אין נותנין פת בתנור עם חשיכה וכו' אלא כדי שיקרמו פניה כו' ואם נתן סמוך לחשיכה וחשכה ועדיין לא קרמו פניה כו' אם בשוגג מותר לו לרדות ממנו מזון ג' סעודות. וכתב הכס"מ שתמה הרמ"ך על רבינו דהא איהו גופיה פסק לעיל דכל תבשיל שלא בישל כל צרכו אם עבר ושיהה אסור לאכלו וכו'. ועיין מ"ש בזה בבית יוסף סי' רנ"ד. ולי נראה די"ל דרבינו אזיל לטעמיה שכתב הטעם דמותר לכתחילה ליתן פת בתנור כשיעור כדי שיקרמו פניה קודם חשיכה ואף שתגמור האפייה משתחשך מותר שאם יחתה יפסיד. הרי דמחלק בין פת לתבשיל דשם גזר שמא יחתה בגחלים ואוסר כל שלא בישל כל צרכו אפילו בדיעבד וגבי פת לא בעי כל צרכו וסגי בקרימת פנים אפילו לכתחילה מטעם שאם יחתה יפסיד. וזה יצא לו מהירושלמי דסוף פרק א' דשבת דאיתא התם זריזות הן הנשים בפת יותר מבתבשיל מה בין פת לתבשיל תבשיל דרכו לאכול רותח פת אין דרכו לאכול רותח. תמן אמרין פת חמתא בצדה פירוש שמביא חולי המחמם את הגוף וכיון דמזיק לגוף מי שאוכלו חם לכך זריזות בו הנשים שלא לחתות בו משתחשך וגם מפסיד הפת גופיה בחתייתו יותר מתבשיל. ובזה אתי שפיר דתיתי מתניתין דפת אליבא דכולי עלמא אף להני תנאי ואמוראי דאסרי בתבשיל שנתבשל רק כמאכל בן דרוסאי ולא סבירא ליה כמאן דאמר בגמרא דילן בפרק כירה (שבת דף ל"ז ע"ב) דמתניתין דפת לא אתיא רק כחנניא דמתיר נמי גבי תבשיל לשהותו כשנתבשל כמאכל בן דרוסאי. אלא סבירא ליה כסברת הירושלמי דשאני פת מתבשיל. ולפ"ז דגבי פת ליכא גזרה דשמא יחתה אתי שפיר דמתיר רבינו בדיעבד גבי פת אפי' לא קרמו פניה מבעוד יום. דהא כיון שנפסד ע"י חיתוי זריזות בו ולא חשו בו לחיתוי כלל: