יוצאין ופוקדין על המתים. כלומר שרואין אחריו דלמא חי הוא עדיין וכתב הפרישה בטור יו"ד סי׳ שצ"ד דדוקא בימיהם שהיו קוברין בכוכין ולא היו צריכין רק לפתוח כיסוי הארון אבל האידנא שקוברין בארץ אין פוקדין:

אחר והוליד כו׳. ר"ל עוד אחר שהיו פוקדין אותו והיה חי והוליד ה׳ בנים אבל בטור סי׳ שצ"ד לא גרס תיבת אחר ומשמע מדבריו שמעשה א' היה וה"ג שם מעשה שפקדו אחד וחי כ"ה שנים והוליד ה׳ בנים ואח"כ מת:

עושים חופה לחתנים. שהיה דרכן כשמת חתן או כלה כשמוציאין אותם לקוברם היו עושין להן חופה מפני עגמת נפש לומר אילו היו בחיים היו עושין להם חופה וקמ"ל בזה דאין חוששין משום דרכי האמורי כדקתני לקמן וכ"כ הטור בסי׳ ש׳׳ג הלכה זו אכן הטור הביא בלשון אחר בקוצר וז"ל הטור ועוד תניא באבל רבתי עושין חופות לחתנים וכלות ותולין בהן אחד דברים שהביאו אוכל נפש ואחד דברים שלא הביאו אוכל נפש דברי ר"מ וחכ"א אין תולין בהן אלא דברים שלא הביאו אוכל נפש כללו של דבר כל התולה בחופתו של מת אסור בהנאה לפיכך אין תולין בהן דברים שהביאו אוכל נפש שאין אוסרין אוכלין ואין מפסידין אותן שלא לצורך עכ׳׳ל הטור:

גלוסקאות שלא הביאו אוכל. הלשון דחוק האיך שייך זה גבי גלוסקאות בשלמא בפירות שייך שפיר פירות שלא נגמרו כל צורכן אבל בגלוסקאות לא שייך זה ובדוחק י"ל דמיירי בענין שאינן ראוין לאכילה כגון שנתחרכו באור או שנתעפשו:

מבזבזין לפני חתנים כו׳. כלומר מזרקין לפניהם והיו עושין כן לשמחה:

מחרוזות. שהיה דרכן לקשר כמה דגים בקשר אחד וזהו נקרא חרוז כדאיתא בריש אלו מציאות מצא מחרוזות של דגים וצ"ל דמיירי בדגים שלא נתבשלו כלל ובלא"ה דרכן להדיחן קודם הבישול ומשו"ה מותר משא"כ בחתיכות מבושלין שנמאסין בזריקתן אסור כדקתני בסיפא:

בתוך וזורק. נ"ל שצ"ל הכי נוטל הוא בתוך ידו וזורק. או שצריך להיות הכי נוטל הוא בתוך קליפתן וזורק ואי גרסי׳ הכי נתיישב שלא תהא גמ׳ דהכא נגד סוגיא דברכות דף נ׳ דהתם קתני דקליות ואגוזים דוקא בימות החמה מותרין והכא קתני סממא משמע אפי׳ בימות הגשמים מותרין אבל אי גרסי׳ הכא בתוך קליפתן לק"מ אמנם תוס׳ כתבו במס׳ ברכות דאפי׳ בתיך קליפתן אסור בימות הגשמים ואפשר דברייתא דהכא לא ס׳׳ל הכי:

ממשיכין כו׳. במסכת ברכות פרש"י מקבלין בכלי בפי הצינור וכ"כ הטור באו"ח סי׳ קע"א ובלבד שיקבלם בכלי בפי הצינור א"כ י"ל ברייתא דהכא ס"ל נמי הכי אע"ג דקתני סתם דהא במסכת ברכות נמי סתמא קתני ממשיכין יין בצינורות לפני חתן וכלה ואפ"ה מפרשינן דמיירי בענין שאין נפסדין וא"כ גם הכא י׳׳ל הכי. ועוד נ"ל דגמרא דהכא ס׳׳ל דאפי' אם אין מקבלין אותן בפי הצינור מותר וכמ"ש הב"י בסי׳ קע"א שכתב הר"ר מנוח בשם הראב"ד דביין מותר אפילו כשאזל לאיבוד דעיקר שמחה בכך משא"כ בקליות ואגוזים שאין עיקר שמחה בכך:

איסורן של אוכלין. נ"ל שכצ"ל משום בזיון של אוכלין וה"ט כמ׳׳ש כיון דעיקר שמחת חתן וכלה בהכי:

שורפין ומעקרין. כלומר מלכים שמתו שורפין מטותיהן וכלי תשמישן ועוקרין בהמתן כדי שלא יוכלו לילך ועושין כן לכבוד המלכים שלא ישמש אחר בכלי תשמישן ובבהמתן:

שיש בו טריפה היינו שהבהמה נטרפת בכך אסור. במסכת ע"ז גרסי׳ סתם עיקור שיש בה טריפה אסור ושאין בה טריפה מותר ופרש׳׳י דאסור ומותר קאי לענין עשיה שאסור לגרום טריפות לבהמה בידים. אבל הא דקתני הכא אסור באכילה הוא לשון התוספתא והביאה הוס׳ במס׳ ע"ז וכתבו עוד וא"ת מאי קמ"ל ברישא פשיטא דאסור באכילה וי"ל מותר בהנאה איצטריכא ליה שלא נאסר בהנאה מפני כבוד המלך וגם בסיפא איצטריך לאשמועינן היתר אכילה שלא יאסר מפני כבוד המלך:

ואין שורפין שריפה לנשיאים. לפי גירסא דהכא דאין שורסין לנשיאים קשה דהוא מעשה לסתור דמביא מעשה שהיו שורפין על ר"ג ודוחק לחלק בין ר"ג לשאר נשיאים. אמנם נ"ל שט"ס הוא וכצ"ל וכשם ששורפין על המלכים כך שורפין על הנשיאים והכי איתא להדיא במסכת ע"ז וכשם ששורפין על המלכים כך שורפין על הנשיאים ומעשה שמת ר"ג הזקן כו׳ וא"כ משמע דבכל הנשיאים מותר:

סותרים כו׳. כתב הטור בסי׳ ש"נ שהיו עושין כן לעגמת נפש:

ונותנין בריתו וקולמסו. כצ"ל ונותנין דיו וקולמסו בצידו וכ"כ הרא׳ש והטור בסי׳ ש"נ וכתב בספר בית הלל הטעם שהיו נותנין לחתן דיו וקולמסו בצידו להראות לעם אילו היו חיים היו כותבים להן כתובה וזהו עגמת נפש גדול ואפשר לומר דהאי דנותנין דיו וקולמסו בצידו לא קאי אחתן אלא אשארי מתים שהיה דרכן לכתוב הרבה בחייהן וכן שארי דברים כמו מפתחו ופנקסו כל אחד גמה שהיה עוסק בחייו וכתב הב"ח עכשיו לא נהגו לעשות כן ומעכבין על מי שבא לשנות המנהג עכ"ל:

וכשנכנס ר"ג הזקן. הלכה זו אין לה המשך וחיבור כלל להא דלעיל אמנם עיקר הלכה זו מבואר במסכת סנהדרין דף יו׳׳ד ע"ב ת"ר אין מעברין אה השנה אלא במזומנין לה מעשה בר"ג שאמר השכימו שבעה לעליה השכים ומצא שמנה אמר מי הוא שעלה שלא ברשות עמד שמואל הקטן על רגליו אמר אני הוא שעליתי שלא ברשות א"ל שב בני שב ראויות כל הפנים כולן להתעבר על ידך אלא אמרו חכמים אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה. זו היא גי׳ הבבלי. אבל גי׳ דהכא הוא לשון הירושלמי אלא שיש בה איזה טעיות וה"ג בירושלמי פרק א׳ דסנהדרין חבירים מהו שיכנסו לעבר השנה נשמיענה מן הדא מעשה בר"ג שאמר יקריני שבעה זקנים לעליה ונכנסו שמנה אמר מי הוא שנכנס שלא ברשות עמד שמואל הקטן על רגליו ואמר אני הוא שעליתי שלא ברשות הלכה נצרכה לי ונכנסתי לשאול עליה א"ל ר"ג ומה אלדד ומידד שכל ישראל יודעין שאלו שנים הן אמרתי שאתה אחד מהן. ופירש בספר פני משה כלומר הכל יודעין שאלדד ומידד שנים הן ולא יותר אעפ׳׳כ הייתי אומר שאתה אחד מהן וחשוב כאחד מהן ובוודאי ראוי היתה לעבר שנים עם אנשים חשובים כמותך וסיים שם בירושלמי ואפי׳ כן לא עיברה בהאי יומא ע"כ ומעתה יובן ברייתא דהכא וכצ"ל הכא כגי׳ הירושלמי והא דמייתי האי מעשה הכא נ"ל לפי דקתני לקמן כשמת שמואל הקטן הניחו לו מפתחו ופנקסו בארונו לפי שהיה אדם גדול משו"ה נקט האי מעשה לאשמעינן דקטן היה לגדול:

אמר לו ותולין כו׳. נ"ל דתיבת אמר לו מיותר וכצ"ל ותולין מפתחו ופנקסו בארונו וקאי אדלעיל דקתני סותרין שערות של כלות כו׳ ואין חוששין משום דרכי האמורי ועל זה קתני וכן תולין מפתחו ופנקסו בארונו ואין הוששין משום דרכי האמורי וכן נראה מלשון הטור סי׳ ש"נ שכתב הנהו תרי מילתא בהדי הדדי סותרין שערות כו׳ ותולין מפתחו כו׳. אכן מצאתי במדרש ילקוט דגרס נמי אמר לו. ואפשר ליישב לפי גירסת הירושלמי שהבאתי לעיל שאמר שמואל הקטן לר"ג הלכה נכנסתי לשאול ואפשר שזה היה שאלהו אי מותר לתלות מפתחו ופנקסו בארונו של מת וע"ז השיב ר"ג וא"ל ותולין מפתחו כו׳:

וכך אמר בשעת מיתתו. מייתי להאי מעשה הכא לאשמועינן שאדם גדול היה ומתנבא קודם מותו וכן פרש"י בסנהדרין דף י"א:

שמעון וישמעאל. פרש"י בסנהדרין רשב"ג הנשיא ור׳ ישמעאל בן אלישע כהן גדול יהרגו בחרב:

עקן סגיאין. צרות רבות יהא אחריהם ובגמרא דסנהדרין מוסיף עוד שנתנבא גם על ר"ע ור"ח בן חרדיון שיהרגו:

והיה ר"י בוכה כו׳. מכאן עד וי"א רשב"ג היה בוכה נדפס בשיבוש ומצאתי בספר ת׳׳ה בשער הגמול שהביא כל זה בלשון מובן יותר וז׳׳ל ועוד אמרו באבל רבתי כשנאחז רשב"ג ור"י בן אלישע גזרו בהן שיהרגו והיה ר"י בוכה א"ל רשב"ג מפני מה אתה בוכה לשתי פסיעות אתה נתון בחלקן של צדיקים ואתה בוכה א"ל אני בוכה על שאנו נהרגין כעובדי עבודת כוכבים וכמחללי שבתות וכמגלי עריות וכשופכי דמים א"ל רבי שמא סועד היית או ישן ובאתה לך אשה לשאול על נדתה ועל טומאתה וטהרתה ואמרת לה המתיני עד שאישן והתורה אמרה כל אלמנה ויתום לא תענון אם ענה תענה אותו וכתיב בתריה והרגתי אתכם בחרב עכ"ל וכצ"ל הכא:

לא נהרג ר"ע לא נהרג כו'. ט"ס הוא וכצ"ל לא נהרג ר"ע על שנחשד על הגזל וכו׳:

אלא למופת. ר"ל לאות ולסימן שיבוא גזירות קשות ורעות ובאמת כן היה כדמפרש לקמן:

והיה יחזקאל כו׳. הגמרא קיצרה בפסוק והביא רישא וסיפא דקרא ודילג אמצע הפסוק והכי כתיב בקרא והיה יחזקאל לכם למופת ככל אשר עשו תעשו בבואה וידעתם כי אני ה' אלהים ומדבר שם בענין השמועות רעות שאמר לו הקב"ה הנני לוקח ממך מחמד עיניך במגפה ולא תספוד ולא תבכה וכתיב בתריה והיה יחזקאל לכם למופת שגם אתם תעשו כן בגלות:

מושלכין כו'. נ"ל שכצ"ל מושלכין בו נבלת אדם וכדמייתי ראיה מקרא (והיתה) [ונפלה] נבלת אדם כדומן כו׳:

בולאות שביהודה. היינו העשירים כדאי׳ במס' גיטין דל"ז בולי עשירים שנאמר ושברתי את גאון עוזכם ותני רב יוסף אלו בולאות שביהודה:

רגזו בטחו. כצ"ל חרדו שאננות רגזה בוטחות ומפרש שאננות אלו בולאות שביהודה וכן נראה מן התרגום שמפרש על הפסוק דכתיב לעיל מיניה נשים שאננות קומנה שמענה קולי בנות בוטחות ומתרגם הת"י מדינן דיתכן שלויא קומא שמענא קולי כרכין דיתנין לרוחצן הרי נראה דהך קרא קאי על המדינית משו"ה מפרש הגמרא דהכא הקרא על בולאות שביהודה:

אלא טרכסיד. הלשון קשה להבין אכן נראה לפי הענין דה"פ דמצינו בגמרא טרכסיד הוא טיט וחול מעורבבים וזהו דקאמר לא היה בו לשון בטוחות כלומר מרוב צערתם וגלותם לא היו יכולין לדבר בל׳ צח אלא מעורבב כמו טרכסיד:

מתי יכנסו. כלומר שלא קבע להס זמן מתי יכנסו לבית שלהן מן הסעודה:

למטותיהן. כצ׳׳ל למטותיהן ר"ל ששכבו למטותיהן בנרות ולא היו משכורים כ"כ אבל המשויירים שבסעודה הם פצעו זה את זה והנמשל נראה לפי הענין כמו כן כל המאחרים בגלות יהיה הגלות יותר קשה מהראשונים:

הך הכפתור. פרשי" בעמוס ט׳ הך הכפתור שהוא בראש הגג:

וירעשו הספים. אסקופות הבית התחתונה כך יהרג המלך וירעדו השרים:

ובצעם בראש כולם. כמו ופצעם וכתיב בתריה ואחריתם בחרב אהרג. ומזה מייתי ראיה ממקרא זה למשל דרבי מאיר כמה שכתבתי:

לאפיקורסות. ובמס׳ ע"ז גרסי׳ כשנתפס לאפיקורסות. רצה לומר בשביל האפיקורסות שלא עשה כמעשיהן אלא עסק בתורה ע"ז נתפש:

בקופה. ובמסכת ע"ז גרסינן בקובה של זונות וזהו חדר שהזונות יושבין בה:

א"ל הריגה. כצ"ל אמרו לו הריגה:

אש לא נופח. והיינו אש של גיהנם שאין צריכין לנפוח:

שאף כל עבדי כו׳. נ"ל שכצ"ל שאף עבדי המלך גדולים לוקים ע"י קטנים שנאמר על כן חצבתי בנביאים הרגתים באמרי פי ופירש רש"י על אשר חצבתי עליהם דברי ע"י הנביאים והם לא נזהרו בהם לפיכך הרגתים באמרי פי בשביל אמרי פי:

דע"א ד׳ בנים. ר׳׳ל משל לד׳ בנים כדמפרש ואזיל לקמן כל ד׳ בנים:

שנאמר וישכם אברהם כו׳. נ"ל דכצ"ל אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע ועכשיו אמרת והעלהו לעולה. ולא עשה כן אלא אעפ"כ עשה שנאמר וישכם אברהם בבוקר כו׳. ובמדרש ילקוט באיוב מביא נמי משל זה של ד׳ בנים והביא כל הענין בנוסחא אחרת וע"ש:

אל תריבני. כצ"ל אל תרשיעני הודיעני על מה תריבני:

אח"כ היה לו לומר. בלשון תמיה וכי נכון היה שאמר והטוב בעיניך עשיתי דהוי כמטיח דברים כלפי מעלה וכן דרשו רז"ל במסכת ברכות מהאי קרא דכל התולה בזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים שנאמר וגנותי על העיר הזאת למעני ולמען דוד עבדי וחזקיה תלה בזכות עצמו שנאמר זכר נא אשר התהלכתי לפניך והטוב בעיניך עשיתי וזה כמבעט כלפי המקום ב"ה:

פקדו ביד שלוחו. שהיה שולח אחד אצלו להשגיח עליו אם יחלה יותר או אם ימות ולהגיד לו כדי שלא יבטל הוא מת"ת אפי׳ שעה אחת:

נטען. ר"ל שעדיין חליו קשה עליו:

השלים. ר"ל שיצא נשמתו:

ויש כאן חכמים. ר"ל יש כאן חכמים יותר ממני וכן לקמן יש עשירים יותר ממני וכן במדרש ילקוט הביא כמ"ש:

מנחם אני כו׳. כצ"ל מנוחם אני שאילו היה לי שבעה בנים קברתים כלומר אפי׳ אם קברתי שבעה בנים מנוחם אני מרוב כבוד שעשיתם לי והכי איתא במדרש ילקוט פרשת יתרו רמז רע"א ובפ' א"מ גרסי' הכי אחינו בית ישראל שמעו אפילו שני בנים חתנים קברתי מנוחם אני מרוב כבוד שעשיתם לי:

ולא עוד אלא כו׳. הלשון הזה ולא עוד אלא שישב עליו קשה להבין ובמדרש ילקוט כל זה ליתא והכי איתא שם רמז רע"א ירבעם חטא והחטיא כו׳ שנאמר על חטאת ירבעם בן נבט אשר חטא והחטיא את ישראל מגלגלין זכות על ידי זכאין כו׳ וגירסא זו נכונה. ואיידי דקתני לקמן מגלגלין חובה על ידי חייב ומייתי נמי מירבעם משו"ה נקט נמי הכא שמגלגלין זכות על ידי זכאין:

שנאמר ואחרי כן כו׳. מביא ראיה על שהיו ראוין לגאול אפילו לא היו משה ואהרן שהרי הקב"ה הבטיח לאברהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול אלא שמגלגלין כו':

למה נגרע. לא ידעתי למה מייתי האי קרא ובאמת בילקיט ליתא אלא ה"ג שם ראויה היתה פרשת פסח קטן לומר לולי עמדו הטמאים ולא איצטריך להביא ראיה על זה דפשיטא שלא יחסר התורה פרשה אחת אף אילו לא היו אותן טמאים וכן בכל הני פרשיות דכתיבי בתורה לא מייתי ראיה מקרא דמלתא דפשיטא היא מטעם שכתבתי:

פלוני ופלונית. ר"ל כל האומות שהרגו ישראל בחרב ובילקוט גרס אילו לא עמד בלעם ולכאורה גירסא דהכא נראה יותר דהא גבי מעשה בלעם לא מתו ישראל בחרב אלא במגפה וצריכין לומר דקאי על חרב של מלאך המות:

לכן בגללכם ציון שדה כו׳. ט"ס הוא וכצ"ל לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלים עיין תהיה והר הבית לבמות יער:

ולא עוד. לשון ולא עוד מיותר וכן צ"ל אלא שמגלגלין כו׳ והכי איתא בילקוט:

נבוכדנצר מלך הגון היה. טעם אחר הוא כלומר חדא שחנניה מישאל ועזריה צדיקים היו ועוד שנבוכדנצר מלך הגון היה וראוי לעשות נס על ידו ובמסכת תענית גרסיק הכי ונבוכדנצר מלך הגון היה:

מחטטין בעיניו. כלומר שהיו עיניו נופלין ובמסכת תענית גרס הכי אמרו לא זזו משם עד שבאו שני דיופלין פי׳ רש"י ב׳ שרים שבאו מהעיר ופצעו את מוחו בגזירין פרש"י בעצים:

והרגת את האשה. גבי נרבע כתיב והרגת את האשה ואת הבהמה:

שלא תהא הבהמה כו׳. טעם אמר הוא לפיכך אמרה התורה שהבהמה תסקל כדי פלא תהא הבהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא שנסקל פלוני על ידה ובפ"ז דהנהדרין משנה ח׳ איתא בהדיא הכי אם אדם חטא בהמה מה חטאה אלא לפי שבא לאדם תקלה על ידה דבר אחר שלא תהא בהמה עוברת כשוק כו׳ והכי איתא נמי כמדרש ילקוט ובת"כ סיף פרשת קדושים וע׳׳ש: