אין מוציאין. במסכת מגילה דף כ"ט מבואר שם הטעם בכל אלו מפני כבודן של מתים:

ולא יטייל שם. בטור גרס ולא יטייל שם לקפנדריא דהיינו לקצר מהלכו הוא דאסור:

ואם בשביל הנאת עצמו כו׳. הלשון דחוק אבל בטור גרס הכי ואם ליקטן או שצריך ללקטן לצורך בה"ק כלומר כדי לקבר שם שורפן במקומן והטעם כדי שלא יחשדוהו שלקטן בשביל בהמתו מש"ה שורפן במקומן והא דקתני הכא של גרני לא ידעתי לפרש ובאמת הטור גם הרמב"ן שהביאו הלכה זו לא כתבו ב׳ תיבות הללו ובלי ספק שהוא טעות המדפיסים ולא ידעתי אופן תיקונן:

הנחלות כו׳. ברוב ספרים גרסי׳ הכי הנחלות עוברים ממקום למקום ואינו נעקר ונעקרות ממשפחה למשפחה הקבר כו׳ אבל גי׳ זו א"א ליישבה ונ"ל שכצ"ל הנחלות עוברים ממקום למקום ונעקרה ממשפחה למשפחה והקבר אין עובר ממקום למקום ואין נעקרת ממשפחה למשפחה וכן תני לקמן המוכר דרך קברו לא עשה ולא כלום ולקמן בע"ה אפרש הטעם:

קבר גולין כו׳. פרושא קמפרש מהו קבר גולין בשעת הדבר ובשעת מלחמה שבני אדם גולין ממקום למקום:

כי נפל אחד. כצ"ל קבר בו נפל אחד מרשות בעלים ה"ז כקבר ישן ר"ל אע"פ שלא קבר בו רק נפל א׳ והוי כחדש אפ"ה אסור בהנאה כקבר ישן והכי איתא בפרק נ"ה קבר חדש מותר בהנאה קבר בו נפל א׳ אסור בהנאה.ומצאתי בתשובת ח"י דף רמ"ד ע"ב שהעתיק הלכה זו בזה"ל. קבר חדש נמדד נמכר נחלק ולא קבר ישן יש קבר חדש שהוא כישן ויש קבר ישן שהוא כחדש קבר בו עשרה מתים שלא ברשות בעלים ה"ז קבר חדש נמדד נמכר נחלק נקבר אחד מרשות בעלים ה"ז קבר ישן לא נמכר ולא נמדד ולא נחלק. הרי להדיא כמ"ש אלא שהוא לא גרם כלל קבר בו נפל אחד:

אין חזקה לקברות. דהוי כמו שנקבר שם שלא ברשות בעלים ומותר לפנותו למקום אחר:

רי"א היא וכל יוצאי יריכה. ט"ס הוא וכצ"ל רי"א היא ולא יוצאי יריכה וכ"ה גי׳ הטור ומפרש הטור טעמא דר"י לפי שהיה יורשה ממשפחתה ובניה מתייחסין על משפחת אביהם וגנאי הוא לבני משפחתה לקבר אצלה אבל גם על גי׳ הטור קשה דקתני מודה ר"י שבניה הרואין אותה בחייה שנקברין אצלה הרי בניה בכלל יוצאי יריכה וא"א לבנים שלא תהא רואין אותה בחייה והאיך קתני ולא יוצאי יריכה. אכן ראיתי שהפרישה בסי׳ שס"ו נתקשה בזה וכתב הוא דגרסי׳ הכי היא וכל יוצאי יריכה דברי ר"מ רי"א היא ולא כל יוצאי יריכה וע"ז קתני שפי׳ ומודה ר"י שבניה שראתה בחייה נקברים עמה במותה ול"פ אלא על שאר יוצאי יריכה:

מודה ר"י שאנינה כו׳. ט"ס הוא וכבר כתבתי שצ"ל מודה ר"י שבני׳ שראתה בחייה נקברין עמה במותה וכ"ה לשון הטור סי' שס"ו:

אביה אומר תקבר אצלי כו׳. בטור סי' שס׳׳ו גרם הכי אביה אומר תקבר אצלי ובעלה אומר תקבר אצלי קוברין אותה אצל בעלה. ואפשר ליישב התם מיירי ביש לה בנים והיא אינה אומרת כלום משו"ה קוברין אותה אצל בעלה וה"נ קתני בסיפא ואם יש לה בנים קוברין אותה אצל בעלה:

אביה אומר לא תקבר אצלי כו׳. כצ"ל אביה אומר לא תקבר אצלי ובעלה אומר לא תקבר אצלי קוברין אותה אצל בעלה מפני שבעלה חייב בקבורתה וכ"ה לשון הטור סימן שס"ו ומה שכתב כאן במזונותיה ובפירקונה מיותר ובטור נמי ל"ג לה ואפשר שנקט לשון המתני׳:

מטה. תיבת מטה מיותר וכצ"ל מפני שבעלה חייב במזונותיה ובפירקונה ובקבורתה וחלילים ומקוננת דבכל אלו חייב הבעל כדאיתא בכתובות פרק נערה וכ"כ הרמב"ם פרק י׳ד מה"א. ונ׳׳ל שתיבת מטה צ"ל מספד וכ"ה לשון הרמב"ם:

ואם אין בעלה כו׳. הלשון מגומגם וכצ"ל ואם אין בעלה מטפל בקבורתה מוציאין ממנו בע"כ וכ"כ הרמב"ם פי׳ד מאישות:

נמצאת כו׳. מלתא באפיה נפשיה היא והכי איתא בסנהדרין דף מ׳׳ז נמצאת אתה אומר שלש׳ קברים הן פרש"י חלוקין הן בהלכותיהן קבר הנמצא קבר הידוע קבר המזיק את הרבים עכ"ל הש"ם אלא דהכא מפרש להו מיד והתם תני תחלה הכלל והדר מפרש:

קבר הנמצא כו׳. כצ"ל קבר הנמצא מותר לפנותו פינהו מקומו טהור ומותר בהנאה. וה"פ קבר הנמצא שבעל השדה לא צוה לקוברו שם ובגזילה נקבר שם מותר לפנותו שלא קנה מקומו פינהו מקומו טהור פרש"י אע"פ שגזרו טומאה על הקברות אפילו כשנטלו משם אבל ע"ז לא גזרו ובהנאה נמי מותר אע"פ דאיסורא דאורייתא הוא דאין תורת קבר עליו עכ"ל הגמרא ורש"י. ובאמת בירושלמי דנזיר גרסינן כמו הכא דקבר הנמצא מקומו אסור בהנאה אבל כבר הגיה בספר פני משה דצ׳ל מקומו מותר בהנאה וכ"ה בתוספתא:

קבר הידוע כו׳. בגמרא גרסינן הכי קבר הידוע אסור לפנותו פינהו מקומו טמא ואסור בהנאה. והטעם פשוט כיון דמדעת בעלה נקבר שם כל דיני קבר עליו:

קבר המוחזק כצ"ל קבר המזיק את הרבים מותר לפנותו פינהו מקומו טהור ואסור בהנאה פרש"י מפני נזקי רבים שמונח סמוך לדרך ומטמא את המאהילים עליו ניתן רשות לפנותו פינהו מקומו טהור דלא גזרו עליה מפני הנזק מיהו אסור בהנאה דאיסורא דאורייתא היא ולא פקע [ודוקא אם קדם הקבר אבל אם קדם הדרך מקומו מותר בהנאה. ירושלמי סוף נזיר וכ"כ בטוש׳׳ע סי׳ שס׳ד]:

קבר שהקיפתו כו׳. בירושלמי סוף נזיר גרסינן הכי קבר שהקיפתו העיר משלש רוחות מפנין אותו משתי רוחות אית תנא מפנין ואית תנא אין מפנין כו׳ מאן תני מפנין בעשויה כמין גא"ם מאן תני אין מפנין בעשויה כמין ה"א. וה"פ קבר שהקיפתו העיר קברות שמקיף העיר מג׳ רוחות מפנין אותו מפני הטומאה מ"ד מפנין בעשויה כמין ג"ס יונית ומקיף העיר מב׳ רוחות מ"ד אין מפנין בעשויה כמין ה"א כמו העיר עצמה נגד ב׳ רוחותיה מכאן ומכאן דלאו מוקפת מיקרי עכ׳׳ל. וגי׳ דהכא א"א ליישבה אלא דצ"ל כגירסת הירושלמי או שצ"ל פחות מחמשים צריך לפנות דביותר מנ׳ מותר לכתחלה לעשות קבר סמוך לעיר:

כל הקברות מתפנין. ר"ל כשהיה בתוך העיר מפנין אותו וע"ו השיב ר"ע הלא קבר חולדה היה בירושלים ולא פינהו והשיב מחילה היתה בקברה תחת הקרקע והיתה הטומאה יוצאה דרך מחילה לנחל קדרון משו"ה לא פינהו וכ"ה בירושלמי דנזיר:

המוכר דרך קברו כו׳. והכי תניא במסכת ב"ב וסיים שם באין בני משפחתו וקוברין אותו על כרחו משום פגם משפחה ופירש רשב"ם תקנת חכמים היא שגנאי הוא להם שאין לקרובים מקום קבורה הלכך אמור רבנן לשקול דמי ולהדר:

הלוקח מעמד לחבירו. כצ"ל הלוקח מעמד לחבירו צריך המוכר ליתן לו מקום שיכולין לזרוע ד' קבין:

דרך היחיד. המוכר לחבירו דרך בתוך שדהו צריך ליתן לו ד׳ אמות כרוחב העגלה וכן כולם וע"ש בב"ב דף צ׳׳ט:

הרואה אבל כו '. מכאן עד רשב"ג אומר משובשת הגירסא מאד והמדפיסים הרכיבו ב׳ ברייתות יחד והגי׳ הנכונה כדאיתא במ"ק דף כ"א ע"ב המוצא חבירו אבל בתוך ל׳ יום מדבר עמו תנחומין ואינו שואל בשלומו לאחר ל׳ יום שואל בשלומו ואינו מדבר עמו תנחומין. ופריך הש"ס מהא דתניא בברייתא אחרת המוצא את חבירו אבל בתוך י"ב חדש מדבר עמו תנחומין ואינו שואל בשלומו לאחר י"ב חדש שואל בשלומו ואינו מדבר עמו תנחומין אבל מדבר עמו מן הצד פרש׳י שאומר לו תתנחם ואינו מזכיר לו שם המת אמר ר"מ המוצא את חבירו אבל לאחר י"ב חדש ומדבר עמו תנחומין למה הוא דומה לאדם שנשברה רגלו וחיתה ומצאו רופא וא"ל כלך אצלי שאני שוברו וארפאנו כדי שתדע שסממנין שלי יפין. ומשני הש׳׳ם כאן באביו ובאמו אסור כל י"ב חדש לשאול בשלומו כאן בשאר קרובים אינו אסור אלא בתוך ל׳ עכ"ל ורצ"ל כאן אבל גי׳ דהכא א"א ליישבו ולא מצינו בשום פוסק שמחלק בין מדבר עמו תחלה או שואל בשלומו תחלה:

מדבר עמו בשוק כו׳. פירוש מדבר עמו תנחומין בשוק אבל לא יכנס לביתו ופרש"י במ"ק דף כ"א הטעם שאינו נכנס לביתו לדבר עמו תנחומין מפני חלישה דעת של אשתו אחרונה ושם בברייתא לא קתני תיו י׳׳ב חדש וע"ש בתוספות:

הכל מעלין כו׳. בטור סי׳ שמ"ח הביא הלכה זו קצת בלשון אחר:

עשרה כוסות כו׳. בכלל תנא עשרה ובפרט קחשיב יותר. אכן הגי׳ כצ"ל כדאיתא בכתובות דף ח׳ יז"ל י׳ כוסות תקנו חכמים בבית האבל ג׳ קודם אכילה כדי לפתוח בני מעיו ג׳ בתוך אכילה כדי לשרות אכילה שבמעיו וארבע׳ לאחר אכילה אחד נגד הזן ואחד נגד ברכת הארץ ואחד נגד בונה ירושלים ואחד כנגד הטוב והמטיב והוסיפו עליהן ארבע אחד נגד חזני העיר ואחד נגד פרנסי העיר ואחד כנגד בית המקדש ואחד כנגד ר"ג התחילו היו שותין משתכרין החזירו הדבר ליושנן ופירש"י כנגד חזני העיר תקנו להם ברכה עליו לפי שהיו שמשי העיר להתעסק במתים ובשאר צרכי צבור. פרנסי העיר שהיו עשירים נותנים ממונם לקבורות עניים. בנגד בהמ׳ק תקנו עליו ברכת ניחומים שינחמנו המקום בבניינו מאבלנו שאנו מתאבלים עליו כעל מת. וכנגד ר"ג מפרש שם בגמ׳ מאי ר"ג דתניא בראשונה היתה הוצאת המת קשה לקרוביו יותר ממיתתו. פירש רש"י שהיו קוברין אותו בכלים יקרים. עד שהיו מניחין אותו ובורחין עד שבא ר׳׳ג ונהג קלות בעצמו והוציאוהו בכלי פשתן ונהגו כל העם אחריו להוציא בכלי פשתן:

החזירו למקומן. פרש"י שהחזירו כמו שהיה קודם תקנה דהיינו לעשרה אבל הטור כתב בשם הרמב"ן שלא יהא שותין אלא בתוך הסעודה דיין שלאחר הסעודה משכר וע׳׳ש בסימן שע"ח:

המברך בבית האבל. גם בזה יש כמה טעיות והכי איתא בברכות דף מ׳ו ע׳ב מה הם אומרים בבית האבל ברוך הטוב והמטיב ר"ע אומר ברוך דיין האמת טוב ומטיב אין דיין אמת לא אלא אימא אף טוב ומטיב הרי מוכח דת"ק ס"ל אומרים תרוייהו ור"ע סבר אין אומרים טוב ומטיב:

הרואה מקום כו׳. איידי דתנא לעיל ובכל זאת אנו חייבין להודות לו ולברכו מייתי נמי דהרואה מקום שנעשה נסים לישראל חייב לברך ולהודות ועוד שרוצה לסיים בדבר טוב כדרך כל המסכתות ומשו"ה סיים בהך קרא דהודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו: