גויל של ספר תורה וקלף של תפילין או של ס"ת צריך לעבד אותן לשמן וכו' ומזוזה א"צ העבדה לשמה. ועיין בכ"מ שהוקשה לו מדתנן אין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספרים נכתבים בכל לשון ותפילין ומזוזות אינן נכתבות אלא אשורית פי' דמשמע דלשאר מילי שוין. והט"ז ביו"ד סי' רפ"ח כתב לתרץ במ"ש התוס' במנחות (דף ל"ב ע"א) עיי"ש. ולי נראה דיש ליישב קושיית הכ"מ על רבינו ע"פ מ"ש הרמב"ן במלחמות פ"ק דסוכה אההיא דאין בין ספרים לתפילין ומזוזות וכו' דתנא חומרייהו דתפילין ומזוזות קתני אבל קולי דידהו לא קתני. וא"כ לא קשה הא דלא קתני הא דמזוזה א"צ עיבוד לשמה דקולא היא. ובהכי אתי שפיר דלא תקשי דלא קתני קולי דתפילין ומזוזה לעניין דנכתבים שלא מן הכתב כמ"ש רבינו בסמוך. ועוד אכתוב בזה אי"ה בהלכות מגילה. ומה שתמה הכ"מ על מ"ש רבינו בתשובה הטעם דעצמה של מזוזה אינה המצוה ולא תחשב מצוה אלא מפני שהבית חייב ואם אין בית אין מזוזה אבל ס"ת ותפילין חובת הגוף תדירי עד כאן דמניין לנו לומר כן כל זמן שלא מצינו בדברי רז"ל חילוק ביניהם. ואני תמה דכבר מצינו חילוק זה בדברי הירושלמי במגילה והובא ברא"ש סוף הל' תפילין דאיתא התם דרב הונא סבר דתפילין קודמים למזוזה ומפרש טעמא שכן נוהגין במפרשי ימים והולכי מדבריות. וכתב דמסתבר דהלכתא הכי דמצוה דגופה עדיף וגם מדפריש תלמודא טעמיה אלמא חשיב ליה עיקר ע"כ. וכן פסק רבינו סוף הלכות ברכות [פי"א ה"ב] ומהאי טעמא יש להקל במזוזה לעניין עיבוד לשמה וכדברי רבינו. [ויש להביא ראיה ג"כ מתלמודא דידן דאמר בשבת (דף קל"א) גבי ציצית ומזוזה שכן בידו להפקירן פי' הטלית והבית ולפטר מחיובן וזה לא שייך גבי תפילין ומשו"ה הוו חובת הגוף טפי ממזוזה א"כ הוא הדין מציצית וא"צ לדחוק כמ"ש בס' בית הלל ביו"ד [סו"ס סימן רפ"ה] דציצית הם תשמישי מצוה ותפילין תשמישי קדושה אלא כמ"ש. ונראה דמטעם זה עדיף ג"כ מצות סוכה ולולב ממזוזה דהוו טפי חובת הגוף שא"א לפטר מחיובן וכן משמע בשבת שם דר' אליעזר ס"ל דמכשירי סוכה ולולב דוחין שבת משא"כ מזוזה מטעם הנזכר. אבל תפילין לא שייך לומר דקדמי לסוכה ולולב שהרי אין נוהגין בזמן שנוהג סוכה ולולב שהוא יו"ט וזה דלא כמ"ש בה"י דתפילין קודם ועוד דתפילין יבטל בשב ואל תעשה אבל סוכה אם יאכל חוצה הוי קום ועשה כמ"ש בס' פני יהושע [סוכה כה.]. ושוב מצאתי בשו"ת ר' עקיבא אייגר סי' ט' שנסתפק בדין זה של מזוזה וסוכה דאפשר דמזוזה עדיפא וקדמה משום שיש לה קדושה וגם תדירה דמצויה והכריע דמזוזה עדיפא מהאי טעמא. ואין זה מחוור דודאי סוכה עדיפא ממזוזה משום דהוי קום ועשה]. ועוד דבירושלמי דיומא פ"ג איתא תני עור שעיבדו לשם קמיע מותר לכתוב עליו מזוזה. והביאו ג"כ הרמב"ן במלחמות בסוכה שם. ואע"ג דפליג התם רבן שמעון בן גמליאל ואוסר. נראה לרבינו לפסוק כת"ק במזוזה דדוקא גבי ס"ת ותפילין קיי"ל כרשב"ג מטעם שכתבו התוס' בגיטין (דף מ"ה ע"ב) ובסנהדרין (דף מ"ח) דכן מוכח בסוגיא דפרק הנזקין עיי"ש. והוא הדין בקלף שכותבין עליו תפילין דדמי לס"ת דהוי חובת הגוף אבל במזוזה דלא הוי חובת הגוף אין לנו לפסוק אלא כת"ק. וכה"ג פסק רבינו כת"ק נמי בפלוגתא דעור שמחפין בו התפילין לקמן בפ"ג. ולא כרשב"ג דמצריך בו ג"כ עבוד לשמה וכי היכי דלא קיי"ל התם כוותיה דרשב"ג ה"נ לא קיי"ל כאן מטעמא דאמרן ואזיל רבינו לטעמיה דלא פסק כרשב"ג אפילו במשנה היכא דמסתבר טעמא דת"ק וכמ"ש הב"י בטור חו"מ סי' רל"א ועיי"ש. ומ"ש בספר יראים סי' י"ח דילפינן בגז"ש כתיבה כתיבה מזוזה מס"ת דנבעי עיבוד לשמה כי היכי דילפינן לעניין דקדוק חסר ויתיר. י"ל דשאני התם דזה מוכח מכתיבתה אבל עיבוד לשמה הוא רק בע"פ [היינו הלכה למ"ס] וכה"ג אין דנין בגז"ש כמו שמוכח ממ"ש רש"י בשבת (דף קל"ב ע"א).