אמרה איני שותה קודם שתמחק המגילה מגילתה נגנזת. וכתב הכס"מ דאיתא בתוספתא ובירושלמי פ"ג דמגילתה נגנזת תחת צדו של היכל ולא ידעתי למה השמיטו רבינו. [וראיתי בספר קרבן העדה שתירץ דגירסת רבינו היתה כמו הגירסא שלפנינו בירושלמי שנגנזת תחת צדו של היכל למה בשביל לשחקה. וסבירא ליה להך ברייתא דאין איסור במחיקת כתבי הקודש שאין בהן צורך ולא קיי"ל כן עכ"ד. ואין זה מחוור דהא לא מצינו מאן דמתיר למחוק כתבי הקודש שאין בהן צורך ועל כן אין לנו לומר דתנא דהך ברייתא מתיר למוחקה מהאי טעמא]. ויש לי ליישב דנראה דהך מילתא תליא בפלוגתא דאיתא בירושלמי בפרק ב' גבי כתיבת המגילה על עור בהמה טמאה דרבי אלעזר בן שמוע אומר אין כותבין ורבי שמעון אומר כיון דאת אמר למחיקה ניתנה למה אינו כותב ור' אלעזר בן רבי שמעון מפרש טעמא דר' אלעזר דאוסר דשמא תאמר איני שותה ונמצא השם גנוז על עור בהמה טמאה ומשמע דלר"ש דמתיר סבירא ליה דלעולם למחיקה ניתנה ואפילו כשאמרה איני שותה והיינו משום דסבר כההיא ברייתא דמגילתה נגנזת תחת צדו של היכל ומפרש כדי לשחקה פירוש כדי שתמחק ממילא. וא"כ הני תנאי דאסרי לכותבה על עור בהמה טמאה משום דאם תאמר איני שותה נמצא השם גנוז על עור בהמה טמאה מוכח דלא סבירא להו הא דנגנזת תחת צדו של היכל כדי לשחקה דאי הוה סבירא להו לא הוה להו לאיפלוגי עליה דר"ש דאי למחיקה ניתנה לעולם למה אינו כותב. ולפ"ז למאי דקיי"ל דאינו כותב על עור בהמה טמאה וכמ"ש רבינו בפ"ג דין ח' שפיר השמיט להך דנגנזת תחת צדו של היכל אלא כתב סתם דנגנז דהיינו במקום שלא תגרום להימחק כדין שאר כתבי קודש. ואע"ג דבהלכות שאר אבות הטומאה פ"ט לענין טומאת ידים כתב רבינו שאין מגילת סוטה מטמאה את הידים הואיל ולמחיקה עומדת. היינו רק כששותה ואפילו הכי לא גזרו שתטמא את הידים מחמת שנגנזת כשאומרת איני שותה [ד]כיון דמסתמא עומדת למחיקה כשתשתה לא דמיא לשאר כתבי קודש שגזרו בהן טומאת ידים. משא"כ לענין כתיבתה על עור בהמה טמאה לא התירו וחששו לכבוד השם שמא תאמר איני שותה ונמצא נשאר השם על בהמה טמאה. גם מה שכתב בקרבן העדה דלא ידע למה לא הביא רבינו דין זה דאין כותבין על עור בהמה טמאה אישתמיטתיה דכתבו בפ"ג דין ח' וכמ"ש:

ואם כתבה ישראל או כהן קטן פסול שנאמר וכתב הכהן. הכס"מ לא הראה מוצא לדין זה. והנה הא דפסל ישראל יצא לו לרבינו מדאיתא בספרי וכתב הכהן למה נאמר שהיה בדין נאמר כאן וכתב ונאמר להלן וכתב מה וכתב האמור להלן כשר בכל אדם אף וכתב האמור כאן כשר בכל אדם תלמוד לומר הכהן משמע דהשתא דכתיב הכהן לא מכשירין בכל אדם. אך מה שפסל רבינו כתיבת כהן קטן ליתא שם. וראיתי לבעל פרי חדש בספרו מים חיים שכתב דזה פשוט דהא בעינן כתיבה לשמה כמ"ש בסמוך וקטן או אינו בן או אין בו דעת לכוון לשמה וכמ"ש רבינו בהל' גרושין. ומיהו אין טעם זה מכוון בדברי רבינו כאן דמשמע דמייתי ליה מקרא דוכתב הכהן כמו ישראל. [ועוד דא"כ דממעט לה מקרא לכו"ע פסולה אפי' שגדול עומד על גביו ואילו מטעם לשמה איכא דמכשיר גבי גט בגדול עומד על גביו אף בתורף כמבואר מדברי התוס' פ"ב דגיטין ופ"ק דחולין וכן גבי חליצה הוי מהני בעומד על גביו אי לאו דגלי בה קרא וא"כ גבי סוטה לכשר. וכל שכן למאן דאמר בפ"ק דערובין (דף י"ג) דמגילת סוטה לא בעיא כתיבה לשמה כלל מכשר בקטן]. ועוד דגבי סוטה סתמא נמי כלשמה כמו שכתבו תוס' בערובין (דף י"ג) וגיטין (דף כ') א"כ אין ראיה מגט לסוטה. וא"כ צריך ביאור דמהיכן משמע ליה למעט מיניה כהן קטן. ונראה דהיינו משום דכתיב בסיפא דקרא בספר ובעינן דומיא דספר תורה וקיי"ל דספר תורה שכתבה קטן פסולה וכמ"ש רבינו פ"א דהלכות תפילין. וכהאי גוונא כתב רבינו לעיל בסמוך לפסול בכתבה אגרת משום שנאמר בספר והוא בגמרא. ופירש"י אגרת בלא שרטוט. והלכה למשה מסיני שהספרים צריכין שירטוט. אלמא דילפינן מבספר שתהא דינה כספר תורה והכי נמי ילפינן מזה לפסול קטן:

הקריב את מנחתה ואח"כ השקה כשרה. הכס"מ הראה מקום למתניתין דפרק היה נוטל (סוטה דף י"ט). והנה במתניתין שם אינו מפורש כן לרבנן דרבי שמעון דלכתחילה משקה ואח"כ מקריב אם כשרה לדידהו בהיפך. אמנם הוא מפורש בהדיא בירושלמי וז"ל מודו רבנן דיעבד:

מצות חכמים על בני ישראל לקנאות לנשיהן שנאמר וקנא את אשתו. וכתב הכס"מ דפסק כרבי עקיבא דאמר וקנא את אשתו חובה אלא דמפרש דהוא רק מצות חכמים וקרא אינו אלא אסמכתא. והפר"ח ובעל ספר מעיין החכמה כתבו דרבינו לא פסק כלל כרבי עקיבא דהוא אמר חובה ורבינו כתב מצוה. ואני אומר דהעיקר כהכס"מ שהרי רבינו גופיה העתיק לשון דר"ע ממש בהלכות אישות פט"ו שכתב שם דחובה על כל איש לקנאות לאשתו. וא"כ על כרחך דמפרש דחובה לאו דוקא אבל כלומר מצוה של חכמים קאמר וכמו שכתב כאן דאל"כ יהיו דברי רבינו דכאן סותרים דבריו שבהלכות אישות. אלא דצריך טעם דמי הכריחו לרבינו לפרש כן ולאפוקי דברי ר"ע מפשטיה ולומר דלאו חובה ממש. ונראה דהוא מכח הירושלמי שהביאו התוס' בסוטה (דף ג') דרבי אליעזר ובית שמאי סברי דקנאה הוי חובה ור' יהושע ובית הלל סברי רשות. ואי חובה מן התורה קאמר רבי עקיבא א"כ סבר כר"א וב"ש והיכי פליג ר"ע כל כך על רבו רבי יהושע ואדברי ב"ה. ועוד דתקשי קושית התוס' שם על ר"ע מדאיתא בירושלמי דרבי יהושע אתיא כבית הלל דאמרי דאפי' הקדיחה תבשילו רשאי לגרשה לפיכך אמרי רשות לקנאותה רצה לקנא יקנא רצה לגרשה יגרשה ודרבי אליעזר דאמר חובה לקנאות אתיא כב"ש דאמרי דלא יגרש אשתו אלא א"כ מצא בה ערות דבר ואי מצא בה דברים מכוערים לגרשה אינו יכול לקיימה אינו יכול ולפיכך הוא אומר חובה לקנאות. והרי ר"ע אמר חובה אע"פ שהוא מיקל טפי מב"ה כדאמר התם והכרח הקושיא הביאו לרבינו לפרש דקושטא דחובה דר"ע לאו ממש הוא אלא כלפי דר' ישמעאל דאמר רשות ממש קרי למצות חכמים חובה. וכן רשות דנקט ר' יהושע לשיטתן דב"ה לאו ממש אלא כלפי חובה ממש דר"א קרי למצות חכמים רשות. וכהאי גוונא מצינו שכתבו התוס' בפסחים (סוף דף נ"ד) דקרי למצוה רשות כלפי חובה וכן משמע ברבה פרשה בלק. והכי נמי מצינו דקרי למצוה חובה כלפי רשות וכדאיתא בחולין (דף ק"ז). ולפ"ז חובה דר"ע היינו רשות דר' יהושע ונסתלקה קושית התוס':

אין ראוי לקפוץ ולקנאות בפני עדים תחילה אלא בינו לבינה בנחת. הכס"מ כתב שלמד זה רבינו מהא דאמר רבי חנינא מסורא לא לימא אינש לאשתו בזמן הזה אל תסתרי בהדי פלוני דדילמא קיי"ל כר' יוסי ברבי יהודה דאמר קינוי על פי עצמו ומיתסרא וליכא האידנא מי סוטה למבדקה. ולמד מזה דהוא הדין לדידן דלא קיי"ל כרבי יוסי ולא מתסרא בקינוי דעל פי עצמו מיהו על פי עדים דנאסרה לא יקנא. וקשה לי דא"כ לא אסור רק בזמן הזה דליכא מי סוטה למבדקה ואמאי סתם רבינו דמשמע דאף בזמן שהיה מי סוטה אינו ראוי לקנאות בפני עדים תחילה. וזה אין ללמוד כלל מהא דרבי חנינא מסורא דלא איירי רק בזמן הזה. ונראה שיצא זה לרבינו מכח קושיית תוס' בריש סוטה (דף ג') אהא דאמר בריש מכילתין אמתניתין דקתני המקנא לאשתו דיעבד אין לכתחילה לא דקסבר תנא דידן אסור לקנאות. והוקשה להן להתוס' דבמתניתין קתני רבי אליעזר אומר מקנא לה על פי שנים ובירושלמי איתא דר"א סבר חובה לקנאות ואיך איירי ר"א במתניתין דאוסר לקנאות. ולפי דברי רבינו אתי שפיר דלכתחילה בפני עדים לכו"ע אסור: