ואסור לאדם למכור ספר תורה אפי' אין לו מה יאכל. עיין בכ"מ ובט"ז ביו"ד סי' ע"ר. ונראה דגם התוס' בבבא בתרא (דף קנ"א) ס"ל כרבינו שכתבו אאיבעיא דנכסי לפלוני אי הוה ספר תורה בכלל נכסי משום שאינו מזדבן אלא ללמוד תורה ולישא אשה וכה"ג פירש הרע"ב בשלהי בכורים. ואי איתא דאי אין לו מה לאכול נמי שרי לזבונא לא הו"ל למיבעי דודאי הוי בכלל נכסי. דאי משום שאינה מזדבן כשיש לו לאכול מ"מ לא גריע מבית ושדה דודאי הוו בכלל נכסי ואינהו נמי לא מזדבנא אא"כ העני ומוכר רק למזונות כדאיתא בתו"כ והעתיקו רבינו בפי"א מהלכות שמיטה ויובל. ואי משום דבית ושדה ראויין ליהנות מהם כמו שהן בלא מכירה משו"ה הוו נכסי. הא ס"ת נמי ראויה ליהנות בה כמו שהיא דהיינו לקרות בה והיא הנאה דשריא ליטול עליה שכר. דעל המקרא שרי ליטול שכר. גם שרי להשכירה לאחרים שאין אדם מחוייב להשאיל ספריו לאחרים בחנם כמ"ש ביו"ד סי' רכ"א ורכ"ד. ומשמע דהוא הדין לס"ת דהא האידנא שוין הן כמ"ש בסי' ע"ר. (אבל ברא"ש שלהי בכורים משמע דאסור להשכיר ס"ת עיי"ש). אלא על כרחך מדבעיא ליה בס"ת אי הוי בכלל נכסי טפי מבית ושדה ש"מ דאפילו אין לו מה לאכול לא מזדבנא רק ללמוד תורה ולישא אשה. מיהו זה אינו רק לפי' התוס' והרע"ב אבל לפירוש רשב"ם שם בב"ב אין ראיה שפירש דהיינו טעמא דמבעיא ליה בס"ת אי מקרי נכסי או לא משום דמצוה היא ולא נכסי אע"פ שיכול למכור. והא דאיתא בגירסת ספרים דידן בגמ' כפי' התוס' לאו מעיקר הגמ' הוא כמ"ש בתשובת נודע ביהודה מהדו"ת חלק חו"מ סי' מ"ג עיי"ש. אך מדברי המג"א סי' קנ"ג ס"ק כ"ב משמע שהיה גרסתם כן בגמ' ועיי"ש. ומ"מ צ"ע לפי מ"ש המ"א שם דאיירי שם שנתן הס"ת לביהכ"נ לקרות בה דאפשר דבכה"ג אסור להשכיר לאחרים].