אלא במוצאי שבת כו'. כ"כ הטור בא"ח סימן תכ"ו וע"ש בב"י בשם תלמידי הר"י:

את תפקידם. פירש רש"י מצוה שצויתם להתנהג בהילוך תקופותיהם. פועלי אמת. הן שאינן משנין את סדרם:

וללבנה אמר. הקדוש ברוך הוא שתתחדש בכל חודש:

ועטרת תפארת. היא זו לעמוסי בטן סימן הוא להן שאף הן שמונין להם עתידים להתחדש בגלותם כמותה:

לפאר ליוצרם. שישראל יפארו ליוצרם ועיין עוד בב"י סימן תכ"ו כמה פירושים על נוסל ברכה זו:

הדא היא כו'. ר"ל בפי"ז הלכה ב׳ קתני שם דמפסיקין לר"ח לחנוכה ולפורים כו׳ והפסיק בינתיים במילי אחרנייתא ועתה שחוזר לענין הראשון ולפרש כיצד מפסיקין לחנוכה מש"ה קתני תחלה הדא היא לכל מפסיקין כו׳ וכיוצא בזה מצינו במסכת סנהדרין פרק ד׳ מיתות דקתני בסוף מתני׳ זו היא מצות הנסקלין ואח"כ מפרש דין שארי מיתות ב"ד:

בנר ישן. היינו דוקא בנר של חרס. לפי שנמאס בהדלקתו והוי ביזוי מצוה כ"מ בש"ע סימן תרע"ג:

ואין מגביהין כו'. הטעם מבואר בגמרא דהרואה אומר לצרכו הוא דנקיט ליה:

ונרות בב"ה. ט"ס הוא וכצ"ל ונרות כבית הלל משום מעלין בקודש ולא מורידן וכעין ימים היוצאין. והוא מבואר ממה דאיתא במס׳ שבת דכ"א ע"ב בש"א ביום ראשון מדליק שמנה מכאן ואילך פוחת והולך ובה"א ביום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך. ופליגי התם תרי אמוראי ח"א טעמא דב"ש כנגד ימים הנכנסין וטעמא דב"ה כנגד ימים היוצאין וחד אמר טעמא דב"ש כנגד פרי החג וטעמא דב"ה דמעלין בקידש ולא מורידין ע"כ. והנה גמרא דהכא סברא כתרי טעמא דבש"ס ומעתה הכי פירושא ונרות ר"ל במנין הנרות קי"ל כב"ה דמוסיפין והולכים וקאמר הטעם משום מעלין בקודש והיינו כטעם שני בש"ס וכנגד ימים היוצאין וזהו כטעם הראשון בש"ס:

ואומר הנרות. לאו דוקא לאחר ברכה ראשונה אומר הנרות הללו אלא אחר שבירך כל הברכות וכן משמע ממ"ש בטא"ח סימן תרע"ו גרסינן במסכת סופרים המדליק אחר שהדליק אומר הנרות הללו כו׳ עכ"ל:

אלא שתים. שהרי אינו יוכל לברך להדליק כיון שהוא אינו מדליק לכן מברך הרואה רק שתים שעשה ושהחיינו וכן מבואר במסכת שבת:

מכאן ואילך כו׳. והיינו כמסקנת הש"ס דמיום ראשון ואילך ממעט זמן מש"ה המדליק מברך שתים והרואה אחת:

אתה קדוש. נראה לפי שבימיהם היו מתחילין בקדושה נעריצך ונקדישך וכ"ה עדיין מנהג ספרדים ואפשר דבשבת וי"ט היה להם נוסחא אחרת שהיו מתחילין אתה קדוש וכן משמע קצת מהא דכתבז תוספות בסנהדרין דל"ז ע"ב ד"ה מכנף הארץ וז"ל כתוב בתשובת הגאונים שאין בני א"י אומרים קדושה אלא בשבת וי"ט עכ"ל ואף דבתוס׳ לא כתבו רק שבת מ"מ י"ל י"ט נמי איקרי שבת כדאיתא כמה פעמים בש"ס:

ואומרים בהודיית כו׳. הל' מגומגם אכן באגודה הגי׳ נכונה וה"ג שם ואומרים בהודאה על הנסים כו׳ ושניהם נזכרין בברכת הארץ עכ"ל:

ושניהם נזכרין. בין ניסי חשמונאי בחנוכה ובין נישי מרדכי ואסתר בפורים גזכרין בבהמ"ז:

בג׳ פרקים הראשונים כו׳. בכל הפוסקים לא מצאתי שיש חילוק בהלל בין פרקים הראשונים לאחרונים אלא דבגמרא דברכות די"ד מחלקינן בין ימים שגומרין בהן הלל לימים שאין גומרין לענין הפסקה וכ"כ הטא"ח סימן תכ"ג ותפ"ח וכ"כ הרמב"ם פ"ג מהל׳ חנוכה ימים שגומרין בהן הלל יש לו להפסיק בין פרק לפרק אבל באמצע ה פרק לאיפסיק כו׳ עכ"ל הרמב"ם:

ואלו הן כו׳. ט"ס יש כאן וכצ"ל ח׳ ימי החג וח' ימי חנוכה וי"ט של עצרת וי"ט ראשון של פסח וכ"ה להדיא במסכת ערכין דף י׳ וכן כתב הרמב"ם פ"ג מהל' חנוכה:

בשתי לילות של גליות. לפי שבימיהם היו רגילין לקרות הלל בבהכ"נ בלילי פסח כדאיתא לעיל וכ"כ תוס׳ פרק ע"פ בשם הירושלמי דמסכת ברכות:

המקריב ביום הראשון. כן מוכח לקמן שלא היו קורין בחנוכה כמו שאנו קורין לקרות ביום ראשון מן ביום כלות משה עד ביום השני ובשני קוראין ביום השני לכהן וללוי והישראל קורא ביום השלישי וכן בשאר הימים. אבל הם לא היו קוראין בכל יום אלא יומו דהיינו ביום ראשון היו קוראין לכהן שלשה פסוקים מביום הראשון והלוי קורא ג"פ האחרים והישראל חוזר וקורא מביום הראשון חוץ מחנוכה שחל בשבת היו מתחילין מן ויהי ביום כלות משה עד כן עשה (את) המנורה וכ"מ לעילפרק י"בה"ז ופי"ז ה"ג:

וזה מעשה. היינו כמו בשבת אלא דברישא נקט סיפא דקרא ובסיפא נקט רישא דקרא אבל אנו לא קי"ל הכי אלא קורין רק עד פרשת בהעלותך וע"ש בש"ע שיש בזה מנהגים ונהרא נהרא ופשטא:

אין מקדימין כו׳. בש"ע סימן תרפ"ו הובא שתי דעות הב"י כתב שביום השני של חנוכה קורין לכהן ג"פ מביום השני וללוי ג"כ ג"פ מביום השני והג׳ חוזר וקורא מביום השני עד סופו וכן בכל יום ויום וזהו דעת הטור. והרמ"א כתב שקורין לישראל מיום שלאחריו דהיינו ביום הג׳ וזהו דעת הגהות מיי׳ וכן הוא מנהגנו. וא"כ גמרא ס"ל כדעת הטור וכן מוכח להדיא. מהלכה י׳ דקתני וכן לכל יום יומו. וע"ז קתני הכא אין מקדימין כו׳ ר"ל א"צ להקדים והיינו כדעת הרמ"א להקדים ביום השני ולקרות ביום השלישי וכן ביום השלישי צריכין להקדים ולקרות מיום רביעי כדי להשלים יו׳ד פסוקים דבכל נשיא אין בו אלא ששה פסוקים קמ"ל אפ"ה אין צריכין להקדים רק שמשלימין היו"ד פסוקים כמ"ש הטור שכל יום קורא השלישי מה שקראו השנים הראשונים. ואין להקשות באמת למה לא ס"ל לגמרא דהכא שמקדימין הלא יותר טוב מלדלוג ושיהא הישראל קורא מה שכבר קראו הראשונים. ונ"ל דטעמא רבא איכא בהא והוא ע"פ מ"ש האבודרהם דף עג בשם ספר העיתים שהקשה למה אינו עושין ט׳ ימי חנוכה משום ספיקא דיומא כמו בכל י"ט ותירץ בשלמא קרבנות החג שהן דאורייתא עבדינן הכי לקרות ספיקא דיומא כיון דאין קובעין המועדות על פי הראייה אלא ע"פ חשבון לא סמכינן אחשבון שהוא מדרבנן אבל חנוכה שהוא מדרבנן סמכינן אחשבון הקביעות דהם אמרו והם אמרו ומש"ה לא עבדינן ט׳ ימים מספיקא ע"כ וכן כתב הלבוש בא"ח סימן תרפ"ד דהא דקרינן בכל יום מיום שלאחריו היינו כיון שאין כל הט׳ פסוקים בחד נשיא אבל לא משוס ספיקא דיומא שאין שייך ספיקא דיומא שהרי הקרבת הנשיאים לא היה בזה הזמן אלא בניסן ואין קורין אותן אלא משום דדמי קצת למעין המאורע וע"ש כו׳ ומה"ט נמי אין אנו מחברים לקרות ב׳ נשיאים בחד גברא כמו בחה"מ סוכות שמחברים ב׳ ימים בחד גברא דהתם משום ספיקא דיומא נעשה כן משא"כ כאן עכ"ל הלבוש. ועפ"ז י"ל דמה"ט ס"ל לגמרא דהכא דקרינן לכל השלשה ביומו ולא מיום שלאחריו להורות שאין אנו חוששין לספיקא דיומא בחנוכה או מהטעם שכתב האבודרהם או מטעם שכתב הלבוש:

בזמן שחל ר"ח. הלכה זו נשנית לעיל פי"ב ה"ז ושם פירשתיה ככל הצורך אלא שיש כאן דבר נוסף מה שלא קתני שם והיינו הא דקתני הכא שאין חשבון החודש מיום שני אלא בזמן שהשנים כסדרן ע"כ ודברי תימה הן דמה נתינת הטעם הוא זה. ועוד דבאמת מחשבין החודש מיום שני וכ"כ בש"ע א"ח סימן תכ"ז ובש"ע אה"ע סימן קכז. ואפשר לדחוק וליישב דה"פ אף דמחשבין החודש מיום שני מ"מ אינו וודאי כמו שהיה ידוע כשמקדשין ע"פ הראייה ומש"ה קורין ביום ראשון תחלה בר"ח וביום שני עבדינן איפכא משא"כ אילו היו ידעינן ודאי לא היה קורין כלל בר"ח רק יום אחד אבל עכשיו עבדינן כתרוייהו ועיין עוד במ"ש פי"כ:

כלות שלמה. כצ"ל ביום כלות משה:

שלשה ר"ח בשל חנוכה. כצ"ל שלשה בשל ר"ח ואחד בשל חנוכה:

הרי מפשיקין לחנוכה. מדקתני שמפטירין בשל תנוכה מוכח שמפסיקין לחנוכה מסדר ההפטרות כמ"ש בתחלת פי"ז וע"ש: