פ מזמן שתפול המום וכדמוכח בבכורות (דף ל"ט). ואע"ג דאפשר שתפול המום ביו"ט אין בזה משום איסור מקח וממכר ביו"ט כיון שכבר הפריש המעות והתנה בחול שתצא לחולין ובשעה שנפל המום ביו"ט אינו אומר כלום. אלא דממילא היא יוצאת לחולין על ידי אמירתו כבר מערב יו"ט ומשום הכי אין בזה איסור מקח וממכר ושינוי רשות ביו"ט. וגדולה מזו מוכח בתרומת הדשן שהביא המג"א בסי' של"ט גבי פדיון הבן בשבת דאין איסור ליתן המעות לכהן מערב שבת על מנת שיחול הפדיון בשבת. והובא בשו"ת רבי עקיבא איגר סי' קנ"ט אלא דסיים שם דצריך לזה ראיה מן הש"ס. ויש לי להביא ראיה לזה מהא דאמר בערובין (דף ל"ו) גבי אמר ככר זו היום קודש ולמחר חול. ולא מבעיא לפירוש רש"י שם דמה שאמר למחר חול היינו שחיללו על מעות שבבית דודאי מוכח דיכול לומר מערב שבת כן על מנת שיתחלל למחר דהיינו בשבת. אלא דאף לפי מ"ש בחידושי ריטב"א דהתם למחר חול בלא פדיון הוא דסבר דקדושת דמים פקעה בכדי מ"מ דמי למקח וממכר כיון שיוצא מהקדש לחול בשבת ואפילו הכי שרי כיון שאומר כן מערב שבת. וא"כ הוא הדין בדבר הצריך פדיון כשאומר ומפריש מערב שבת שפיר דמי. ובכהאי גוונא איצטריך רבינו לאשמועינן דאסור משום מוקצה הואיל ולא היה דעתו עליה מערב יו"ט שהרי לא היה יודע שתפול בה המום ביו"ט. ועוד דלאו בידו הוא דמי יימר דמיזדקק ליה חכם וכדאמר בפרק כירה (שבת דף מ"ו ע"ב) גבי בכור: ומיהו קשה לי דאמאי הוי מוקצה בהמת קדשים הא אי בעי הוי מתשיל עליה ביו"ט דקיי"ל דנשאלין על הקדשות ואפילו ביו"ט כשצריך וכדתנן בשלהי שבת נשאלין לנדרים שהן לצורך השבת. ובפרק כירה שם מבואר דלא נאסר דבר הנדור משום מוקצה דאיתקצאי בין השמשות דהיתר נדרים סגי בשלשה הדיוטות ומאתמול דעתו עליה ולא אמר מי יימר דמיזדקקי וא"כ הכי נמי גבי שאלה דהקדש לא להוי מוקצה כיון דבידו הוא למיתשיל. ואע"ג דעדיין לא איתשיל נימא הואיל ואי בעי הוי מיתשיל עליה הוי שריא הוא הדין כשלא איתשיל דהא קיי"ל כרבה בפסחים (דף מ"ו) דאמר הואיל וכמו שפסק בפ"א. ומ"ש תוס' בפסחים שם דלהתיר לא אמר הואיל לא משמע הכי בסוגיא דביצה (דף כ"א). וכן משמע דעת רבינו והמגיד משנה בפ"א דין י"ד. והנה כהאי גוונא הקשה ג"כ הטורי אבן בחגיגה (דף ז') לרבה דאית ליה הואיל אמאי נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט נימא הואיל ואי בעי מיתשיל עליה כדידיה דמיא. וכבר כתבתי בחידושי ליישב על פי מ"ש בעצמו בס' שאגת אריה סי' צ"ז דלא אמר הואיל ואי בעי מיתשיל להוי עכשיו כאלו איתשיל אלא במידי דחזי נמי השתא לשום הנאה או לשום אדם משא"כ מידי דלא חזי השתא כלל לשום אדם כגון מעשר שני בגבולין לא אמר בו הואיל ואי בעי מתשיל עליה או פדה ליה להוי עכשיו כדידיה. ולפ"ז אתי שפיר דנדרים ונדבות אסורים ביו"ט ולא אמר בהו הואיל דהא עכשיו אסורים בהנאה לכל אדם. וא"כ אתי שפיר גם כן מ"ש רבינו כאן דבהמת קדשים שנולד לה מום ביו"ט הויא מוקצה דהא היתה אסורה לכל. ובהכי אתי שפיר גם כן סוגיא דביצה (דף כ' ע"ב) דמייתי ראיה דנדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט מן התורה משתי הלחם שאין אפייתן דוחה יו"ט. והשתא הא בשתי הלחם ליכא הואיל כדאיתא בפסחים (דף מ"ז) ומאי ראיה לזה לנדרים ונדבות דאיכא הואיל אלא שמע מינה דהכי נמי ליכא הואיל מטעמא דאמרן:
לפיכך אסור לראות מומי קדשים ביו"ט גזירה שמא יתירם החכם במומן ויבוא זה לשחוט. והנה רש"י פירש הטעם דאין רואין מומין ביו"ט לפי שהמתירו ביו"ט נראה כמתקן והו"ל כדן את הדין דגזור ביה משום שבות. וראיתי להמל"מ שכתב לקמן בפרק ז' דרבינו שלא כתב טעמו דרש"י אפשר דס"ל דבדבר שהוא אוכל נפש דשרי ביו"ט לא שייך טעמא דדן את הדין. ובחנם כתב לשון אפשר דנראה דאין להסתפק בזה דודאי כך הוא דעתו של רבינו. שהרי כתב לעיל בפ"א דין י"ז כל שאסור בשבת משום שבות הרי הוא אסור ביו"ט אלא א"כ היה בו צורך אכילה הרי משמע להדיא דאם היה בו צורך אכילה אינו אסור משום שבות ביו"ט וא"כ על כרחך אין לומר כפירוש רש"י דאיסור ראיית המומין ביו"ט הוא משום דן הדין דהא הוא באוכל נפש עצמו ולא דמי לדן הדין בעלמא שאינו באוכל נפש עצמו ולכך פירש הטעם משום גזירה שיבוא לשוחטן והוא אסור משום מוקצה. ויש לי להביא ראיה לרבינו דלטעמא דרש"י קשה דאמאי אם עבר וביקרו אינו מבוקר הא דן את הדין בדיעבד דינו דין כמ"ש הפוסקים בשם הירושלמי. אמנם לטעמו של רבינו אתי שפיר דשאני ראיית מומין דאיכא למיגזר שיבוא לשחוט ולאכול המוקצה משא"כ גבי דן את הדין דליכא גזירה: ומה שהקשה הצל"ח לרבינו דאיך אפשר שיהיה איסור ראיית מומין משום שמא יבוא לשחוט המוקצה דא"כ אמאי רבי יהודה מתיר ראיית מומין ביו"ט ורבי שמעון אוסר הא כלפי לייא דרבי יהודה דאית ליה מוקצה מתיר ורבי שמעון דלית ליה מוקצה אוסר. ולדידי לק"מ דהא בסוגיא דסוף פרק כירה (שבת דף מ"ו ע"ב) מבואר דבמומין שנולדו ביו"ט לר"ש נמי הוי מוקצה משום דאין אדם יושב ומצפה שמא יפול בו מום. וא"כ שפיר דאוסר ר"ש לראות המום משום גזרה שיבוא לשחוט המוקצה דהיינו כשנולד המום ביו"ט ומשום לא פלוג אוסר ג"כ בראיית מומין שמערב יו"ט. ור' יהודה דמתיר היינו אותן שנולדו מערב יו"ט דלא הוו מוקצה ולא גזר ראייתן אטו אותן שנולדו ביו"ט:
זימן שחורים ולבנים ומצא שחורים במקום לבנים ולבנים במקום שחורים אסורים שמא אותן שזימן פרחו להן ואלו אחרים הן וכל ספק מוכן אסור. והקשו האחרונים דבגמרא אמר אהא דמסייע ליה לרבי חנינא דאמר רוב וקרוב הולכין אחר הרוב וא"כ משמע דלאו משום ספק מוכן אסור אלא משום דאזלינן בתר רובא דעלמא שאינן מזומנין ולא בתר קורבא דהא קיי"ל כרבי חנינא וכמ"ש רבינו גופיה בהלכות מאכלות אסורות ובהלכות אבידה. ועיין מ"ש בס' בינה לעתים וס' נחלת עזריאל שכתבו לחלק בין רובא דאיתא קמן ובין רובא דליתא קמן או בין קורבא דמוכח או לא. ולפי דבריהם פליג רבינו על דברי הרשב"א והובא ביו"ד סי' קכ"ט וסי' שע"ד דס"ל דאף בקורבא דמוכח אזלינן בתר רובא אפילו דליתא קמן. אמנם יש לי ליישב דברי רבינו על פי מ"ש הרמב"ן בפ"ב דבבא בתרא דקרוב ומצוי אפילו לרבי חנינא לא גריעי מרוב ולא אזיל בתר רוב. ובס' קצות החושן סי' רס"ב הוכיח מריש פ"ד דמסכת עבודה זרה גבי מרקוליס דכל שקרוב מאד כגון תוך תפיסה והיינו ד' אמות לפירוש רש"י שם ולפירוש התוס' היינו תוך אמה חשוב קרוב ומצוי וכמו מקומו ממש הוא ואמר כאן נמצא כאן היה. ולפ"ז אתי שפיר שהוצרך רבינו לאסור כאן מטעם ספק מוכן לומר דאף נמצאו קרוב ומצוי כגון בתוך תפיסה אפילו הכי אסורים דחיישינן לספק מוכן. והא דדייק בגמרא מיניה סיוע לר' חנינא דרוב עדיף מקורבה אע"ג דבלא עדיפות דרוב איכא לאסור משום ספק. י"ל דהכי דייק דמכל מקום מוכח דרוב עדיף מקרוב לחוד דאי איתא דרוב לא עדיף אלא שקול כקרוב א"כ קרוב ומצוי עדיף מרוב ואמאי אסורים בכהאי גוונא הגוזלות ומתניתין סתמא קתני דמשמע דאפילו היו המקומות של המזומנים סמוכין בתפיסה אחת דהוו קרוב ומצוי אסורים אלא מדקרוב ומצוי לא עדיף מרוב אלא שקולים שמע מינה דאילו קרוב לחודיה גרע מרוב והולכין אחר הרוב שעדיף: ומה שהקשה בספר צלותא דאברהם על מ"ש רבינו דהוי ספק מוכן דשמא אותן שזימן פרחו להן ואלו אחרים הן. הא הוי ספק ספיקא להיתרא חדא שמא הן אותן עצמן שזימן ואם תמצי לומר שהן אחרים שמא הן גם כן מזומנים. ויש ליישב דהוי משם אחד. ועוד דהוא אינו מתהפך:
העומד על המוקצה מערב יו"ט כו' צריך שירשום ויאמר מכאן ועד כאן אני נוטל ואם לא רשם לא יטול. ועיי' בפר"ח או"ח סי' תצ"ה שהקשה על דברי רבינו דאיהו ס"ל דבדרבנן סמכינן אברירה ואמאי לא סמך כאן באיסור מוקצה דרבנן אברירה. ונעלם ממנו שכבר הרגיש בזה הב"י בסוף סימן תקי"ח. והמג"א תירצו בסי' תצ"ה דשאני הכא דדחייה בידים ועיין בתוס' יו"ט פ"א דביצה משנה ג' ובסוף פ"ד שנראה שנתכון ג"כ לזה. אך בס' בינה לעתים להגאון בעל ס' כרתי ופלתי הקשה על זה ותירץ בענין אחר דכאן גבי מוקצה מחמירים לעניין ברירה כמו בדאורייתא כמו דמחמירין לענין ספק מוכן משום דהוי כדאורייתא כמ"ש מהרש"א בשם תוספות ישנים בריש ביצה ע"כ. ובס' מחנה ראובן ובס' שער המלך כתבו דהיינו טעמא דהו"ל דבר שיש לו מתירין ולכך מחמירין בברירה גבי מוקצה וכ"כ בס' צל"ח (דף ל"ח) ובס' עצי לבונה ביו"ד סי' רכ"ו בשם ס' שאלת בנימין וישועות יעקב. וכל זה אינו לפמ"ש בס' פר"ח בסי' תצ"ז דלא מחמירים בספק מוכן רק בספק מעשה ולא בספיקא דפלוגתא דסמכינן על המיקל בדרבנן אף בדבר שיש לו מתירין והביא ראיה לזה מדברי הפוסקים ע"ש. ולפ"ז אית לן להקל גבי ברירה נמי במוקצה ולסמוך על מאן דאמר דאית ליה ברירה וסברא זו מצאתי להדיא בשאגת אריה סי' צ'. וכן יש להכריח מדברי מהרש"א גופיה ממ"ש בביצה (דף ל"ח) דמאן דאמר דאית ליה ברירה בדרבנן אית ליה נמי במוקצה. וכך פסק באמת רבינו ירוחם הובא באו"ח סי' תקי"ח. ומה שהקשה עליו בס' שער המלך מסוגיא דערובין (דף ל"ז) כתבתי ליישב בחידושי]:
אבל מסיקין בכלים שלמים. בס' פרי מגדים הקשה לפי מ"ש רבינו בפרק א' דכל מלאכה שאינה עיקרה לצורך אכילה כגון בניין וסתירה לא הותרה ביו"ט לצורך אוכל נפש. וגם סובר דיש בניין וסתירה גמורה נמי גבי כלים. וא"כ אמאי מתיר להסיק ביו"ט בכלים שלימים הא הוי סתירה גמורה וכמ"ש המג"א בסי' תק"א ותירוצו דאין סתירה בכלים לא שייך לדעת רבינו. והנה נעלם מבעל מג"א והפמ"ג שכבר הרגיש בקושיא זו בהגהות (רבינו) [מיימוני] בהלכות שבת בפכ"ג. גם מה שתירץ המג"א דהיינו טעמא דמסיקין בכלים שלימים אע"ג דהוא סותר גמור משום שאין חיוב דאורייתא בסותר אלא שהוא על מנת לבנות. ואצלי אינו מחוור דמ"מ ליתסר מדרבנן דודאי סתירה גמורה לא הותרה לגמרי ביו"ט אפילו שלא על מנת לבנות וכדמוכח בביצה (דף ל"א) גבי הא דתניא חותמות שבקרקע לא מפקיע ולא חותך אחד שבת ואחד יו"ט פירש משום דסותר הוא ואע"ג שאינו על מנת לבנות. וכן משמע בסוגיא דביצה (דף ל' ע"ב) דפריך אהא דתניא אין נוטלים עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה ורבי שמעון מתיר והא קסתר אהלא. וכל שכן דקשה מכאן אמ"ש המג"א שם דמותר לבקע כלים כמו עצים. ומיהו אפשר דלבקע ע"י שנוי קאמר דבכהאי גוונא הוי סתירה רק מדרבנן ושריא שלא על מנת לבנות וכ"כ בס' פני יהושע שם דסתירה דרבנן שרי שלא על מנת לבנות. ועל פי זה אתי שפיר ג"כ הא דמסיקין בכלים שלימין דנראה דסתירה כזה שעל ידי שריפה לא הוי סתירה כדרכה אלא כלאחר יד וכמ"ש בפי"ב דשבת ומצינו דמתירין סתירה דכלאחר יד ביו"ט גבי סתירת חבלים בביצה (דף ל"א) וכן גבי בקוע עצים מתירין אע"ג דהוי טוחן משום כלאחר יד כמ"ש רבינו לקמן בפרק ד'. וכן בשאר מלאכות יו"ט כגון עוקר דבר מגידולו כלאחר יד ולמולל מלילות לקמן בפ"ג ובביצה (דף י"ג) פירש רש"י דהויא דישה כלאחר יד. ושמע מינה דכל כלאחר יד שרי משום שמחת יו"ט: