Nachalat Ya'akov on Tractate Soferim Chapter 13
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
אבל בשירת דוד וכו׳. דהיינו בשירה הכתובה בשמואל ב׳ כ"ג ובתהלים י׳ח בשירה זו לא נתנו חכמים שיעור בכמה שיטן צריכין לכתוב אותן:
אבל סופר מובהק כו'. נ"ל דהגירסא שבס"א עיקר וה"פ שסופר מובהק מרצפן בפתיחות שמכוון בתחלת השורה תיבת בהתחלת ענין ובסוף השיטה כותב התיבות שיש בהן אתנחתא וסוף פסוק ומכוון תמיד ליתן ריוח מעט בסוף הענין. וכן הוא עושה באיוב ומשלי וספר תהלים לפי שיש בהן פסוקים קצרים והרבה הפסקות בכל פסוק:
ספר נקרא. ומש"ה בעי שירטוט כמו בס"ת הלכה למשה מסיני מעינן שירטוט ה"ה במגילה. ובמסכת מגילה דף טז ע"ב ילפינן לה מקרא אחרינא והכי איתא שם דברי שלום ואמת מלמד שצריכה שירטוט כאמתה של תורה [אבל באמת גם ברייתא שלנו מרמזת דרשת הש"ס מדכתיב ואמת וז"ש כאמתה של תורה והוסיף משום דנקרא ספר כלומר דואמת גילה דג"ז בכלל מה שנקראת ספר לאפוקי מהס"ד דזה בכלל מה שנקראת אגרת וכמ"ש הרשב"א ור"ן בפ"ב דמגילה]:
ומלכי כנען. היינו ביהושע סימן י"א שכתובין שם ל"א מלכי כנען שכבשו ישראל אלו נכתבין נמי אריח ע"ג אריח וכו׳ וכל שיטה חלוקה לשתים כמו שירת האזינו והכי איתא להדיא במסכת מגילה דף טז כל השירות כולן נכתבין אריח ע"ג לבינה ולבינה ע"ג אריח חוץ משירה זו. היינו עשרת בני המן. ומלכי כנען נכתבין אריח ע"ג אריח ולבינה ע"ג לבינה מ"ט שלא תהא תקומה למפלתן ופרש"י שלא יהא להם מקום להרחיב צעדיו תחתיו וזהו דקתני הכא כל בנין כדין לא קמים. ר"ל בנין כמו זה אין לו קיום אם אינו נותן אריח ע"ג לבינה ולבינה ע"ג אריח:
מאי כדין כו׳. ר"ל הא דקאמרת כל בנין כדין לא קאים למצוה אמרת כן דבעינן אריח ע"ג אריח אבל בדיעבד לא מפסיל בשביל כך או לעיכוב אמרת כן דאפילו בדיעבד פסול אם לא נכתבות כן:
אמר ר׳ יוסי ב"ח כו׳. הלכה זו היא תשובה על שאלתו בהלכה הקודמת אלא שהלכה זו משובשת מאד והגי׳ האמיתית כגי׳ הירושלמי פ׳ בני העיר וז"ל מאי כדין למצוה או לעיכוב א"ר לר"ח בר אחוה דרב הושע נהיר את כד דהויין קיימין קדם חנותא דרב הושע חביבך עבר רבי בד זבדא ושאלינן ליה ואימר בשם רב לעיכוב עכ"ל וה"פ ששאל אם למצוה או לעיכוב ע"ז השיב נהיר את זוכר אתה כשהיינו קיימין לפני החנות של דודך רב הושע ושאלינון כו׳ ואמר לעיכוב:
ר׳ חייא כו׳. גם הלכה זו איתא בירושלמי פ׳ הנ"ל וה"פ שצריך לאומרן בנשימה אחת שמות של עשרת בני המן וגם תיבת עשרת צ"ל עמהן ובבבלי מסיים מ"ט כולהו בסדרי נפקא נשמתייהו מש"ה צריך לומר כולן בנשימה אחת:
בכתבן כו׳. ט"ס הוא וכצ"ל בכתבן צריך להיות איש בראש דפא. ר"ל כשכותבין עשרת בני המן צריך לכתוב איש בראש השיטה ותיבת את בסוף השיטה:
בששה שיטן. נ"ל שט"ס וצ"ל הכי ואת בסוף שיטה ועשרת בסוף דפא. ר"ל בכל שיטה צריך להיות את בסוף השיטה ובשיטה י"א צריך לכתוב עשרת בסוף דפא וכ"מ מן הירושלמי שהבאתי ובטא"ח סימן תרצ"א:
שחיץ תגין כו׳. ט"ס יש כאן וס"ג בירושלמי שנין ונתין כסדין קגטירא. וכתב עליו הנ"י בסימן תרצ"א נראה דשנין הוא מלשון שנצים כלומר כעין שנצים שעושין לכיס שאחד בולט מצד זה ואחד מצד שני כן איש בריש דפא ואת כנגדו בסוף אותה השיטה ומ"ש ונתין כהדין קנטירא נראה שר"ל שוה משני צדדיו כמו בנין השוה ולא יהא שום בליטה. ובקרבן עדה מפרש עוד פירוש על זה וע"ש וזהו דקאמר הכא כדי שיפלו ולא יהא להם תקומה וכפי׳ הש"ס שהבאתי בהלכה ג׳ כיון דאין שום בליטה אין מקום להרחיב צעדיו:
אחר הדברים האלה כו׳. לכאורה משמע דאתא לאשמעינן דהמן בא מזרע עמלק לכן מייחס אותו עד עמלק ועשו. ועוד אפשר ע"פ הירושלמי פ"ב דיבמות דשם איתא להדיא דלאו בן המדתא האגגי היה אלא שקורא אותו כן שהוא צורר בן צורר ולפ"ז הוצרך לאשמעינן דבא מזרע עשו. ועפ"ז מדויק היטב דקתני ית המן המדתא האגגי ולא קתני בר המדתא בר אגג כדקתני באינך לפי שבאמת לא היה בן המדתא האגגי כדמשמע בירושלמי:
בר לחינתיה דאליפז. ר"ל בן פלגש של אליפז דתרנום של פלגש הוא לחינתה:
דכי יתיה. כנ"ל רביה יחיה ר"ל שגדל אותו מכל השרים:
דקדם שברי׳ גיניניה. הוא תרגום של פסוק לפני שבר גאון:
וי"ו דויזתא כו׳. ובמסכת מגילה גרסי׳ הכי צריך לממתחיה כמרוד׳ דלברות ורש"י לא פי׳ התם מידי אכן מצאתי במס׳ בבא מציעא דף פ׳יז ע"א על הא דאיתא שם צריכה וי"ו כמורד׳ דלברות פרש"י וז"ל שם מורידא דלברות שם הנהר מורידא עץ שרב החובל מנהיג בו הספינה להרחיקה מן האבנים והמכשולות עכ"ל ובב"י סי׳ הרצ"א מביא ב׳ דיעות על הא דקאמר צריך למזקפה אס הכוונה על הכתיבה שצריך הוי"ו להיות גדולה או דקאי על הקריאה שצריך להאריך בקריאת הוי"ו דויזתא:
חדא אמר כו׳. היינו דעת ר"מ במס׳ מגילה וטעמא דצריך לגלול קודם שיברך שלא יאמרו ברכות כתובין בתורה:
וחדא אמר פותח ומברך. וזו דעת ר׳ יהודה בגמרא דס"ל דלא חיישינן לשמא יאמרו ברכות כתובין בתורה:
ובפתחו עמדו כולם כו׳. ודייק מדכתיב בסיפא ויברך משמע שבירך בשעה שהיתה הס"ת פתוחה וכן הוא בירושלמי פ׳ בני העיר:
במה גידלו. מדכתיב האלהים הגדול וע"ז שאל במה גידלו רב אמר בשם המפורש שהזכיר שם המפורש ורבא אמר בברכה גידלו שבירך על קריאת התורה:
אשר נתן לנו כו׳. נוסחא אחרת הי׳ להם בברכת התורה ביחיד ומציגו כמה שינוי נוסחאות בברכות שהיה בימיהם:
וגולל ואומר. קאי אדלעיל בברכת התורה בציבור לאחריו גולל תחלה ואח"כ מברך וכתב הכ"מ בהלכות ס"ת אפילו למ"ד בתחלה אין צריך לגלול אבל לאחריו מודו כ"ע דגולל תחלה כיון דבלא"ה צריך לגלול בין נברא לנברא מש"ה גולל קודם שיברך:
וכן בנביאים. היינו בברכת הפטרה אומר כן כדמוכח מהלכה י׳ וי"א דקחשיב לברכת הפטרה:
ומיד עומד כו'. זהו היה דוקא בימיהם כשהיה מגיע המפטיר לונאמן אתה היה הקהל עונין דברי שבח וכ"כ תוס' בפסחים דף ק"ד ע"ב וכתבו שם דמה"ט יש הפסק במחזורים בין וצדק לונאמן אף על פי שכולו ברכה אחת היא אלא שבימיהם היו עונין כאן דברי שבח:
כל פעל ה׳ למענהו. פרש"י במשלי בשביל קילוסו כמו ענו לה' בתודה וא"כ בדבר של שבח להקב"ה יש להחמיר ולומר בעמידה. ועוד פי׳ רש"י שם פי' אחר דלמענהו הוא לשון עדות וא"כ מוכח מזה דבעי' לומר שבח של הקב"ה בעמידה כמו דעדות בעי' בעמידה דכתיב ועמדו שני האנשים:
הלכה י"א י"ב י"ג אינו מן הצורך לפרשם כי המה נוסח ברכת המפטיר ועיין מזה בתוס' פ' ע"פ דף ק"ד ע"ב:
השבת קדמה לישראל. ר"ל שהיה מקודש מששת ימי בראשית קודם שנתקדשו ישראל בקדושת התורה והכי איתא במש׳ ביצה דף ט"ז אטו שבת ישראל מקדשי שבת מקדשי וקיימא. וע"ז מביא הכא ראייה מדכתיב כי ששת ימים כו׳. הרי שנתקדש יום השבת מימי הבריאה קודם לישראל:
ואומרים ראו. כצ"ל ואומר ראו כו׳ ודייק מדכתיב השבת בה"א הידיעה משמע שנתקדש מקודם אבל י"ט נתקדש ע"י ישראל המקדשין החודש מש"ה מזכיר בי"ט ישראל וע׳ש במסכת ביצה: