Nachal Eitan on Mishneh Torah, Rest on a Holiday Chapter 7
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
חולו של מועד כו' אסור בעשיית מלאכה כו' מפני שאיסורו מדברי סופרים. בס' צרור החיים הקשה לדעת רבינו וסייעתו דחולו של מועד מותר לגמרי מן התורה בכל מלאכה דאם כן למה לי דכתב מלאכת עבודה גבי יום טוב לומר דאף מלאכה של דבר אבד אסור דסתמא הו"ל לכתוב כל מלאכה לא תעשה דמהי תיתי לחלק בין מלאכת דבר אבד לשאר מלאכות כיון דלא מצינו חילוק בזה בשום מקום. וי"ל על פי מ"ש תוס' בפרק כל כתבי (שבת דף קי"ז ע"ב) בשם רשב"א גבי הא דתנא דבי ר' ישמעאל יצא תקיעת שופר ורדיית הפת שהן חכמה ואינו מלאכה. דממעט להו מדכתיב גבי יו"ט מלאכת עבודה ושבת ילפינן מיו"ט דאין בין יו"ט לשבת כו'. ולפ"ז היינו דאיצטריך למכתב גבי יו"ט מלאכת עבודה למעט תקיעת שופר ורדיית פת: ועוד י"ל על פי דברי התוס' שכתבו בסנהדרין (דף ס"ג) גבי הא דאמר דלא תעבדם דהוי לאו שבכללות וז"ל והא דגבי יום טוב כתיב כל מלאכת עבודה ולא חשיב לאו שבכללות היינו משום דפרט ביה עבודה ע"כ. וא"כ היינו דאיצטריך למכתב גבי יו"ט מלאכת עבודה דאי הוי כתיב מלאכה סתם הוי לאו שבכללות ואינו חייב עליה. אמנם זה אינו לפי מ"ש תוספות במכות (דף י"ח סע"א) דבאיסור של שם אחד לא הוי לאו שבכללות והכי נמי שם מלאכה אחת היא [וכן משמע בהדיא בריטב"א שבועות דף י"ח]. ולפי דברי הרמב"ן בפירוש החומש אתא מלאכת עבודה להתיר מלאכת אוכל נפש גם בשאר ימים טובים דלא כתב בהדיא רק בפסח: ומה שהקשה בספר הנזכר מדאיתא בתמורה והעתיקו ג"כ רבינו בהלכות חגיגה דדרשינן קרא דכתיב אלה תעשו לה' במועדיכם להתיר הקרבת נדרים ונדבות בחולו של מועד ומזה מוכח דיש מלאכה האסורה מן התורה בחולו של מועד דאל"כ למה לי קרא להתיר הקרבת נדרים ונדבות בו דמהי תיתי לאוסרן וגם בס' דרישת הזאב הקשה כן והניח בצ"ע. וגם בספר טורי אבן כתב דמזה ראיה לדעת הפוסקים דמלאכת חולו של מועד הוא מדאורייתא אלא דשם כתב דגם לכולי עלמא קשה הגמרא דתמורה דאפילו נימא שיש איסור תורה במלאכת חולו של מועד לא איצטריך להתיר בו הקרבת נדרים ונדבות דמסברא ידעינן דהשתא סלותי מסלתינן נדרים ונדבות מבעיא וכדאמר רבי זירא בביצה (דף י"ט ע"ב). ומיהו באמת להאוסרים לא קשה די"ל כמ"ש בשיטה מקובצת דאתא קרא להתיר להקריב בחולו של מועד אף אותן נדרים ונדבות שאינם צורך מועד דאילו מלאכת הדיוט כהאי גוונא שאינה צורך המועד ואינה דבר האבד אסורה מן התורה אבל להמתירים מן התורה מלאכה בחולו של מועד בכל עניין ודאי קשה: ונראה ליישב ע"פ מ"ש הצל"ח דטעמא דכתב קרא בהדיא להתיר נדרים ונדבות בחולו של מועד לומר דאף החכמים אין להם כח בזה לגזור ולאסור להקריב נדרים ונדבות בחולו של מועד משום שמא ישהה וכדבעי למימר בביצה (דף כ' ע"ב). והטעם הוא משום שכתב הט"ז ביו"ד סי' קי"ז דדבר המפורש בתורה להיתר אין כח ביד חכמים לגזור ולאסור עכ"ד. ואע"פ שיש חולקין על סברת הט"ז היינו בדבר רשות שהתירה תורה אבל בדבר מצוה שבתורה ודאי לכולי עלמא אין כח בחכמים לאסור וכמ"ש בספר שער המלך בהלכות יסודי התורה ושארי מחברים. והכא נמי כיון דאיכא קיום מצוה בהקרבת נדרים ונדבות והתורה התירה בפירוש בחולו של מועד אין כח ביד חכמים לאסור. וכן הוא דעת רבינו וכדמוכח ממ"ש הכס"מ בפ"ג דהלכות מלכים גבי מלכי בית דוד שלא גזרו עליהן שלא יהיו דנין משום דבהדיא קרא כתיב בהו דינו לבוקר משפט וכוונתו כמ"ש דאין כח ביד חכמים לאסור דבר המפורש בקרא שהוא מצוה ועל פי זה נסתלק מה שהקשה שם הלח"מ וע"ש. ועל פי זה אתי שפיר ג"כ כאן כמו שביארנו. וכהאי גוונא ראיתי שכתב לתרץ בסוף שו"ת חוות יאיר לדעת רבינו בכמה דוכתין דכל ספק איסור מותר מן התורה ובקידושין אמרינן גבי ערלה בחוצה לארץ דנאמר הלכה למשה מסיני ודאה אסורה וספיקה מותרת. דמשום הכי איצטריך הלכה למשה מסיני להתיר ספקה כדי שלא יוכלו חכמים לאוסרה ע"כ. והכא נמי דכוותה דאיצטריך קרא להתיר נדרים ונדבות כדי שלא יוכלו חכמים לאוסרו: ואין להקשות לדעת רבינו וסייעתו מסוגיא דערכין (דף י') דקאמר התם דשמונת ימי החג גומרים את ההלל ולא בראש חדש משום דכתיב השיר יהיה לכם כליל התקדש חג המקודש לחג בעשית מלאכה טעון שירה וכו' וראש חודש לא איקדש בעשית מלאכה וא"כ משמע דשמונת ימי החג איקדוש בעשית מלאכה. די"ל דכיון דאיקדוש מיהא בעשית מלאכה מדרבנן קרינן ביה המקודש לחג דקרא סתמא כתיב. ולא מבעיא למאן דאמר בסוכה דממעט מקרא דאורייתא גם מילתא דרבנן ודאי דה"נ מקודש דרבנן הוי בכלל התקדש דקרא דדברי קבלה אלא דאפילו למאן דאמר דלא ממעט דרבנן מקרא של תורה י"ל דמקרא דדברי קבלה מודה דאיכא למימר דהויא בכלליה נמי דרבנן שהרי אפשר דבימי הנביא כבר תיקנו רבנן מילתייהו: [ומה שהקשה עוד הטורי אבן בחידושיו לחגיגה על מ"ש התוס' שם דחולו של מועד אינו מן התורה רק מדרבנן וקראי אסמכתא בעלמא והא דפריך שם ר' יוחנן אקרא דחג האסיף אסיפה בחולו של מועד מי שרי היינו משום דכיון דאקראי סמכינן ליה לאסור לא מסתבר ליה לאוקמא לקרא דשרי בהדיא בהכי והרי בפ"ק דסנהדרין מוקי כולהו תנאי לאסיף ממש ואחולו של מועד. ובשלמא אי חולו של מועד מן התורה אסור י"ל דקרי ליה חג האסיף ממש משום דאית להו דאמר הואיל ואי מקלעי ליה אורחים הרבה שאין להם מה יאכל שרי לקצור ולאסוף א"כ כל מלאכות הללו מותרים בחולו של מועד נהי דמדרבנן אסור בדבר שאינו אבוד לא איכפת להו לאוקמא קרא בדבר דשרי מן התורה אע"פ שאסור מדרבנן. והא דלא בעיא רבי יוחנן לאוקמא קרא הכי הוא משום דסבירא ליה כמאן דאמר דלית ליה הואיל בפסחים (דף מ"ח). אבל אי איתא דחולו של מועד אינו אלא מדרבנן ואפילו הכי לא בעא ר"י לאוקמא קרא בהכי מטעם שכתבו תוס' א"כ תקשי לכל הנך תנאי דסנהדרין דנהי דאית להו הואיל מ"מ מדרבנן לא מהני הואיל להתיר ואיך מוקמי קרא דשרי בהדיא בהכי. ובאבני מילואים כתב דראיה גדולה היא דהוה מן התורה מדלא קשיא לרבי יוחנן אתנאי דסנהדרין. ואין דבריו מחוורים כלל דכבר הוכחתי בחידושי דגם ר' יוחנן אית ליה הואיל דהרי מתוך דגרע אית ליה בביצה (דף י"ב) ואפילו הכי לא בעא לאוקמא קרא בהכי מטעם שכתבתי שם. וא"כ על כרחך גם הני תנאי דסנהדרין לאו מטעם הואיל מוקי קרא בהכי אלא מטעם אחר והוא על פי מ"ש תוס' שם בשם ה"ר אלחנן ע"ש דאיתא בראש השנה דאסיף היינו קצירה דקרא יתירא הוא ודוק. ובזה נסתלק קושית הטורי אבן על דברי התוס' ורבינו. גם מ"ש הטורי אבן באבני מלואים להביא ראיה מפ"ב דכריתות לדעת הסוברים דחולו של מועד מן התורה דאל"כ איך ס"ל לת"ק התם דגר תושב דאסר רחמנא בשבת הוא כישראל [בחולו של מועד] כיון שלא מצינו דוגמתה בתורה. לדידי אינו ראיה כלל דחולו של מועד נמי מצינו מפורש בתורה לשום מאן דאמר רק דמאן דאמר מן התורה ס"ל שמסרו הכתוב לחכמים והכי נמי י"ל לתנא קמא גבי גר תושב בשבת דס"ל שמסרו לחכמים ונראה להם לחלק בו בין דבר אבד לשאינו אבד כמו שחילקו גבי חולו של מועד: [אמר נפתלי [בן המחבר] פה איזה שורות אכל הזמן מן הקדשים. ואוי לנו כי אין משיב את בלעו מבין שניו] ובירושלמי דפרק הערל איתא סברת הת"ק בשם ר' יוסי וא"כ אפשר דאזיל לשיטתיה דאית ליה במועד קטן דף י"ב דמחובר אף בדבר האבוד אסור ומשמע דסבר דזה הוי מן התורה. והיינו דמוקי שביתה דגר תושב בשבת כישראל בחולו של מועד דאסור רק במחובר מן התורה ולא קיי"ל הכי]:
מטילין שכר במועד לצורך המועד אחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים. ואע"פ שיש לו ישן מערים ושותה מן החדש. ובהשגות א"א הא דלא כהילכתא דר' יוסי בר' יהודה [הוא] דאמר הכי ופליגי רבנן. והרב המגיד תירץ דרבינו פסק להקל בשל דבריהם. ובאמת אין זה מוסכם דהא כתבו התוס' בר"פ ערבי פסחים (פסחים דף ק' סע"א) דהא דאמרינן בפ"ק דעבודה זרה דבשל סופרים הלך אחר המיקל היינו בשוין דוקא ולא (כיחיד) [ביחיד] המיקל נגד רבים ורצונם לומר דקיי"ל בזה כת"ק דקאמר התם דהולכין אחר הגדול בחכמה ובמניין. ואפשר דאף רבי יהושע בן קרחה דקאמר בש"ס הלך אחר המיקל לא פליג רק בשוין ומודה דאי אחד מהן גדול הולכין אחריו אפילו להחמיר בשל סופרים. ועיין בלח"מ בריש הלכות ממרים שכתב דכן מסתבר אלא שלא הביא ראיה לזה וכבר נתבאר דכך היא דעת התוס': ויש להביא ראיה לזה מסוגיא דעירובין (דף מ"ו) דמסיק שם בהדיא דאף בדרבנן שאני בין יחיד במקום יחיד ובין יחיד במקום רבים. והכי איתא בירושלמי פ"א בגיטין גבי תקנת חכמים בגיטין. וכן יש להוכיח מסוגיא דביצה (דף י"א) גבי הא דפליגי ר' יהושע ורבנן בשטוח חלבים ביו"ט דאמר רב מתנה אין הלכה כרבי יהושע דמתיר ופריך פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים והרי רבנן דאוסרים ודאי דאינו רק מדברי סופרים ואפילו הכי פשיטא לתלמודא דהלכה כרבים המחמירין ולא כיחיד המיקל: ויותר קשה לי על דברי הרה"מ כאן דלכאורה הוא סותר דברי עצמו שכתב בהלכות שבת פרק י"ד דין ה' דטעמו של רבינו דפסק דכרמלית דים חשבינן כל העומק המלאה מים כקרקע והוא כרב חסדא ורבה בר רב הונא משום דהו"ל תרי לגבי רב הונא דפליג עלייהו וסבר דכרמלית מארעא משחינן ואוירא מקום פטור הוא ואף המים. ולפי מ"ש כאן הרה"מ לדעת רבינו אין זה טעם כלל לומר דפסק כרב חסדא ורבה דהוו רבים. דמ"מ היה לו לפסוק כרב הונא אע"ג דיחידאה הוא כיון שהוא מיקל ובדרבנן פסק להקל אפילו כיחיד נגד רבים. ואין לומר דסבר הרה"מ דדוקא במילתא דרבנן שאין לו עיקר בדאורייתא וכמו חולו של מועד דקיימינן כאן הוא שפסק רבינו להקל כיחיד נגד רבים משא"כ בההיא דכרמלית שיש לו עיקר בדאורייתא דבכהאי גוונא פסק להחמיר כרבים נגד יחיד. ועל פי זה אפשר ליישב דלא תקשי על דבריו דכאן מהירושלמי דגיטין ומפ"ק דביצה שזכרתי דהנהו דהתם אפשר דחשיבי יש לו עיקר בדאורייתא. זה אינו דהא כתבו התוס' בעבודה זרה (דף כ"א) דגם חולו של מועד יש לו עיקר בתורה דגזר אטו יו"ט. ומההיא דערובין (דף מ"ו) ודאי יש ללמוד דגם בשאין לו עיקר וכההיא דערובין ואבל דאיירי התם לא פסקינן כיחיד להקל נגד רבים. וא"כ נדחה תירוץ הרה"מ כאן: אלא י"ל דהיינו טעמא דפסק רבינו כאן להקל בעניין הערמה בחולו של מועד משום דהכי מוכח בסוגיא דשבת (דף קי"ז ודף קל"ט ע"ב). ושוב מצאתי שכ"כ המג"א בסי' תקל"ג. ועיין מ"ש המג"א בסי' של"ה. ומ"ש הרה"מ דבהלכות לא נזכר כלל מדין הערמה וכהאי גוונא כתב הבית יוסף סי' תקל"ג דרבינו יחיד הוא בדין היתר הערמה וזה אינו דהא כבר נזכר בהלכות פ' תולין וע"ש דמבואר מדבריו ג"כ דקיי"ל כהמתיר. וכך מצאתי שהשיגו להב"י בס' אליה זוטא: ומ"ש רבינו מערים ושותה מן החדש שאין הערמה זו ניכרת לרואה. הנה הכי איתא בשבת פרק תולין (שבת דף קל"ט) אההיא הערמה דגבי שכר דהתם לא מוכחא מילתא ופירש רש"י דהרואה אומר לצורך המועד הוא שאין הכל יודעין שיש לו מן הישן ע"כ. אך הטור סי' תקל"ג פירש דמשום הכי אין הערמה ניכרת משום שהרואה אומר שהחדש טוב לו. וקשה לי על פירושו דעל כרחך לא מהני הערמה כזו דהא תניא בפרק כל כתבי (שבת דף קי"ז) גבי הצלת דליקה שמציל מזון שלש סעודות אם הציל פת נקיה אינו מציל פת הדראה ופירש רש"י הדראה פת קיבר לפי שאין זו הערמה כשירה לומר פת הדראה נוחה לי ע"כ. וא"כ הכא נמי אין זו הערמה כשירה לומר דנוח לי שכר חדש טפי מן הישן כיון דבאמת אינו כן דהרי תניא בעירובין (דף נ"ה ונ"ו) דפת קיבר ושכר חדש מרבין את הזבל וכופפין את הקומה ונוטלת אחת מחמש מאות ממאור עיניו וכיון דמשוה שכר חדש לפת קיבר לריעותא א"כ כי היכי דאין הערמה כשירה בפת קיבר הכי נמי אינה כשירה בשכר חדש. ודוחק לומר דשאני פת קיבר דניכר ריעותא שלו שהוא קיבר ורע גם כן בטעמו אבל שכר חדש אין ניכר לכל ריעותא שלו. דמ"מ לא הוה לן להתיר הערמה בכהאי גוונא דאפשר דחזי אינש דידע דחדש גרע. לכך נראה דהעיקר כפירוש רש"י שאין הכל יודעין שיש לו ישן. ונראה דלזה נתכוון ג"כ רבינו שכתב שאין ניכרת לרואה דהיינו שאין יודעים שיש לו ישן ודלא כבעל מרכבת המשנה שכתב דרבינו מפרש כהטור ולא הרגיש במ"ש שאין פירושו מרווח ועל כן אין לתלותו ברבינו. [וראיתי למהר"מ מרוטנבורג סי' כ' שכתב דאף למאן דאמר אין מערימין הני מילי בשכר חדש דישן גרע משא"כ בפת דחמה עדיף מצוננת לכו"ע מותר להערים ובודאי טעות הדפוס הוא וצ"ל (דשכר ישן גרע מחדש) [בשכר ישן דחדש גרע] והיינו כמ"ש]: