החורש כל שהוא חייב המנכש בעיקרי האילנות והמקרסם העשבים או המזרד השריגים כדי לייפות את הקרקע הרי זה תולדות חורש. ומשמע דאילו כדי לתקן הצמח לא הוי תולדה דחורש אלא תולדה דזורע וכמו זומר את האילן כדי שיצמח שהוא מעין זורע כמ"ש בסמוך וכ"כ בהדיא בפירוש המשנה ר"פ הבונה והוא מפורש בירושלמי פרק כלל גדול ושם מבואר בדרך כלל בענין זה דכל דבר שהוא להניית קרקע חייב משום חורש וכל דבר שהוא להבחיל את הפרי פירוש לצמוח חייב משום זורע וקחשיב התם משקה. ומהאי טעמא פסק רבינו בסמוך דהמשקה צמחין ואילנות בשבת הרי זה תולדת זורע. וכתב הרה"מ שהוא כרב יוסף נגד רבה בריש מועד קטן ולא ביאר הטעם שלא פסק כרבה כדקיי"ל בכל דוכתא. אך לפי מ"ש מבואר טעמו של רבינו דהירושלמי נמי סבר כרב יוסף. ומה שתמה הכס"מ על רבינו שהשמיט דין מנכש ועוקר עשבים רעים כדי לצמוח שהוא תולדה דזורע. י"ל דממילא נלמד כן מדבריו לפי הכלל האמור. ועוד דסמך רבינו על מ"ש בריש הלכות כלאים אחד הזורע או המנכש וכו' ע"ש:

וכל העוקר דבר מגידולו חייב משום קוצר. לא הראו נושאי כליו מקורו והוא מפורש בירושלמי בשבת פרק כלל גדול:

המקבץ דבילה ועשה ממנו עגולה וכו' עד שנתקבץ גוף אחד הרי זה תולדת מעמר וחייב. וכתב הכס"מ בשם הרמ"ך דוקא כשקבצם במקום שנפלו שם מן האילן אבל אם קבצן בבית לא כו'. ומדכתבו על דברי רבינו משמע דרצונו לומר דרבינו נמי מודה בזה וכן משמע בהדיא בס' אליה רבה באו"ח סי' ש"מ. ואין זה נכון בדעתו שהרי כתב לקמן בפרק כ"א דין י"א מי שנתפזרו לו פירות בחצירו כו' לא יתן לתוך הסל [וכו'] שמא יכבשם בידו לתוך הקופה ויבוא לידי עימור. אלמא דאף בחצר דלא הוי מקום גידולן הוי עימור בכהאי גוונא כשכובשם עד שנעשו גוף אחד. ומה שהביא הרמ"ך ראיה לדבריו מהא דאמרינן במס' יו"ט (והוא שם דף י"ג ע"ב ובחנם כתב בס' מרכבת המשנה שלא מצא כן במסכת יו"ט ע"ש) דמעמיד ערימה לא הוי גמר מלאכה. באמת אין בזה כדאי לדחות דברי רבינו דאיירי בדברים הנקבצים ונכבשים עד שנעשו גוף אחד משא"כ בהעמדת ערימה דמסכת יו"ט שאין נעשה גוף אחד רק שמאספו יחד ובכהאי גוונא קושטא דגם לרבינו בעינן מקום גידולו ולא כמו שכתבו בס' מעשה רוקח ושאר מחברים דבכל עימור חייב לרבינו אף שלא במקום גידולו. וחולק על מ"ש תוס' והר"ן בביצה (דף ל"א). ובהכי אתי שפיר דלא תקשי לרבינו מה שהקשה בהגהות [מיימוני] בפרק כ"א מדתנן בביצה (דף ל"ג) ומגבב עצים מן החצר להדליק משמע דאין בזה משום עימור מפני דלא הוי מקום גידולן ולפי מ"ש לק"מ דשאני עצים שאין נכבשים עד שיעשו גוף אחד כמו פירות. ולפ"ז אפשר דגם תוס' והר"ן בביצה מודים לרבינו דבדבר הנדבק ונכבש ונעשה גוף אחד הוי עימור אף שלא במקום גידולם דאינהו לא איירו התם בכהאי גוונא רק בעצים שאין נעשים גוף אחד ע"ש ואין לחלק דעת הפוסקים במקום שאפשר להשוותן כמ"ש:

החובל בחבירו חייב באיסור שבת מפני נחת רוח שהרי נתקררה דעתו והרי הוא כמתקן לגבי יצרו. ועי' במגיד משנה שכתב לדעת רבינו דהוא הדין בחובל בהמה של חבירו דרך נקמה חייב על איסור שבת דהוי מתקן משום דקעביד נחת רוח ליצרו. וכ"כ לקמן בריש פי"ב דהוי מתקן מהאי טעמא וחייב. ובעל פני משה בפירושו על הירושלמי הקשה על זה מדאיתא בפרק המניח (בבא קמא דף ל"ה) אהא דמשמע התם דר' יוחנן דפוטר על איסור שבת מקלקל בחבורה והבערה, מוקי למתניתין בצריך לאפרו והכי מסיק רבא התם ואמאי לא אמר דהוי מתקן משום דקעביד נחת רוח ליצרו דעביד נקמה בחבירו. ולק"מ דהרי מבואר מסוגיא דפרק האורג ובמגיד כאן דלא מחייב משום האי תיקון רק למאן דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה וא"כ אתי שפיר הסוגיא דפרק המניח דקאי אליבא דר' יוחנן ואיהו ס"ל כמאן דאמר דפוטר במלאכה שאצל"ג וכדמוכח בסוגיא דשבת (דף ל"א ע"ב) דמוקי התם ר' יוחנן דר' יוסי סבר כרבי שמעון דפוטר והכי מסיק רבא התם. ובר"פ נוטל (שבת דף קמ"א) אמר בהדיא דרבא כר"ש סבירא ליה. וא"ת דאכתי תקשי אהא דרבא גופיה קאמר בכתובות (דף ל"ה) אקרא דכתיב ומכה נפש בהמה ישלמנה דלא איירי בשבת דא"כ אמאי ישלמנה פירוש דחייב משום חובל בשבת. ואמאי לא מצי איירי בשבת ובשאינו צריך לדם של הבהמה דהוי מקלקל לשיטתו של רבא גופיה וכדאמר בפרק המניח ופטור משום שבת ומשום הכי משלם. ועוד משכחת גם בשצריך לדם אבל לא כשיעור גרוגרת דאז פטור מחיוב שבת וכמ"ש רבינו וחייב [בתשלומים]. וי"ל דרבא סבר דמכה בהמה איירי דומיא דסיפא דקרא דעל כרחך איירי במכה של מיתה שהמית את הבהמה וכמ"ש תוס' בב"ק וכיון דאיירי במכה של מיתה תו לא הוי מקלקל אליבא דכולי עלמא דתיקן במה שהמיתה שהוציאה מידי איסור אבר מן החי וכדאמר בפסחים (דף ע"ג) גבי השוחט חטאת בשבת בחוץ כו' דחייב ג' חטאות. ומדברי תוס' שם משמע דחשיב תיקון אפילו לר"ש דפוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה דמחמת שהוציאה מידי אבר מן החי הוי צריך לגופה [וכן משמע בשאגת אריה סי' ע' וזה דלא כמ"ש בס' אור נערב פ"ק דשבת דהא דלא קאמר אברייתא דעתי אפי' בשבת הוא משום חובל דסתם ספרא רבי יהודה ואיהו ס"ל מקלקל בחבורה פטור וזה אינו לפי הסוגיא דפסחים]. ועיין בס' פני יהושע שם בכתובות במה שהקשה על דברי רבינו דהלכות חובל [שכתב שם בפ"ד דין ח' דהחובל בחבירו בשבת חייב דאכתי הוי מתקן משום דקעביד נחת רוח ליצרו משא"כ בחובל בבהמה הו"ל מקלקל והיה פטור אלא אם כן שצריך לדם א"כ אמאי קאמר רבא התם אקרא דמכה נפש בהמה ישלמנה דלא איירי באתרו ביה ובשבת דא"כ אמאי ישלמנה דאכתי בבהמה גופה איכא לפלוגי בשבת דהיכא דצריך לדם היה חייב משום איסור שבת והא דכתיב מכה בהמה ישלמנה איירי שאינו צריך לדם דפטור משא"כ במכה אדם הו"ל מתקן תמיד עכ"ד] דנראה שנעלם ממנו דברי המגיד משנה כאן דגם בחובל בהמת חבירו הוי מתקן כמו חובל באדם. [אך זה אינו רק למאן דאמר דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה כנ"ל. וא"כ בלאו הכי לא הוי מצי לתרוצי הכי בכתובות דרבא קאמר לה ואיהו פוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה וא"כ לא מחייב נמי גבי אדם תמיד וכדמוכח מדבריו גופיה בפ' המניח רק בהורג בהמה הו"ל מתקן כמ"ש] גם שאר דבריו שם אינן מכוונין לפי מ"ש דוק ותשכח:

מסננין יין שאין בו שמרים או מים צלולין בסודרין. במעדני יו"ט ובשלטי הגיבורים הקשו דיהא אסור משום דשמא אתי לידי סחיטה. ותירצו דאיירי בסודרין המוכנין לכך דהואיל דעשויין למלאכה זו ליכא למיגזר דילמא סחיט להו. וכ"כ הרע"ב. אך רבינו שסתם בזה נראה דסבר דבכל סודרין מותר ולא חייש כאן לסחיטה דהא צריך לסנן בסודר ע"י שינוי. וכמ"ש רבינו בפכ"א שלא יעשה גומא בסודר שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויבוא לשמר במשמרת. וא"כ י"ל דהכי נמי הוי היכר שלא יבוא לסחטו. וכהאי גוונא כתב רבינו בפכ"ב דין ט"ז דהיכר של שינוי ממעשה חול מהני שלא יבוא לידי סחיטה גבי הצלת חבית שנשברה וכ"כ הר"ן בפרק יום הכיפורים גבי עובר במים והטור או"ח בסי' ש"א וסי' תר"ג. וכהאי גוונא מצינו בסוגיא דביצה (דף י"ח) ובפ"ק דפסחים (דף י"א). [גם מה שהקשה השלטי גיבורים על רבינו דאיך מתיר לתת מים צלולין בסודרין לסנן הא שייך לבון בכל בגדים. וי"ל כמ"ש הר"ן שם דכי אמרינן בבגד שרייתו זהו כבוסו הני מילי במטונפים. אי נמי אי קעביד דרך לבון]: