ואין הקטן משלים לשיירא. כתב הרב המגיד שהוא בעיא בירושלמי ולא איפשטא ופסק להחמיר והב"י הקשה דלמה פסק רבינו האיבעיא לחומרא הא קיי"ל הלכה כדברי המיקל בערוב ובחמד משה ובקרבן העדה כתבו דזה הוי במחיצות ומכל מקום הקשה דהו"ל ספק דרבנן וכתב דגירסא אחרת היה לו לרבינו ודחוק. (וי"ל דאין בכלל זה בעיא דלא איפשטא כיון דליכא מאן דהתיר וכן משמע בס' קרבן נתנאל. אלא שמה שהביא ראיה לזה (מדף צ"ג) יש לדחות כמ"ש בחידושי). אבל לפ"ז יש להקשות הא דפסק לקולא בפכ"ח דין ג' האיבעיא דלא איפשטא גבי בית שיש לה ב' מחיצות ויש עליהם תקרה אי עושין אותה עיבור לעיר. ושוב ראיתי בספר הנזכר שהרגיש בזה והניח בצ"ע. ומיהו לפי דברי הקרבן עדה הנזכר י"ל דהתם הוי עירוב ומקילין ביה טפי מדהכא. ולי נראה ליישב דשאני התם דתלמודא הוה בעא למיפשט לחומרא ודחי לה משמע דבני הישיבה דדחו סבירא להו לקולא דאל"כ לא הוה להו למידחי לקולא וכיון דבני הישיבה ס"ל לקולא פסק כדברי המיקל בעירוב. וכהאי גוונא מצאתי שכתב הרא"ש פ"ב דיבמות גבי בעיא דשניות דר' חייא אי יש להן הפסק:

שלש מקומות המוקפות שלא לשם דירה זה בצד זה וכו' נעשו כשיירא ונותנין להן כל צרכן. משמע דכי אסרינן לטלטל בקרפף שהוא יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה דוקא ביחיד אבל בשיירא מותר. ולא נתבאר מהיכן יצא (ל)זה לרבינו. ומפירוש רש"י בספ"ב דעירובין (דף ט"ז ע"ב) משמע דגם בשיירא בעינן מוקף לדירה ביותר מבית סאתים. וכך משמע ג"כ מפירושו (בדף צ"ג ע"א) גבי ג' קרפיפות זה בצד זה כגון שהיו מהלכין בדרך והקיפו ג' קרפיפות לדירה במחיצה של שתי או של ערב כו' דשיירא מותרת להקיף כל צרכן כו' ומשמע דלא הותר לשיירא רק במחיצה של שתי או של ערב אבל מוקף שלא לדירה לא הותר להן. אמנם יש להביא ראיה לדעת רבינו מהירושלמי דפ"ב דערובין הלכה ה'. דמתבאר משם דגם לענין היקף מחיצה שלא לשם דירה הקילו בשיירא טפי מביחיד וע"ש ודוק: