Nachal Eitan on Mishneh Torah, Virgin Maiden Chapter 2
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
[האונס שוטה או חרשת היה משלם צער בלבד. ודע דמדברי הטור באה"ע נראה דמחייב בשוטה וחרשת בבושת ופגם ולא פטר רק מחמישים שקלים. ותמהני שכדברי רבינו מבואר להדיא בסוגיא דפרק אלו נערות (כתובות דף ל"ב) גבי הא דמוקי מתניתין דאלו הן הלוקין הבא על אחותו דאיירי בבוגרת שאין לה חמישים שקלים ופריך הא איכא בושת ופגם ומשני בשוטה ופירש רש"י שאין לה בושת ודמים למכור בשוק נמי אין לה ובפ' החובל (בבא קמא דף פ"ו) תניא בהדיא דשוטה אין לה בושת ובפ' האומנין (בבא מציעא דף פ') גבי המוכר שפחה לחבירו ואמר לו שפחה זו שוטה היא וכו' משמע בהדיא דהוי מקח טעות שמע מינה שאין לשוטה דמים למכור. והוא הדין שאין דמים לחרש דהא אמרינן חרשו נותן לו דמי כולו. ומיהו [כתבו] תוס' בפ' החובל (בבא קמא דף פ"ה ע"ב) ובריש ערכין אהא דתנן חרש שוטה וקטן נדרין דמשמע שיש דמים לחרש איירי בשיכול להתרפאות אי נמי בידי שמים יש לו דמים ומשמע דהוא הדין לשוטה. וא"כ אפשר דבכה"ג איירי הטור אך לא הוה ליה לסתום כל כך]:
[והמפתה את כולן פטור מכלום. ומשמע דמפתה ממאנת נמי פטור מכלום משום דמחלה. ואע"ג דממאנת היא קטנה מבת שש עד י"ב כמ"ש בפ"ד מהל' אישות ופי"א מהל' גרושין. ומינה דס"ל לרבינו דמחילת קטן מחילה היא על כל פנים משהגיע לעונות הפעוטות. והא דכתב בפט"ו מהל' אבידה גבי תמרים שהרוח משירן דאם הם של יתומים אסורין שאינן בני מחילה והוא מסוגיא דבבא מציעא היינו דמסתמא לא אמרינן שמחלו אבל כשמחלו בפירוש מהני וכמ"ש הרשב"א והר"ן בפרק נערה. וכן כתבו הריב"ש בתשובה סי' כ' וסי' ק"ח ובתשובה להרמב"ן הובא בבית יוסף בחו"מ סי' רל"ה. ואע"פ שבמלחמות פ' נערה כתב הרמב"ן דמחילת קטנה אינו כלום אפשר דבפחות מעונת פעוטות איירי אבל כשהגיע מחילתה מחילה. וכן משמע בתוס' כתובות (דף פ"ו ודף ק"ז). וכן כתבו המרדכי והגהות אשרי פ' מציאת האשה והובא באחרונים באה"ע סי' קי"ד. וכן כתב הש"ך בחו"מ סי' ס"ו ס"ק פ'. ובהל' מכירה איתא דצריכה גם כן בדיקה אם היא נבונית וא"כ נשמע דהוא הדין גבי פתוי קטנה במקום שהכסף שלה הוי מחילה. ואע"ג שלא מחלה בפירוש הא מחמת הנאת בעילה הוי כאילו מחלה בפירוש וכדמוכח בגמ' פ' אלו נערות (כתובות דף ל"ט) ובתוס' שם. וקטנה שהגיע לעונת פעוטות נמי אית לה תאוה כדמוכח ברא"ש פ' הכונס. ומ"ש התוס' בריש פ"ב דקידושין (דף מ"ג) דקטנה לית לה תאוה היינו בשלא הגיעה וכן כתבו בס' המקנה ובספר שער המלך וזה דלא כמ"ש בס' מקום שמואל סוף סימן כ"ה דכל קטנה לית לה תאוה. וגם זה דלא כמשמע בספר בני אהובה להיפך דכל קטנה אית לה תאוה ועל כן הוקשה לו הירושלמי דפרק א' דקידושין שהביא המל"מ פ"ו דאישות ולפי מ"ש אתי שפיר. והא דמדברי התוס' דפרק אלו נערות (סוף כתובות דף ל"ה) משמע דאף בקטנה שהגיע לעונת מיאון אין מחילתה מחילה כשנתפתתה אזלי לטעמייהו דסבירא להו דאיכא מיאון קודם עונת פעוטות וכדעת רש"י בגיטין (דף ס"ה). אך מטעם אחר יש לומר דאין מחילת קטנה בקנס מחילה אף כשמחלה בפירוש דאף דאי בעלמא הוי מחילה כמ"ש מ"מ גבי קנס י"ל דלא מהני מטעם שכתב הר"ן בתשובה הובא בחו"מ סי' רל"ה דבמקום שעשה שלא כהוגן אין מתנת קטן כלום וא"כ הוא הדין למחילתן. והמל"מ פ"ט דזכיה כתב שכן דעת רבינו דבמקום איסור אמרינן דלא תקנו רבנן והארכתי בזה במקום אחר: (ומה שהקשה בס' הפלאה. דלמאי דקיי"ל דפתוי קטנה אונס א"כ מאי אריא דוקא אנוסה אפי' מפותה נמי אונס הוא. ולפי מה שכתבנו י"ל דבהגיע לעונת הפעוטות שפיר יש לה דין מפותה דהוי כאלו מחלה בפירוש משום דיש לה הנאה וא"כ אף אם נחשוב פיתויה כאונס מכל מקום הוי שפיר מחילה דכיון דאית לה הנאה מזה לא בטלה המחילה מחמת האונס אלא א"כ מסרה מודעא וכהאי גוונא איתא בחו"מ סי' ר"ה גבי פשרה באונס דלא בטלה כיון דחבירו מוותר לו מטענתו גמר ומחיל גם הוא מטענתו לחבירו אלא דהקרא על כרחך אין ליישב בהכי דהא מן התורה אין מתנת קטן כלום והוא הדין למחילתו). והרדב"ז בחלק א' סי' ס"ג פסק דהמפתה יתומה קטנה חייב כדין מאנס דקיי"ל פתוי קטנה אונס הוא. ועוד כתב דבזה גם רבינו מודה דדוקא לענין שתהא מותרת לבעלה בקידושי אביה שהן של תורה פסק דלא הוי אונס ואסורה אבל לענין קנס הוי אונס כמ"ש גבי קטנה בת מיאון שאין לה רצון לאסור על בעלה והוא הדין שאין לה רצון להיות פתויה פתוי שהרי היא סכולה ואינה בעלת תאוה דנימא שאין לה צער מחמת תאותה ולפי מה שכתבנו אין דבריו מחוורין]:
אמרה לו אנסת אותי והוא אומר לא כי אלא פתיתי הרי זה נשבע שבועת התורה על דמי הצער ומשלם בושת ופגם שהרי הודה במקצת הטענה. ובהשגות א"א אין כאן שבועה לפי שאין כאן תובע שהתשלומין אינם שלה וכמו מנה לאבא בידך הוא. ותירץ הכס"מ דס"ל לרבינו דהיא מיקריא תובע אע"פ שאביה קיים משום שהיא העומדת בדין. ובעל ס' פני יהושע בקונטרס אחרון ריש פרק נערה הקשה דבמפותה איך יכולה להעמידו בדין הרי מחלה. ויש לי ליישב דכיון שהיה לה אב ולא היה אז ברשותה למחול דבר שאינו שלה ואין במחילתה כלום משום הכי אף היא עצמה יכולה לתובעו בדין בשביל האב. וגדולה מזו כתב הר"ן לדעת רבינו בדין ט"ו דאם מת האב יכולה לתובעו אף בשביל עצמה ופירש הטעם דסבירא ליה דלא אהני מחילה שלה שהיתה בחיי האב כיון דלא חזיא לה בההיא שעתה דמחלה: ויש לי להביא ראיה לסברא זו מהא דאיתא בפ"ק דב"מ (דף ט"ו) גבי גזלן שמכר שדה שאינה שלו ואח"כ נפלה לו בירושה דחוזר ותובעה מהלוקח ומבטל המכירה כמו יורש אחר אלא א"כ דגלי דעתיה אח"כ דניחא ליה שתשאר ביד הלוקח כי היכי דליקו בהמנותיה. אבל המכירה הראשונה הוא עצמו יכול לבטל אע"פ שהיא עכשיו שלו כיון דבשעה שמכר לא היתה שלו. והכי נמי דכוותה דאף שמת אביה ועתה נעשה שלה יכולה לבטל מחילה הראשונה שהיה בעת שלא היה שלה. וכל שכן כשאביה קיים ושייך התשלומין לו שיכולה לתובעו ומתחייב שבועה על ידה ולא הוה מנה לאבא בידך כיון שהיא העומדת בדין ולא האב ומחילתה אינה מזקת אף לאחר מיתת האב וכל שכן בחייו: ועוד יש לי להביא ראיה לדעת רבינו דבדין ט"ו מהסוגיא דפרק נערה (כתובות דף מ"ד ע"ב) דמוקי הא דתניא ואם מאן ימאן אביה לרבות יתומה לחמישים שקלים. דאיירי בבא עליה ואח"כ נתיתמה. והרי האי קרא במפתה הוא דכתיב ואי איתא לדעת הראב"ד בסמוך דכשמת האב אינה יכולה לתבעו משום דאיגלאי מילתא דשלה הואי והרי מחלה א"כ תקשי דאמאי מרבינן לה לחמישים שקלים בבא על המפותה ואח"כ נתיתמה. וכבר הרגישו בקושיא זו בס' המאור ותירץ דבאונס איירי בברייתא דכיון דאינו ענין למפתה תנהו ענין לאונס וגם בחידושי מהר"ם שיף כתב כן. והוא תמוה דהרי גבי אונס איכא ברייתא אחריתא כדאיתא בספרי והובא בירושלמי דדריש תחת אשר עינה לרבות יתומה לחמישים שקלים (בזמן הבית). וגם מה שתירץ הרמב"ן דברייתא דמאן ימאן דמרבה יתומה במפותה איירי בקטנה שמחילתה אינה כלום הוא דחוק. וגם אין זה מוסכם דלדעת כמה פוסקים הוי מחילה בשהגיעה לעונת פעוטות ואפילו נימא דבעינן שימחל בפירוש הכי נמי גבי מפותה הוי כאילו מחלה בפירוש וכדמוכח בפרק אלו נערות (כתובות דף ל"ט ע"ב). ואע"ג שכתבו התוס' שם דהיינו מחמת הנאתה הא מוכח ברא"ש פרק הכונס דגם קטנה אית לה בשהגיעה לעונת פעוטות. אך אין צורך לדחוק בזה רק לפי דעת הראב"ד אך לפי דעת רבינו אתי שפיר בלא שום דוחק ומעיקרא לק"מ דקושטא דאף בגדולה לא חשיבא המחילה שבחיי האב וגם בחידושי מהר"ם הנזכר ובס' פני יהושע מסקו הכי אלא שלא זכרו שכן הוא דעת רבינו. וגם מדברי התוס' ומהרש"א בקידושין (דף מ"ו) משמע הכי: