הכותב כו׳. שהיה צריך לכתוב שם של קודש וטעה וכתב שני שמות ונתכוון לקדש שניהם מקיים הראשון לפי שנכתב כדינו ומעכב האחרון ויש גורסים ומחטב וכ"כ הט"ז בסי׳ רע"ו והוא מלשון קדירה אמנם היא היא שהחי"ת והעי"ן מתחלפין באותיות אהח"ע [תינח דהעי"ן מתחלף בחי"ת דמחטב אבל הכ"ף דמעכב איך תתחלף בטי"ת דמחטב]. אמנם הפוסקים מחולקים בזה אי מותר לקדור השם ועיין בב"י סי׳ הנ"ל ובשו"ת צמח צדק סי' נה ובתשובת משאת בנימין סי' נז:

הראשון בסוף הדף כו׳. דגנאי הוא אם יהיה נקב בראש הדף ומש"ה קודר הראשון שהוא בסוף הדף ומקיים האחרון שהוא בראש הדף:

שני שמות של חול. ר"ל שתי תיבות של חול. הראשון בראש הדף מוחק הראשון שלא יהא הפסק כ"כ בין התיבות לכן טוב הוא למחוק הראשון. וה"ה דה"מ למתני הכא כמו ברישא וכן ברישא ה"ל למתני כמו בסיפא אלא דבכל בבא חדא מנייהו נקט. אכן באגודה לא גרס לסיפא כלל:

יתלנו מלמעלה. הדל"ת יתלנו מלמעלה:

את השם כותב יהודה. כצ"ל את השם וכתב יהודה שהי׳ צריך לכתוב השם וטעה וכתב יהודה עושה מדל"ת ה"א ומוחק ה"א אחרונה:

אע"פ שלא כתב דל"ת. לשון אע"פ דחוק דעיקר הטעות הוא משום דלא כתב דל"ת ונראה דכצ"ל אע"פ שלא כתבו כולה. ר"ל אע"פ שעדיין לא כתוב כל השם כגון שנזכר לאחר שכתב יו"ד ה"א אפ"ה אסור למחוק לפי שכתב אלו שתי אותיות בכוונת קדושת השם:

לא נתן בו דל"ת. ר"ל בתוך מחשבתו שהי׳ מתכוין לכתוב יהודה טעה שנית ולא כתב דל"ת וא"כ הוא השם מותר למוחקו לפי שנכתב שלא בכוונת השם דהא כוונתו הי׳ לכתוב יהודה ולא נתקדש השם וכ"כ בש"ע סי׳ רע"ו:

הכותב כו׳. ששכח לכתוב אות אחת מן השם יתלנו אותו האות מלמעלה בין השיטין:

כל השם. ששכח לכתוב כל השם:

כותב את השם על מה שמחק. והוסיף בגמרא דמנחות ותולה מה שמחק וכ"כ בש"ע סי׳ רעו דעדיף טפי לכתוב על המחק מלתלות השם בין השיטין:

אלא השם. צ"ל את השם:

הגרר. החילוק בין מחק לגרר. מחק הוי כשמוחקו ועדיין הדיו לחה וגרר הוי כשנתיבש. ובגמרא גרסי׳ להדי׳ לא על המחק ולא על הגרר:

ר"ח ב"ע כו׳. לפרושי דברי רשב"א אתא דאמר אין תולין ואין כותבין על המחק אלא כיצד יעשה יגנז כל היריעה ובגמ׳ גרסי׳ כל זה בדברי רשב"א ולא בשם ר"ח ב"ע:

טעה וכתב כו׳. דאל הראשון הוא בניקוד צירי והוא שם קודש ואל השני הוא בניקוד סגול ונקרא מלה. והסופר טעה וסבר ששתי שמות הן ונתכוון לקדש שתיהם מקיים הראשון שנכתב כדינו ומעכב האחרון אך קשה לפי מה שפרשתי א"כ קשה דכבר תנא לי׳ בריש פרקין הכותב שני שמות של קודש מקיים הראשון ומעכב האחרון וא"כ תרתי ל"ל ונראה ע"פ מ"ש בדברי חמודות ס׳ ל"ז בשם ספר התרומה שנסתפק לו אי הך דינין של השם בגורר ומוחק ותולין שייכי נמי בנביאים וכתובים אי לא והוכיח מלשון הירושלמי פ"ק דמגילה דשייכי כל דיני השם נמי בנביאים וכתובים וא"כ י"ל נמי דברייתא זו אתא לאשמעינן הך דינא דגבי נביאים וכתובים שייכי נמי הך דיני כמו בתורה ולכן נקט הך קרא דיסגירני כו׳ שהוא בכתובים:

שנים כו׳. כגון ה׳ ה׳ אל רחום וחנון שהמה שלשה שמות זא"ז וכגון שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד שהם נמי שלשה שמות זא"ז. וכן בנביאים (יהושע כ״ב:כ״ב) אל אלהים ה׳. ובכתובים (תהלים נ) אל אלהים ה' שהם שלשה שמות רצופים מותר להפסיק ביניהן. ועוד יש לפרש כמ"ש הנימוקי יוסף שהניח ביריעה שמות רבות ולא כתבן מפני שלא הי׳ טהור ועתה בא לכותבן כולם זא"ז מותר להפסיק ביניהן:

הטובל קולמס דכיון שהקולמס מלא דיו פן יתקלקל הכתיבה בשם לכן יתחיל לכתוב מאות שלפניו וכ"ה בש"ע סי׳ רעו:

אמר ר"ש כו׳. לפרושי ת"ק קאתי מש"ה אסור למחוק השם דכתיב ואבדתם את שמם וסמיך ליה לא תעשון כן לה׳ אלהיכם וכ"ה במסכת מכות ובספרי:

אבל הדיו כו׳. אפי' נטף הדיו על השם מותר למחוק דאין זה דרך מחיקה אלא דרך תיקון וכ"ה בש"ע סי' רעו סעי' י"א:

הטועה כו׳. הלשון מגומגם מאד אכן ראיתי בשו"ת משאת בנימין שהעתיק הלכת זאת וז"ל במס׳ סופרים פ"ה ה"ח תניא הטועה את השיטה גורר אחת וכותב שתים שתים וכותב שלש אבל לא יגרור שלש ע"כ. ומפרש הוא כוונת הברייתא וז"ל פירוש גורר אחת שיטה אתת ועל אותו הריוח כותב שני שיטין וכן גורר שתים וכותב על מקום השני' ג' שיטין אבל לגרור שלש ולכתוב במקומן ד׳ או ה׳ שיטין אסור דכולי האי לא שרי למעט ריוח השיטות משום דמחזי כמנומר אם יהיה ד׳ שיטות קצרות עכ"ל מ"ב ולפי גרסא זו עולה סיפא דהלכה זו בלי פקפוק וכל השאר הוא מיותר וכן נראה מלשון האגודה שגורס הכי הטועה בשיטה גורר אחת וכו׳ וכל שארי התיבות לא גרס כלל ובדוחק יש ליישב נמי רישא דהלכה וכצ"ל הטועה את השיטה אינו תולה מכנגד השיטין אלא גורר אחת כו׳. וה"פ אם שכח כל השיטה לא יתלנו כל השיטה בין השיטין לפי שצריך לכתוב כתיבה דקה ומחזי כמנומר אלא גורר שיטה אחת וכותב במקומה שתים וא"כ הוי לפחות שתי שיטות דומות:

אין עושין כו'. כלומר אין כותבין פרשת שמע או הלל לחוד להיות כמגילה לקרות בו התינוקות. ופשיטא למ"ד תורה חתומה ניתנה דאסור דצריך שיהא כל התורה כאחת אלא אפי׳ למ"ד תורה מגילה מגילה ניתנה אפ"ה אסור. כדמפרש טעמא בגיטין כיון דאדבק אדבק וכ"ה בש"ע סי׳ רפ"ג:

ר"י מתיר כו׳. דמן בראשית עד פרשת המבול הוי כמו ענין אחד וכן בספר ויקרא מתחלת הספר עד ויהי ביום השמיני הוי ענין בפ"ע ומש"ה מותר וכן כתבו תוספות במסכת גיטין וכ"ה בירושלמי פ"ק דמגילה:

ושאר כל הספרים. ר"ל בשאר ספרים אסור לכתוב מגילה ממנו לתינוק להתלמד בה. אבל אם עתיד הוא להוסיף עליו כגון שדעתו לכתוב כל הספר מותר והכי קי"ל בש"ע סי' רפג:

הנחלקין. אע"ג דשם אחד הוא אפ"ה מותר לחלוק אותו בכתיבה ובתיבת ידידי׳ והללויה פליגי אמוראי בסוף ערבי פסחים ובירושלמי פ"ק דמגילה ופ"ג דסוכה ועיין מזה בס׳ מכתב מאלי׳ פרשת לך לך בתיבת כדרלעומר שהאריך בענין זה ועיין במס"ג פרשת ויגש:

פוטיפרע. הא דקתני הכא פוטיפרע גבי שמות שאין נחלקים ט"ס הוא דהא לעיל בהלכה י׳ קחשיב ליה גבי שמות הנחלקין וכן האמת וכן כתב האור תורה פרשת מקץ דפוטיפרע נחלק לשתי תיבות וע"ש בס' מכתב מאלי׳ וכן הוא בכל ס"ת שלנו שכתוב בשתי תיבות:

הכותב. מבואר יותר במס' שבת ד' ק"כ הרי שהיה השם כתוב לו על בשרו ה"ז לא ירחץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטנופת נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליו גמי ויורד וטובל. (פרש"י) [ופרשינן] כדי שלא יעמוד בפני השם ערום. ר' יוסי אומר לעולם יורד וטובל כדרכו ובלבד שלא ישפשף ע"כ וכ"כ הרמב"ם פ"ו מיסודי התורה דטעמא דת"ק הוא דאסור לעמוד בפני השם ערום והא דשרי ר"י מסיק שם בש"ס דפליגי בטבילה בזמנה מצוה או לא. אבל בס"ד דש"ס סבר טעמא דת"ק משום מחיקת השם ור"י שרי הגרמה. ונראה דגמ׳ דהכא ס"ל כס"ד דהתם מדמייתי ליה הכא בדינא מחיקה דלפי המסקנא לא שייך הך דינא הכא:

על קרן הפרה. שהי׳ השם כתוב על קרן הפרה או על כרעי המטה גורר מקום השם וגונזו וכן אם היה שם כתוב על האבן שומט מקום האבן שהשם כתוב עליו וגונזו ושאר הכלי או האבן מותר להשתמש בו וכ"כ הרמב"ן פ' הנ"ל:

שחותך. צ"ל שהותר תפר שלו וכ"ה באגודה:

אחת חוזר ויתפור. יש לפרש הכי אם הותר תפירה פעם אחת מותר לתופרה אע"פ שממעט קצת בגליון שבין יריעה ליריעה אפ"ה מותר אבל אם הותר שלש פעמים שנתמעט הרבה אסור לתופרה וצריך לעשות יריעה מחדש:

המחתך בספרים חדשים מותר. ר"ל אם חתך קצת קלף מיריעה חדשה מותר להשתמש בנותר שעדיין לא חלה עליו קדושת הספר. אבל המחתך בספרים ישנים אסור הגליון להשתמש שחל עליו קדושה. אכן בש"ע א"ח סי׳ שלד פסק דגליונות של ספרים אין מצילין מפני הדליקה משמע דאין בה קדושה ועיין בשו"ת מ"ב שהאריך בזה:

בישנים. כצ"ל בישנים אסור:

ממקק. מה שנאכל ע"י תולעת הנקרא מקק. רש"י במס׳ שבת. בין שהמקק הוא מספרים או מתפילין או ממטפחת המשמשין לספרים טעונין גניזה וכ"ה במס' שבת דף צ':

מעשה. הלכה זו משובשת בכמה טעיות. אבל הגירס׳ הנכונה היא כדאיתא במסכת שבת וז"ל א"ר יוסי מעשה באבא הלפתא שהלך אצל ר"ג ברבי לטבריא ומצאו שהי׳ יושב על שלחנו של יוחנן הנזוף ובידו ספר איוב תרגום והוא קורא בו א"ל זכורני ברבן גמליאל אבי אביך ופרש"י אבי אביו של רבינו הקדוש. שהי׳ עומד ע"ג מעלה בהר הבית והביאו לפניו ספר איוב תרגום ואמר לבנאי שקעהו תחת הנדבך אף הוא צוה עליו וגנזו כו׳ א"ר ב׳ תשובות בדבר חדא טיט בהר הבית מניין ופרש"י הלא בטרכסיד היו בונין חול וסיד מעורבים וטיט לא הוי אלא עפר ומים ועוד וכי מותר לאבדן ביד אלא מניחו במקום התורפה. פרש"י מקום גלוי והפקר. והן מרקיבין מאליהן ע"כ לשון הגמרא. וכ"ה ראוי׳ להיות כאן:

המשאיל ס"ת כו׳. עירוב דברים יש בהלכה זו דמרכיב שני בבות בחדא ואציע גמר׳ דב"מ וממילא יובנו הטעיות שבהלכה זו. וה"ג בגמרא ת"ר השואל ס"ת מחבירו ה"ז לא ישאילנו לאחר פותחו וקורא בו ובלבד שלא ילמוד בו בתחלה ולא יקרא אחר עמו וכן המפקיד ס"ת אצל חבירו גוללו כל שנים עשר חודש פותחו וקורא בו אם בשבילו פתחו אסור סומכוס אומר בחדש שלשים יום ובישן י"ב חודש ראב"י אומר אחד זה ואחד זה י"ב חודש ע"כ הברייתא. ותו אי׳ התם אמר מר השואל ס"ת מחבירו ה"ז לא ישאילנו לאחר מאי אירי׳ ס"ת אפי' כל מילי נמי כו׳ ומשני ס"ת איצטריך ליה מ"ד ניחא לאינש דתעבד מצוה בממוניה קמ"ל. פותחו וקורא בו פשיטא אלא למאי שיילה מני׳ סיפא אצטריכא ליה ובלבד שלא ילמד בו בתחלה וכן המפקיד ס"ת אצל חבירו גוללו כל שנים עשר חודש פותחו וקורא בו מאי עבידת' גביה. פרש"י מאי עבידתא דהאי גבי ס"ת לקרות בו. ותו אם בשבילו פתחו אסור הא אמרת פותחו וקורא בו ה"ק אם כשהוא גוללו פותחו וקורא בו מותר. פרש"י כשהוא גוללו להנאת ס"ת פתחו וקורא בו מותר. אם בשבילו פותחו אסור ע"כ. ומעתה הא דקתני הכא אם יודע לקרות בו קורא הך בבא קאי אמפקיד ר"ל אם בשעה שגוללו לצורך הס"ת כדי שלא יתעפש יוכל לקרות בו מותר. והא דקתני אם בשביל לפתחו צריך להיות אם בשבילו פתחו אסור כנ"ל. והא דקתני בסיפא סומכוס אומר כו'. צריך להיות הכי. סומכוס אומר חדש גוללו כל שלשים יום. לפי שהוא ממהר להתעפש וישן כל י"ב חודש. ראב"י אומר אחד חדש ואחד ישן י"ב חודש:

כל שלמות האמורים כו׳. כל היכא דכתיב שלמה בשיר השירים קאי על הקב"ה וה"פ שיר למי שהשלום שלו חוץ מהנה מטתו שלשלמה שהוא חול דקאי על שלמה המלך עצמו ופרש"י במס' שבועות לפי שהי׳ נבעת מאשמדאי היה לו גבורים סביב למיטתו. והי"א פליגי על הת"ק וסברי הנה מטתו שלשלמה הוא קודש אלא האלף לך שלמה זהו חול ומפרש במס' שבועות דה"פ האלף לך שלמה לדידי' שמותר לעשות בהן אנגריא ומאתים לנוטרים את פריו. לרבנן הניחום ויעסקו בתורה אחד מששה שבהם. רש"י במס׳ שבועות:

כל מלכיא כו׳. כל מקום שנאמר תיבת מלך בדניאל כשדבר עם נבוכדנצר הוא חול וקאי על נבוכדנצר חוץ מפסוק זה אנת מלכא מלך מלכיא כו׳ זהו קודש וקאי על הקב"ה דאילו נבוכדנצר לא הוי קרי ליה דניאל מלך מלכיא. והכי פירושו אנת מלכא אתה נבוכדנצר מלך מלכיא דשמי' זהו הקב"ה מלכותא חסנא ותקיפא ויקרא יהב לך. כך פרש"י בשבועות:

וי"א חלמא לשנאך. מפרש התם בגמרא דאי ס"ד לנבוכדנצר אמר ליה שנאותיה מאן נינהו ישראל מילט קלייט לישראל אע"כ צ"ל נגד הקב"ה אמר מרי וה"ק להקב"ה מרי. חלמא לשנאך החלום שלו יתקיים בשונא של המקום ב"ה והיינו נבוכדנצר וא"כ ס"ל להי"א גם זה קדש. [ובמס׳ שבועות קתני בהדיא הכי וי"א ג"ז קדש מרי חלמא כו']. וכתב הרמב"ם פ"ו מהלכות יסודי התורה הא דקאמר דשלמה ומלכייא הוא קדש ר"ל שהן כשאר כינויין. ומפרש הכ"מ לא לענין שאין נמחקין אלא הן כשאר כינויין לכל דבריהם ונאמר דהוי קודש שאם השביעו בהן את העדים וכפרו העדות הרי אלו חייבין קרבן שבועה עכ"ל הכ"מ: