לפיכך אסור להשמיע קול של שיר בשבת כו'. והקשה הכס"מ מהא דיומא שהיו מכין באצבע ותירץ דאין שבות במקדש. נראה דלאו לדעת רבינו הוקשה לו דלדידיה בלאו הכי לא קשה דהא לא אסר רק קול של שיר וביומא איירי בקול שהיו מכין באצבע כדי שלא יישן כהן גדול וקול כזה לא הוי קול של שיר וכדמוכח בשלהי ערובין אלא כוונת הכס"מ דלא תקשי לפמ"ש רבינו דבאצבע אסור א"כ תקשי מההוא דיומא למאן דאסר אף קול שאינו של שיר ולזה תירץ דאין שבות במקדש:

אדם טמא אין מזין עליו בשבת. ומדסתם רבינו משמע דבין הזאת יום שלישי ובין הזאת שביעי אין מזין על הטמא בשבת. וכך כתב להדיא בפירוש המשנה פ"ו דפסחים. וכהאי גוונא כתב בפ"א דהלכות עבודת יה"כ גבי הזיית כהן גדול בשבעת ימי הפרישה שאין הזיית יום שלישי ושביעי דוחה שבת. וזה דלא כהצל"ח ובספרו נודע ביהודה במהדורא תנינא חלק או"ח סי' קט"ו בפשיטות דרק הזאת יום שביעי שמטהרתו לגמרי הוא דלא דחי שבת אבל הזאת יום שלישי מותר בשבת משום דלא נתקן דעדיין מחוסר הזאת שביעי. ולא זכר דעת רבינו שאינו כן וכמ"ש. וגם מדברי התוס' במגילה (דף כ' ע"א) מוכח דכל הזאות אסירי בשבת. ומ"ש הצל"ח להתיר מטעם דבשלישי ליכא תיקון גברא אינו נראה דמ"מ איכא איסור שבות דטלטול דמלבד התיקון איכא בהזייה משום איסור מוקצה וכמ"ש בספר שער המלך בהל' שופר. וגם שאר דברי הנוב"י שם אינם מחוורים במ"ש דהא דלא היו מזין בשבת על כהן השורף את הפרה הוא משום דאין מזין עליו רק תינוקות היושבים על גבי דלתות המונחות על גבי שורים וממלאין המים מן השלוח וזה אי אפשר בשבת משום שימוש בבעלי חיים. ואינו מוכרח דהא אפשר שימלאו המים מער"ש ויבואו להר הבית במקום החלול שהיו יושבין שם ושפיר דמי להזות בשבת בלתי שבות דשימוש בעלי חיים. וכ"ש לדעת התוס' בסוכה (דף כ"א) דבלאו הכי לא היתה ההזאה ע"י התינוקות רק המלוי וזה ודאי אפשר מער"ש אלא שמע מינה דמחמת ההזאה עצמה שאסורה בשבת לא היו מזין על כהן השורף את הפרה לא בשלישי ולא בשביעי כמו שנתבאר:

כותב מאבות מלאכות הוא לפיכך אסור לכחול בפוך בשבת מפני שהוא ככותב. ובאו"ח סי' ש"ג כתוב דאסור מפני שהוא צובע וזה תלוי בחילוף גירסאות בגמ' דסוף פרק המצניע. ודע דבירושלמי איתא כגירסת רבינו. אך קשה לי לכל הגרסאות דתיפוק ליה איסורא דלכחול בפוך משום שהוא רפואה לעין וכדאיתא בפרק שמונה שרצים (דף ק"ט). ואח"כ מצאתי שהרגיש בזה בס' מחנה אפרים. ותירץ דהכא איירי בבריא דליכא למיחש לשחיקת סממנין. ולי נראה דאפילו בחולה בעינים משכחת דליכא משום רפואה. דהא אמר בסוף פרק שואל (שבת דף קנ"א) האי כוחלא עד ארבעים שנין מרווח מכאן ואילך לא מרווח ובכהאי גוונא איצטריך לאסור כאן לכוחל משום כותב:

אין מקדישין ולא מעריכין כו' מפני שהוא כמקח וממכר. בתשובות עבודת הגרשוני סי' כ"ה כתב דמותר ליתן במתנה דבר לחבירו בשבת כיון דמיהב יהיב ומשקל לא שקיל לכך לא דמי למקח וממכר. וליתא דהא אמר בערובין (דף ע"א) דב"ש סברי דביטול רשות מקני רשות הוא. ומקני רשות בשבתא אסור ואף שאינו עושה רק משום היתר טלטול ונהי דלא קיי"ל במאי דסברי דמקנא רשות הוא אבל במאי דאסרי מקנא רשות בשבת קיי"ל הכי וכן משמע במג"א סי' ש"ו דלא שרי אלא לדבר מצוה או לצורך שבת. ואפשר שנמשך אחר מ"ש הב"י בסי' תקכ"ז וכבר הושג בס' ברכי יוסף מהריטב"א הובא במג"א. ועי' בשער המלך שחולק ג"כ עליו בהל' יו"ט. ועוד יש ללמוד מהא דערובין דהפקר מותר בשבת ועי' בשער המלך הל' לולב. וראיתי בפירוש התוספתא שנדפס מחדש שנמשך אחר פרי חדש שאוסר להפקיר וזה אינו אך בס' בית מאיר באבן העזר סי' מ"ה כתב דשאני בין קרקע דצריך קניין ובין מטלטלין דסגי במסירה ונתינה מיד ליד שפיר דמי ביו"ט והביא ראיה מהא דמשלחין ביו"ט. ומיהו נתינת משכון גרע ממתנה כיון דנותן בעבור חוב דמי טפי למקח וממכר. ובס' החיים כתב דאיסור מתנה אינו מצד הנותן רק מצד המקבל שקונה ולכך רשאי ליתן מתנה לגוי אף שאין בו צורך שבת:

המגביה תרומות ומעשרות בשבת או ביו"ט בשוגג יאכל ממה שהתקין. ואע"ג דגבי מבשל פסק רבינו בפ"ו דאפי' בשוגג לא יאכל עד מוצאי שבת שאני התם דהוי מלאכה דאורייתא וקנסינן שוגג אטו מזיד אבל המעשר והמטביל אינן אלא דרבנן ובדרבנן לא קנסינן שוגג אטו מזיד דהכי אמרינן בגיטין (דף נ"ג ע"ב) אליבא דר' יהודה דבדרבנן לא קניס שוגג אטו מזיד והכי אית להו לר' יוסי ור' שמעון התם (דף נ"ד) גבי נפלו ונתפצעו בשוגג וסתם לן תנא הכי בפ"ג דערלה וכן פסק רבינו בהל' מאכלות אסורות. ואע"ג דהתם איכא למיחש דאתא לערומי כדאיתא שם. ועוד דאף לרבי מאיר דקניס שוגג אטו מזיד בדרבנן לא קניס גבי מעשר ומטביל כדאמר התם דגברא לתקוני ולטהורי קמכוון ואנן ניקום וניקנסיה. ועיין בס' מנחת יעקב סוף הלכות נדה: ומ"ש המג"א באו"ח סי' של"ט דאם הפריש תרומות ומעשרות דינו כמבשל על כרחך דלאו לדמויי לגמרי למבשל אלא לעניין דאם הפריש במזיד ולומר דאסור גם לאחרים ובס' שער המלך הוכיח כן מתוס' דשבת (דף מ"ג) וטור סי' תק"ה וכתב שכן משמע ג"כ דעת רבינו ולא לגבי שוגג וכמבואר בדברי הר"ן בהדיא. ותדע שהרי בסי' ת"ה כתב המג"א עצמו דמעשר ומטביל שרו היכא דלית ליה פירי אחרינא אף שעבר והפריש והטביל במזיד ושמע מינה דלישנא דדינו כמבשל דנקט בסי' של"ט הוא לאו דוקא. ועוד דבסי' שכ"ג גבי טבילת כלים משמע מדברי המג"א דאין אסורים אלא א"כ הטבילם במזיד וכמ"ש רבינו וא"כ ודאי דהוא הדין בהפריש תרומות ומעשרות דלא גרע מעבר והטביל. וראיתי להפמ"ג וס' נשמת אדם שהניחו דברי המג"א סי' של"ט בצ"ע וגם בס' מחצית השקל הגיה ופירש פירוש זר בדבריו ולפמ"ש אין צורך. ומה שהקשה הפמ"ג באו"ח סי' שי"ח ממ"ש המג"א בסי' רנ"ג ס"ק י"א גבי שכח ושהה דהוי דרבנן ואסור י"ל דשאני שוכח שהחמירו בו משום דאמר בפ' כירה שרבו משהין במזיד ואומרים שוכחים אנחנו ולכך עשו כמזיד אבל בשבות דרבנן דעלמא לא אסרו בשוגג אפי' בו ביום וכן במוצאי שבת בכדי שיעשו אף שעבר במזיד שרי כמ"ש לעיל בפ"ו:

נפלה דליקה בחצר בשבת אין מציל לחצר אחר אלא מזון שהוא צריך לו לאותו שבת וכלים שצריך להשתמש בהן בשבת ובגדים שיכול ללבוש כו' ואם לא עירבו אף מזונות וכלים אינו מציל. ומדשבק רבינו לבגדים דאיירי ברישא משמע דמצילן אפילו לחצר שאינה מעורבת. וכדעת המרדכי והסמ"ג וכתב שם דטעמא דאמרינן מתוך שהוא בהול על ממונו אי לא שרית ליה אתי לכבויי ומבואר באחרונים באו"ח סי' של"ד דבהן חיישינן טפי מבמזונות וכלים מפני דבגדים חשובין טפי ובהול בהם יותר כמו במת. ועוד דכיון שהן דרך מלבוש מידכר דכיר לשבת ולא חיישינן שישכח מחמת טירדא בהצלתן. ובזה נסתלק תמיהת השלטי גבורים ע"ש. ויש לי להביא ראיה לזה מהסוגיא דר"פ המוצא תפילין (עירובין דף צ"ו ע"ב) דבעא לדמויי התם דין הכנסת תפילין לדין הצלת בגדים מפני הדליקה דתנן פושט וחוזר ולובש ומוציא. ואי איתא דגבי הצלת בגדים לא שרינן רק לחצר המעורבת איך בעא למילף מיניה להתיר איסור הוצאה גבי תפילין וכבר הרגיש בזה בחידושי הריטב"א ונדחק ע"ש. אך לפי דברי המרדכי ורבינו שזכרתי אתי שפיר דקושטא דגבי דליקה נמי שרינן איסור הוצאה עכ"פ לחצר שאינה מעורבת: [ודע שמהסוגיא דר"פ המוצא קשה לי על דברי הכס"מ שכתב בסמוך דין כ"ה לדעת רבינו דס"ל דתנא קמא דמתניתין דשבת (דף ק"כ) לאו רבי מאיר דברייתא הוא ולא ס"ל להתיר לפשוט ולחזור וללבוש והוא נגד סוגיא דערובין שם]. ועוד יש לי להביא ראיה מסוגיא דסוף פרק במה אשה (שבת דף ס"ה ע"ב) דקאמר התם למאן דאמר מערימין בדליקה פירוש בהצלת בגדים כמה שיכול ללבוש הוא משום דאי לא שרית ליה אתי לכבויי. ומדמה התם הערמה זו להערמה דהוצאת אגוז וגם קרי לה דרך הוצאה גבי בגדים טפי מבאגוז וא"כ מוכח דגבי בגדים נמי שרינן איסור הוצאה דאל"כ אינו עניין להערמה דהוצאת אגוז. [ונראה דעיקר הטעם הוא מפני שהם חשובים ובהול בהם טפי מבמזון וכלים. ובהכי אתי שפיר הא דאמר סברא זו בפ"ק דפסחים (דף י"א) גבי בכור שאחזו דם דמקיזין אותו במקום שאינו עושה בו מום דאי לא שרית ליה מתוך שיהא בהול אתי למיעבד במקום שעושה בו מום. ולא אמר איפכא דאי שרית ליה יטרד ויעשה בשוגג במקום שהוא מום כמו גבי הצלת אוכלין והתם ליכא דבר שיזכור. אך לטעם האומרים דבדבר חשוב אמרינן דאי לא שרית ליה אתי לעבור במזיד אתי שפיר דהתם גבי בכור דבר חשוב הוא]:

ואומר לאחרים בואו והצילו לכם [וכו'] והרי הוא של מציל שהרי מן ההפקר הן זוכין. והנה רש"י פירש מהפקירא קזכו שהרי אמר להן בואו והצילו לכם כלומר לעצמיכם. וכתב עליו הר"ן שלא היה צריך לזה דאפילו לא אמר להן הכי הרי הוא מופקר לכל כיון שהוא רשאי להציל מידי דהוי אמציל מזוטו של ים. והטור ושו"ע באו"ח כתבו כפירוש רש"י ועמדו האחרונים על זה מכח קושית הר"ן. ואני אומר דהדין עמהן דלא חשו לדבריו דמה שמדמה לה הר"ן למציל מזוטו של ים באמת אינו מוכרח דתליא בפלוגתא דאיפלגו רש"י ורבינו אהא דאיתא בפרק הגוזל בתרא (בבא קמא דף קט"ז) גבי נסדקה חבית של דבש בשעקל בית הבד כרוך עליה פירוש ומשום הכי לא הוי הפקר ואין למציל אלא שכרו דרש"י פירש דחבית של דבש קשורה בעקל ולא ישפך הכל אלא מנטף מעט מעט ע"כ. דמשמע דדוקא בכהאי גוונא שאינו עומד הדבש לישפך הכל הוא דלא הוי הפקר הא אם היה עומד לישפך הכל הוי הפקר מיד אע"פ שלא נשפך עדיין. אבל דעת רבינו הוא בפרק י"ב מהלכות אבידה דלא הוי הפקר אלא בשכבר נשפך לארץ אבל קודם שנשפך לא הוי הפקר אע"פ שעומד לישפך ולא יוכל להצילו. ולפ"ז הכי נמי גבי דליקה אף שעומד לישרף לא הוי הפקר כיון שעדיין לא נשרף ועל כן לא הוי הפקר אלא מפני אמירתו שאמר הצילו לכם. רק לדעת רש"י דגבי נסדקה חבית הוי הפקר מיד כשעומד לישפך כולו הכי נמי הוי הפקר גבי דליקה דעומד לישרף בלא אמירתו הצילו לכם. והשתא הר"ן שכתב על פירוש רש"י דלא היה צריך לפרש מחמת אמירתו שפיר כתב כן לפי שיטתו של רש"י גופיה בפרק הגוזל שכתבתי. אך הטור והשו"ע באו"ח אזלי לשיטתן שפסקו בחו"מ סי' רס"ד כדעת רבינו בהלכות אבידה ושפיר הוצרכו לומר דמחמת אמירה הוא דהוי הפקר. ונראה דס"ל לרבינו וסייעתו דלא דמי למציל מזוטו של ים שכבר שטפו הים ונאבד מבעליו משום הכי הוי הפקר משא"כ גבי חבית שנסדקה שעדיין לא נשפך וכן גבי דליקה עדיין לא נשרף ולכך לא הוי הפקר אלא משום אמירתו. [ומכאן קשה אמ"ש בנודע ביהודה חלק אבן העזר סי' נ"ט לדעת רבינו וטור שפסקו דלא הוי הפקר אלא א"כ שמפקיר לכל דוקא ולא לאדם מיוחד וא"כ אמאי הוי כאן הפקר במה שאומר הצילו לכם]: