נפסק רוב הקנה או שניקב הוושט בכל שהוא במקום הראוי לשחיטה ה"ז נבילה מחיים ואין השחיטה מועלת בה. דע שאחרונים ביו"ד סי' ל"ג נחלקו בכוונת דברי רבינו אלו אי היינו לומר דהוי נבילה גמורה מחיים ללקות עליה משום נבילה ומפרש דברי הגמרא דפ' השוחט דקאמר על פסוקת הגרגרת דהוי נבילה דלא מטמא מחיים דהיינו דוקא לעניין טומאה אינה מטמאה מחיים אבל מ"מ היה חייב עליה משום נבילה מחיים. או כוונת רבינו לומר דלא הויא נבילה כלל מחיים רק לעניין זה שאין השחיטה מועלת בה. וכן דעת החכם צבי סי' ע"ז. ובקרבן העדה בנזיר השיג עליו ממ"ש רבינו כאן ואינו מוכרח. ואין להכריח מהא דאמר רבא בנדה (דף כ"ג) ושטו נקוב אמו טמאה לידה משמע דלא הוי נבילה בהכי וכמ"ש התוס' פ"ק דבכורות (דף ג' סוף ע"א) ושוב ראיתי להפלתי שהביא ראיה מזה. אבל אינו מוכרח די"ל דמשום שאינו ניכר כל כך ונראה כאדם הוי ולד. ועוד דיש לחלק בין אדם לבהמה כמ"ש בהל' איסורי ביאה ולקמן בפ"ח עיי"ש: אכן נ"ל להכריח דהוי נבילה ממ"ש הטור יו"ד סי' רצ"ב בשם רבינו שחט קצת סימנים בתוך הקן קודם שיקחנה חייב לשלח ואם לא שלח אינו לוקה. וכ"כ הר"ן שנראה כן מדברי רבינו לקמן בפי"ג והקשה עליו דמאי שנא מאם טריפה דחייב בשילוח ולוקה. אבל אי אמרינן דנקובת הושט הוי נבילה מחיים אתי שפיר ולק"מ דודאי נבילה לא דמי לטריפה. וכן יש ללמוד מדברי הרשב"א בחידושיו בפ"ק דחולין (דף כ') שהוכיח דהא דאמר זעירי נשברה מפרקתה ורוב בשר נבילה היינו דמטמא מיד מדפריך רבה עליה וכי מתה עומד ומולק ואי זעירי מעשה נבילה קאמר אבל אינו מטמא עד שתמות מאי קושיא הא כל שחיטה נמי הכי הוא דנקובת הושט נבילה היא וכו'. וכ"כ הריטב"א שם. ואי ס"ל דהתם לא היה לוקה משום נבילה אכתי י"ל דזעירי לא לטומאה קאמר אלא למלקות אלא ש"מ דהתם נמי היה לוקה: ומה שהקשה בס' מים קדושים מסוגיא דהתם לדעת רבינו דאי אמרינן דהוי נבילה מחיים תקשה אכל שחיטה וכי מתה עומד ושוחט. ולא ראה דברי הרשב"א והריטב"א שזכרתי. דקושיית הגמרא הוא מטומאה. ובזה אתי שפיר ג"כ מ"ש מהותזו ראשיהן דהתם נמי מיטמאין משא"כ בנקוב או נפסק: [ומ"ש רבינו שאין השחיטה מועלת בה משמע דאם נשחטה הוי כמתה מאליה ומטמא וזה דלא כמ"ש מהרש"א בבכורות (דף כ') דשחיטה מטהרתה ובתשובת ר' עקיבא איגר סי' קצ"ח הקשה למהרש"א מתוספתא דחולין ורא"ש פ"ב דחולין ולפי דבריו תקשי על דברי רבינו כאן מהתוספתא. אך כבר הרגיש בזה בס' דרך חיים וכתב דדחה התוספתא מהלכה מחמת סוגיא דפ' השוחט דהבינו דהקושיא הוא מפסוקת גרגרת דוקא: ועיי' בשו"ת טור האבן דספק בשחיטה לא מקרי רק ספק שהה ודרס אבל ספק נקובת הושט לא הוי ספק בשחיטה דמ"מ הרי היא שחוטה לפנינו. והביא ראיה מתוס' בכורות (דף כ') והטעם שהרי לא היתה בחזקת נקובת הוושט רק בחזקת שלא נשחטה והרי נשחטה לפנינו. עוד הביא ראיה מספק דרוסה דאיכא למיחש נמי לושט ולא מיקרי ספק בשחיטה ולפי דבריו י"ל מה שהקשו לרבינו מפ' אלו טריפות (חולין דף מ"ג) גבי הא דפריך לעולא מ"ש מספק דרוסה]:

שני עורות יש לו לושט וכו' ניקבו זה שלא כנגד זה נבילה. מכאן תשובה לבעל פמ"ג שכתב ביו"ד סי' ל"ג דניקבו שניהם זה שלא כנגד זה לא הוי אלא ספק טריפה אף אם אין רחוקים הרבה ונפק"מ לספק ספיקא. ואישתמיטתיה דברי רבינו שכתב דהוי נבילה. ומה שדקדק מלשון השו"ע שם שכתב אפשר דמיתרמי אהדדי דמשמע דהוי רק ספק טריפה אינו כדאי דכוונת השו"ע אינו אלא לומר דדוקא מרוח אחת דאפשר דמתרמי אהדדי טריפה ואתו לאפוקי כשניקבו מב' רוחות דכשירה דאז אי אפשר כלל דלתרמי אהדדי משא"כ מרוח אחת כיון דאפשר דלתרמי כודאי חשבינן. ושוב ראיתי בפלתי סי' הנזכר ס"ק ב' ומבואר מדבריו ג"כ דנקובת הושט זה שלא כנגד זה הוי ודאי טריפה וגם נבילה לענין שאין שחיטה מועלת בו. אבל לא ספק טריפה כמ"ש הפרי מגדים: