Nachal Eitan on Mishneh Torah, Woman Suspected of Infidelity Chapter 2
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ושאינה שומעת אינה ראויה לשתות וכו' שנאמר ואמר אל האשה פרט לשאינה שומעת. והתוס' יו"ט העיר דמנין לו לרבינו דרשא זו. ונעלם ממנו דכבר איתא לדרשא זו ברבה סדר נשא וז"ל ואמר הכהן לאשה פרט לחרשת [וכן איתא בילקוט בשם ספרי זוטא. ובירושלמי דריש בכל לשון ששומעת]:
קטנה שהשיאה אביה אם זינתה ברצונה נאסרה על בעלה. והנה המל"מ בפרק י"א דאישות כתב דלסברא זו דיש רצון לקטנה ליאסר על בעלה ישראל הוא הדין חרשת ושוטה נמי נאסרו על בעלה. אך בס' בית מאיר סי' ו' כתב דשוטה אונס גמור הוא ולא דמיא לקטנה ומודה בה רבינו שאינה נאסרת. ויש לי להביא ראיה דודאי כן הוא לדעת רבינו דשוטה גרע מקטן שהרי כתב בהלכות קרבן פסח פ"ה גבי קטן שהגדיל בין פסח ראשון לשני חייב לעשות פסח שני ואם שחטו עליו בראשון פטור. והקשה עליו בטורי אבן דאמאי פטור כיון דבראשון לא הוה בר חיובא שקטן היה ובר"ה (דף כ"ח) מוכח גבי שוטה שאכל מצה דלא מיפטר במה שאכל כשהיה שוטה וצריך לאכול אח"כ כשנשתפה באותה הלילה ונעשה בר חיוב דאכילה קמייתא לא פטרתו כיון דלא היה אז בר חיוב. ולפי סברת בעל ס' בית מאיר אתי שפיר ולק"מ דלא דמי קטן לשוטה דהוי אנוס גמור משא"כ בקטן שיש לו קצת רצון ודעה כמ"ש כאן ולכך עולה לו גם כן מה שעשה פסח בקטנותו למפטר משני ומינה דאין לאסור שוטה שזינתה כיון דאין לה רצון ודעת כלל: [ולכאורה יש להביא סעד לדעת רבינו מהסוגיא דפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נ"ה ע"ב) דמוקי הא דתנן גבי קטנה בת שלש דאם באו עליה אחד מכל עריות שבתורה מומתין על ידה היינו אפי' בהמה. ואע"ג דגדול הבא בשוגג על הבהמה אינה נסקלת דליכא תקלה הכא נסקלת דכיון דמזידה היא תקלה נמי איכא. אלמא דיש רצון ג"כ לקטנה דאי איתא דאין לה רצון כלל וכאנוסה הויא אמאי איכא בה תקלה טפי משוגג בגדול. ולפ"ז נראה דאף בקטנה שאינה מתקדשת למיאון כגון פחותה מבת שש נאסרת כיון שיש לה רצון לדעת רבינו. ודלא כמ"ש בס' קרבן העדה דקטנה שאינה מקודשת למיאון אף רבינו סבירא ליה דאין לה רצון. וכהאי גוונא כתב בס' בית מאיר סי' ו' דרבינו לא החמיר אלא בקטנה בת חינוך. ושוב ראיתי שנדפס ראיה זו מחדש בתשובה לאחד מגדולי זמנינו. אמנם יש לדחות דהקשו שם דבכל דוכתי משמע דאין בקטן שום איסור במה שעושה בקטנות כדאיתא ביבמות (דף ל"ג ודף קי"ד). אך יש לי ליישב זה על פי מ"ש בפסקי מהרי"א סי' ס"ב דנהי דאינו צריך מן הדין תשובה כשיגדיל אמה שעשה בקטנות מ"מ סימן רע הוא לקטן שנעשו מכשולות תחת ידו ולכך טוב לו שיקבל על עצמו איזה תשובה. וכן כתב באו"ח סי' שמ"ג. ולפ"ז יש לדחות דמהאי טעמא חשיב לה תקלה בסנהדרין כיון דסימן רע הוא]:
כל איש שבא ביאה אסורה מימיו אחר שהגדיל אין המים המאררים בודקין את אשתו ואפילו בא על ארוסתו בבית חמיו שאסורה מדברי סופרים וכו'. ובהשגות א"א הא דלא כהילכתא משמעתא דריש ארוסה ושומרת יבם ע"כ. ועיין בכס"מ שפירש כוונת השגת הראב"ד להא דאיתא בסוגיא דריש פרק ארוסה דפריך למה לי קרא למעט ארוסה שאינה שותה דתיפוק ליה דלא שתיא ארוסה משום דלא קדמה שכיבת בעל לבועל ומשני דמשכחת לה כגון שבא עליה ארוס בבית אביה. משמע דאע"ג דבא עליה ארוס הוה שתיא אי לאו דמיעטה קרא ואי איתא דבא על ארוסתו (אינה) [אינו] מנוקה מעון למה לי קרא למעט ארוסה דתיפוק ליה דאינו מנוקה מעון. והרב משנה למלך תמה על זה וכתב דהקושיא מעיקרא ליתא דגמרא אקרא קמשני דאיצטריך למעט ארוסה היכא דבא על ארוסתו בבית חמיו דמדין תורה ליכא איסור כלל והא דאמרינן דאין המים בודקין את אשתו אפי' בא על ארוסתו הוא לאחר שאסרו חכמים את הדבר הזה משום דקרא סתמא כתיב ונקה האיש מעון לא שנא מביאה האסורה מן התורה או מדברי סופרים וכשאסרו חכמים ביאת ארוסה נכנס איסור זה בכלל מאי דכתיב ונקה האיש מעון. ופירש המל"מ דכוונת השגת הראב"ד הוא להמתניתין והברייתא דגבי מעוברת ומינקת חבירו בפרק ארוסה ע"ש. ובאמת זה אינו מחוור בלשון ההשגות דשמעתתא לא משמע משנה או ברייתא אלא גמרא: אבל נראה לקיים שפיר פירוש הכס"מ בכוונת ההשגות דקשיא לו מסוגיא דגמרא בריש פרק ארוסה דעל כרחין מוכחא דאין בביאת ארוסה בבית אביה משום [אינו] מנוקה מעון כלל ואפילו לאחר שאסרוה רבנן. דאי איתא דאיכא לא אתי שפיר הא דמשני התם דאיצטריך קרא למעט שתיית ארוסה כשבא עליה ארוס בבית אביה דנהי דמן התורה לית בה איסורא מכל מקום גם חכמים לא הוה להו לאוסרה כיון דמוכח מיתורא דקרא דשרי ביאת ארוסה א"כ גם חכמים אין אוסרים בכהאי גוונא דבר המפורש בקרא דמותר וכמ"ש הט"ז ביו"ד סי' קי"ז דאין כח ביד חכמים להחמיר אלא במקום שאין בו לא איסור ולא היתר מפורש מן התורה משא"כ במקום שיש היתר מפורש. וכן כתב באו"ח בהלכות שופר. וכן הוא דעת כמה פוסקים אלא דאיכא דסבירא להו דדוקא במקום ביטול מצוה המפורשת אין להן כח וכמו שכתבתי בהלכות ספר תורה ובהלכות יו"ט מזה. ולפ"ז יש לומר דהראב"ד סבירא ליה דכל דבר המפורש להיתר אין להן כח לאסור ולפי סברא זו מקשה שפיר דמוכח משמעתתא דר"פ ארוסה דאין בביאת ארוסה בבית אביה משום [אינו] מנוקה מעון דאל"כ לא היה כח בחכמים לאסור כיון דמוכח מיתורא דקרא להתיר. מיהו לדעת רבינו יש ליישב דסבר דשלא במקום מצוה יש להן כח לאסור אף המפורש להתיר ולפ"ז לא קשה משמעתא דר"פ ארוסה: