Nachal Kedumim on Torah, Genesis
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו. פירש"י הוסיפה על הציווי לכך באה לידי גרעון וכו' דחפה עד שנגעה בו אמר לה כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה עכ"ל. והדבר קשה דאם היא הוסיפה נגיעה איך נתפתית מהנחש שאמר כשם שאין מיתה בנגיעה וכו' הרי אשה יודעת שהנגיעה היא תוספת שהוסיפה. ופי' הרב כלי יקר שחוה לא שמעה מפי הגבורה רק אדה"ר ציוה לה ואדה"ר הוסיף הנגיעה לסייג ולא אמר לה שהנגיעה לסייג וסברה חוה שגם הנגיעה ציוויו יתברך ומשו"ה הלך אל חוה ולא אל אדם כי אדה"ר ידע דהנגיעה הוא סייג ע"ש באורך. וכן כתב הרב תורת חיים בשיטתו על סנהדרין דף כ"ט ע"ש. ונעלם מהרב כ"י דתניא כוותייהו באבות דר' נתן פ"א דאדה"ר עשה סייג לדבר שהוסיף הנגיעה לחוה ולקמן באותו פרק אמר דיצא תקלה מכאן אמרו אל יוסיף אדם על דברים ששומע ע"ש. והדבר פשוט דהכוונה דצריך לעשות סייג כדקתני ברישא. אמנם צריך לומר ציווי ה' כהלכתו אח"כ לומר שהוא עושה סייג לא כמו שעשה אדם הראשון שהוסיף בסתם וסברה חוה שגם ה' ציוה על הנגיעה ומזה יצאת תקלה ולא זכרו הרבנים הנז' מהא דאבות דר' נתן. וגם על רש"י קשה דמפשט דבריו משמע דחוה היא הוסיפה מדעתה ולכך באה לידי גרעון. ומלבד שהענין עצמו אינו מתישב קשה מאבות דר' נתן. ומ"ש בסנהדרין דף כ"ט מנין שכל המוסיף גורע וכו' הכונה ממה שהוסיף אדה"ר לחוה בסתם ולא פירש דהוא סייג וכמ"ש הרב תורת חיים ודוק כי קצרתי:
God said, "You shall not eat of it or touch it": Rashi explained: She added to the command; therefore she came to diminish from it, etc. [The snake] pushed her until she touched it. He then said to her, "Just as there is no death in touching, so too there is no death in eating." To here are his [words]. But the matter is difficult — if she added touching, how was she seduced by the snake, who said to her, "Just as there is no death in touching, etc." — behold, the woman knew that touching was an addition that she added! And the rabbi [author of] Kli Yakar explained that Eve did not hear [the command] from the mouth of the Omnipotent. Rather, Adam the first man commanded her, and [he] added touching as a fence. But he did not tell her that touching was a fence. So Eve thought that touching was also [God's] command, may He be blessed. And it was because of this that [the snake] went to Eve and not to Adam the first man, since Adam the first man knew that touching was a fence. See there at length. And likewise did the rabbi [author of] Torat Chaim write in his approach to Sanhedrin 29, see there. But it escaped the rabbi [author of] Kli Yakar that there is a teaching like them in Avot DeRabbi Natan, Chapter 1, that Adam the first man made a fence for the thing, and he added touching for Eve. And later in that same chapter, it said that a mishap came out of it. From this, they said, "A person should not add upon the things that he hears." See there. And the thing is clear, that the intention is that one needs to make a fence, as it is taught in the first part. However, one must say the command of God according to its law [with exactitude], saying afterward that he is making a fence, not like Adam the first man did, since he added without distinguishing. So Eve thought that God also commanded about the touching, and a mishap came out from it. But the rabbis mentioned did not remember this from Avot DeRabbi Natan. And it is also a difficulty about Rashi. Since from the simple understanding of his words, it is implicit that Eve is the one who added [it] on her own. And besides that the matter itself does not sit well, it is difficult because of [what was cited above] from Avot DeRabbi Natan. And that which is written in Sanhedrin 29, "Anyone who adds, detracts, etc." — the intention is from what Adam the first man added to Eve without distinguishing and he did not explain that it was a fence. And that is like the rabbi [author of] Torat Chaim wrote. And be exacting and you will find it simple, as I have been short.
וכי תאוה הוא לעינים. פירש הרב כלי יקר שבכל חטא יש ויכוח ליצה"ר עם יצר הטוב כי יצר הטוב מבטיחו שכר רוחני לעה"ב ויצה"ר משיבו כי טוב לילך אחר התאוות המוחשות לעין כי תאוות העו"ז נראות לעין לא כן תאוות העה"ב עין לא ראתה ותרא האשה ראתה דברי הנחש וישרו בעיניה כי תאוה הוא לעינים שתאוות העוה"ז נראות לעין וחמדות העה"ב אין העין שולט זהו תורף דבריו. זאת היתה לי כונת הכתוב ישעיה סי' כ"ח שגו ברואה פקו פליליה הכונה שגו מפני מראית העין רואה הבלי העה"ז שנראין לעין ויחנו בקברות התאוה ועי"ז פקפקו במשפטי ה'. וקרוב לזה יתבאר במה שאמרו בסוטה דף ח' גמירי אין יצר הרע שולט אלא במה שהעין רואה. וז"ש שגו ברואה שהתירו להם הראיה הסתכלות בעריות וכיוצא מראיות אסורות כי יצרם הטעם שאין איסור בראיה ועל ידי זה נלכדו באיסורים פקו פליליה. ומקרא מלא ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם. וכתבו ז"ל דאמרו רז"ל שהמלאך המות בא לאדם מלא עינים. הן הן הפגמים שפגם האדם בעינים ולוקח מאור עיניו מהקדושה וקב"ע את קובעיה"ם עינים להם. ועי"ז מחזק עין של עשו דכתיב חזיר מיער והעין תלויה רמז לעשו כמ"ש רבינו בחיי ז"ל. ואפשר לומר דהנשאר רמ"י גימטריא עמלקי והעין תלויה לפי מעשה ישראל במראית העין שאם ח"ו יפגמו בראות ילכדו בעבירה ויתחזק עין של עשו ועמלק ואם יתחזקו לשמור ראות העין ימחו עשו ועמלק ויבא גואל. וזה רמז כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון כי ע"י שמירת העין מהבלי העה"ז ולא נלך אחר עצת הנחש כי תאוה לעינים ונשמור ברית העינים שלא לפגום בראיה נזכה לראות בשוב ה' ציון וזה רמז כי עין בעין הן שלא לפגום בראיה בהסתכלות בעריות וכיוצא בהן והן בהבלי העה"ז הנראין לעין שלא ליהנות מהם בזכות שמירת שתי עינים יראו בשוב ה' ציון ותנתק ותמוש עין של עשו ועמלק שהם שתי עינים מהסט"א עיני רשעים תכלינה. ויען רוב חטאות הצבור והיחיד תלויות בעין ודיבור כידוע נאמר שזה אחד מרמזי עין דלת שבפסוק שמע ישראל שהם גדולות משמע אחד כי זה כל האדם ליזהר בעין ודיבור בשמרם עקב רב וזה רמז פסוק שובה ישראל ע"ד ה' אלהיך ודוק והארך:
הנחש השיאני. פירשו המקובלים ז"ל שהיה הפגם בשני דלתין משדי ואדני ונשאר משם שדי שי ומשם אדני אני וזהו הנחש השיאנ"י שנפגמו הדלתין ונשאר אותיות שיאני מהשמות:
A serpente Shianí. Os cabalistas explicaram que havia um defeito nas duas letras Shin e Adnut, e restou de Shadai [as letras] Shin-Yud, e de Adnut [as letras] Alef-Nun-Yud, e esta é a serpente Shianí, cujas letras foram corrompidas e restaram as letras Shianí dos Nomes.
הוא ישופך ראש. הראשונים פירשו דאם האדם יתגבר על יצרו תחילה וראש ולא יתן לו שום יד אפי' על דבר קל מאד בזה יכניע היצר הרע כי לא ימצא מקום לשלוט בו וזהו הוא ישופך ראש שיבטלך כתותי מכתת מראש שלא ישמע אפי' כחודה של מחט. ואתה תשופנו עקב אם נלכד בדבר קל תשופנו בסוף כי מרעה אל רעה יצא. ואני בעניי פירשתי דהתורה נקראת ראש כשרז"ל ויקרא רבה פ' י"ט ובמדבר רבה פ' ב' ואמרו פ"ק דקדושין אמר הקב"ה בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין אלמא אין ביטול ליצה"ר אלא ע"י התורה וז"ש הוא ישופך ראש על ידי התורה שנקראת ראש. ואתה תשופנו עקב לשון שכר כלומר אם לא יהיה תורה לשמה רק על מנת לקבל פרס אז תמצא מקום להחטיאו כיון שהלימוד אינו כתקונו כי התורה שמבטלת יצה"ר היא תורה לשמה:
ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם. ויאמר ה' אלהים הן האדם היה כאחד ממנו. שמעתי במ"ש בי"ד סי' רנ"א דין ח' דלכסות מקדימין אשה לאיש והטעם משום צניעות. וז"ש לאדם ולאשתו וכי תימא היל"ל לחוה ולאדם כי בכסות מקדימין לאשה לז"א הן האדם היה כאחד יחיד בתחתונים והשתא ליכא צניעות ע"כ שמעתי. ולי ההדיוט נראה דהדין הוא כלפי דידן דצריך לעשות לבוש אחד ואח"כ השני. אמנם כלפי מעלה לא שייך כי ברגע אחד נעשו שניהם ולבשום וז"ש ויעש ה' אלהים שהכל ברגע לזה אני אומר לאדם ולאשתו משום וילבישם לשניהם ברגע אחד ודוק:
כתנות עור וילבישם. כתב רבינו אפרים ז"ל בפירושו כ"י כתנות עור מן העורות והבהמות אשר טבח לסעודת אדם וחוה כי לא נכון לומר שברא עורות לצורך אדם וחוה כי אין כל חדש תחת השמש מיום הששי ואילך עכ"ד. ולפום ריהטא יש להבין דלא הותר בשר לאדה"ר לאכילה כמ"ש בסנהדרין דף נ"ט. ואין לומר דהוא לא הותר לשחוט ולאכול אבל מלאכי השרת היו שוחטים ונותנים לו לאכול דהא שם פריך מברייתא דמה"ש היו צולין לו בשר ומשני בבשר היורד מן השמים ופריך מי איכא בשר היורד מן השמים ומשני אין וכו' ואם איתא דמה"ש הותר שישחטו ויתנו הא הו"ל לשנויי ועיין בתוס' דף נ"ו. ועוד דלאו סברא הוא דמה"ש ישחטו ויתנו לו ומה גם לפי מ"ש רבינו האר"י זצ"ל בטעם שהיה אסור לאכול בשר. ותו דבחולין דף כ"ה ודף פ"ה מבואר דמותר לנחור אם צריך לדם כי הצב"ע הצבי"ע או להמית תולע ע"ש וה"נ נימא דנשחטו בהמות לצורך עורן שיהיה מלבוש לאדם וחוה. ובפירוש רבינו אלעזר מגרמיזא זצ"ל כ"י כתב כתנות עור מעור של לויתן שמלח לצדיקים לעת"ל ומזהיר כחמה עכ"ד. ובתרגום המיוחס ליב"ע כתוב לבושין דיקר ממשך חויא דאשלח מיניה על משך בשריהון חלף שופריהון דאשתלחו. כן הוא במדרש שוחר טוב מזמור צ"ב: