המקדש את האשה כו׳. הכי איתא ביבמות דף (לט) [מ] ע"ב החולץ ליבמתו הוא אסור באמה ואם אמה וכו׳ וממילא שמעינן בהמקדש את האשה שאסור בכל הני דהא דאסור בחלוצה היינו מדרבנן כמו שאסור בעריות מחמת אשתו וכ״כ הרמב״ם פ״ב מהא״ב אלא שהרמב״ם לא קחשיב רק ששה עריות. וה״ט דלא קחשיב רק הנהו שאסורין עליו עולמית ואין היתר לאיסורם ואחות אשה קחשיב בפני עצמו לפי שיש היתר לאיסורה אבל באמת הם שבעה עריות:

ולעולם אינו פוסל כו׳. להבין הלכה זו צריכין להקדים מ״ש הרמב׳׳ם פרק הנ״ל הלכה י׳ וז״ל עבר ונאף עם אחת משבע נשים אלו בין בזדון בין בשוגג אע״פ שהוא והנואפת במיתת ב״ד או בכרת לא נאסרה אשתו עליו עכ"ל. והוא מגמרא דיבמות דף צה וילפי׳ לה מקרא דכתיב בסוטה ושכב איש אותה שכיבתה אוסרתה ואין שכיבת אחותה אוסרתה. פי׳ אם בא על אחות אשתו אין אשתו אסורה עליו דסד״א דאסורה מק"ו כדאיתא התם מש"ה איצטריך אותה. עוד שם (גבי חמותה) פליגי בית שמאי ובית הלל גבי חמותו דבית שמאי סברי שכיבת חמותו אוסרת אשתו עליו ובית הלל סברי דאינה אוסרה ובמדרש ילקוט דף ר״ה מייתי בשם ספרי וז״ל אותה ולא אחותה אבא חנן אומר משום ר״א אותה ולא חמותה אותה ולא את הערוה ופירש בס׳ זית רענן ולא את הערוה היינו בת אשתו עכ״ל וא״כ ה״פ לעולם אינו פוסל את אשתו על אמה והאי על פירושא בשביל כמו לא יומתו אבות על בנים שפירושו בשביל בנים דהיינו ע״י עדות בנים והכי נמי פירושו בשביל אמה ואחותה ובתה והיינו אם בא על אחות אשתו או על אם אשתו דהיינו חמותו או על בת אשתו דהיינו בתה אפ״ה אינו פוסל את אשתו עליו ומותר עדיין באשתו. והיינו ממש כדאיתא במסכת יבמות. והא דמפרש הכא הנהו תלתא ובאמת קי״ל דע״י כל העריות אינו פוסל את אשתו עליו כדכתבתי לעיל בשם הרמב״ם. נ״ל כיון דהנהו תלתא איתא בהדיא מש״ה נקט הני אבל באמת על ידי כל העריות אין אשתו אסורה עליו:

נתארסה נתגרשה כו׳. הלכה זו כולה מוקשה ונ״ל שחסר כאן בבא אחת. דהנה בפ״ק דיבמות איכא פלוגתא במחזיר גרושתו מן האירוסין דר״י בן כיפר סבר דמותרת לראשון ודוקא מן הנשואין אסורה לחזור לו מדכתיב אשר הוטמאה וחכמים סברי אחת זו ואחת זו אסורה והא דכתיב אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה עכ״ל. ואם כן נ״ל שכצ״ל הכא נתגרשה מבעלה ונתארסה בין באונס בין ברצון אסורה לחזור לו ורבי ישמעאל אומר מן האירוסין מותר שהיה ר״י אומר כו׳. וה״פ נתגרשה מבעלה ונתארסה לשני אסורה לחזור לראשון והיינו כחכמים דאפילו במחזיר גרושתו מן הארוסין אסורה ור"י סבר כר״י בן כיפר דמן האירוסין מותר מדכתיב אשר הוטמאה וכ״ז שלא נבעלה לא קרינן בי׳ אשר הוטמאה כנ״ל ליישב הלכה זו:

כל האסורות איסור ערוה כו׳. מבואר ע״פ גמ׳ דיבמות דף צד ע״ב וז"ל כל העריות שבתורה אין צריכות הימנו גט חוץ מא״א שנשאת על פי ב״ד פרש״י טעמא בא״א שנשאת ע״פ ב״ד דצריכה גט כדאמרינן בפרקין דף פ״ח גזירה שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ואם תצא ממנו בלא גט יאמרו א״א יוצאה בלא גט והדר קתני התם ר״ע מוסיף אף אשת אח ואחות אשה ואמרינן שם האי אשת אח ה"ד כגון שקידש אחיו את האשה והלך למדינת הים ושמע שמת אחיו ועמד ונשא את אשתו דאמרי אינשי הך קמא תנאי הוי בקידושין והאי שפיר נסיב. והאי אחות אשה נמי ה״ד כגון שקדש את אשה והלכה למדינת הים ושמע שמתה עמד ונשא אחותה דאמרי אינשי הך קמייתא תנאי הוי בקדושין והא שפיר נסיב ע״כ. ואם כן יש לומר ברייתא דהכא ס״ל נמי כר״ע וה״פ כל האסורות לו איסור ערוה ובא עליהן כגון שנשא בטעות אינה צריכה ממנו גט לפי שאין קדושין תופסין בהן וכ״ע ידעי דקדושי טעות הן ול״ח שיאמרו א״א יוצאה בלא גט ומש״ה א״צ ממנו גט חוץ מאחות אשתו ואשת אחיו וא״א שהללו צריכות גט לפי שיש להן היתר אחר איסורן והיינו כדפרי׳ באחות אשתו לפי שאם מתה אשתו מותר באחותה או אם נתבטלו הקדזשין שהיו על תנאי מותר באחותה וא״כ אמרי אינשי דשפיר נסיב וקדושיה קדושין ויאמרו א״א יוצאה בלא גט וכן באשת אחיו שאם קידש אחיו אשה ע״ת ולא נתקיים התנאי מותרת לאחיו כדמפרש בגמרא וא״כ נמי איכא למיחש שמא יאמרו כו' וכן בא״א שנשאת ע״פ ב״ד שיש היתר לאיסורה שאם גירשה הראשון מותרת לשני וא״כ כשיבא הבעל הראשון והיא יוצאת משני בלא גט יאמרו הראשון גרשה והשני בהיתר נשאה ויאמרו א״א יוצאה בלא גט ומש״ה צריכה ממנו גט:

כל שהוא בלא יבוא כו׳. ביבמות דף סח איתא להאי מלתא קצת בלשון אחר והכי איתא שם ת״ר בן תשע שנים ויום אחד גר עמוני ומואבי מצרי ואדומי עובד כוכבים נתין חלל ממזר שבאו על כהנת לויה וישראלית פסלן פרש״י אם בת כהן מן התרומה ולויה וישראלית להנשא לכהונה עולמית ע״כ וה״נ ה״פ כל אלו שהן בלא יבוא אם באו על בת ישראל הוולד פסול ופוסל האשה בביאתו:

ובת חלל כשירה. בקדושין דף ע"ז קתני להדיא במתני׳ דבת חלל פסולה לכהונה. אלא גמ׳ דהכא ס״ל כר״י בן דוסתאי דפליג התם ואמר כשם שבני ישראל מקוה טהרה לחללות כך בנות ישראל מקוה טהרה לחללין פרש״י כשם שבני ישראל מקוה טהרה לחללות להכשיר את בתו ממנה לכהונה. כך בנות ישראל מקוה טהרה לחללין להכשיר בתה ממנו לכהונה ויליף לה התם מקרא דכתיב ולא יחלל זרעו בעמיו בעם אחד הוא דמיחל בשני עממים אינו מיחל וע"ש:

כל האסורות לו כו׳. ר״ל אם בא עליהן דרך זנות מותר בקרובותיהן וכ״כ הרמב״ם פ״ב מהא״ב הלכה י״א וז״ל הבועל אשה דרך זנות לא נאסרו עליו קרובותיהן שהן שבע נשים שאמרנו אבל חכמים אסרו על מי שנאף עם אשה לישא אחת משבע קרובותיה עד שתמות. והכי מסקינן ביבמות ר״פ נושאין. וכתב עוד שם הרמב״ם פרק הנ״ל הלכה י״ג הבא על אשה ובתה דרך זנות או אשה ואחותה וכיוצא בהן ה״ז כמי שבא על שתי נשים נכריות שאין נעשין ערות זו לזו אלא בנשואין אבל לא בזנות עכ״ל הרמב״ם:

הבא על א״א מותר בבתה. מבואר ממה שכתבתי בדבור הסמוך והא דנקט לה זימנא אחריתא הא כבר קתני לעיל בכל העריות דדינא הכי ולמה פרט זימנא אחריתא גבי א״א ואפשר דמשום סיפא נקט לה שרצה ללמוד ק״ו שיהא אסור בבת א״א:

מה אשתו שאני מותר בה. כצ"ל מה אשתי שאני מותר בה אסור בבתה כו׳ ר״ל אשתי אני מותר בה אסור בבתה דקי״ל בת אשתו אסורה. א״א שאני אסור בה אינו דין שאהיה אסור בבתה וכ״ה גי׳ הילקוט פרשת אמור וכוונת הק״ו הוא שלא יהא מותר לשום אדם לישא אשה אלא דוקא בת אלמנה או גרושה שמותר גם באמה וכ״כ בס׳ זית רענן לפרש כוונת הקושיא וע״ז השיב לו ר״ג שפיר צא ופרנס לי כה״ג שהוא אסור באלמנה ובגרושה וא״כ אפי׳ בבת אלמנה או גרושה אסור באמה ולפ״ז א׳ אפשר לכ״ג לישא אשה אע״כ דלא ילפינן להאי ק״ו. והקשה בס׳ זית רענן דמאי קושיא מכ״ג דהא אפשר לישא יתומה שאין לה אם וא״כ לא שייך האי ק״ו שאסור באמה ותירץ כיון דכבר נאסרה עליו בחיי האם אסורה לו עולמית. ואין להקשות א״כ בכל אדם נמי נימא הכי דיהא אסור אפי׳ בבת אלמנה וגרושה שהרי קודם שנתגרשה או שנתאלמנה היתה אסורה לו וא״כ יהא אסור בבתה כיון שנאסרה עליו שעה אחת. ויש ליישב דאפשר למצוא שנתאלמנה או נתגרשה אמה כשהיתה מעוברת עם הבת וא"כ לא היתה הבת אסורה עליו אפי׳ שעה אחת. משא״כ בכ״ג שעכ״פ היתה אסורה הבת עליו שעה אחת קודם שמתה אמו:

ד״א אין דנין לעקור כו׳. בס׳ זית רענן פי׳ דה״ק מדין ק״ו אין אנו יכולין לעקור דבר מן התורה שהרי כתיב בכ״ג כי אם בתולה מעמיו יקח אשה ולפי דבריך א"א לישא אשה. אלא דלפי זה קשה מאי ד״א דהיינו תי׳ הראשון דקאמר צא ופרנס לי כה״ג אכן ראיתי במדרש ילקוט ל"ג דבר אחר אלא ה״ג שם צא ופרנס לי כה״ג ואני אפרנס לך כל ישראל אין הדין יוכל לעקור אות אחת מן התורה ולגי׳ זו א״ש ועיין בס׳ מאורי אש פ׳ וישב דרוש נחמד על מאמר בדרך חידוד התלמידים:

ונידהו ר״ג. במדרש ילקוט ל"ג ונידהו ר"ג ובאמת הדבר קשה לאומרו ואמאי נידהו הלא לא שאל רק כתלמיד לפני הרב שרוצה לעשות ק״ו ור״ג השיב לו שא״א לדון ק״ו בענין זה:

כל האסורות כו׳. נראה שט"ס הוא וכצ״ל פסלן מן הכהונה לפי שעשאה זונה והכי איתא במסכת יבמות דף סא וכ״כ בש"ע אה״ע סי׳ ו׳ בכל חייבי כריתות ומיתות ב"ד פסלן מן הכהונה לפי שעשאן זונה:

נדה אע״פ כז׳. ר"ל אם כהן בא על אשתו נדה הוולד כשר להיות מקריב ע״ג המזבח דקי״ל קדושין תופסין בנדה כדאיתא ביבמות דף מט ע״ב וא״כ אין הוולד ממזר וכ״כ בש״ע אה״ע סי׳ ו׳ בבא על הנדה לא עשאה זונה מה״ט כיון דאין הוולד ממזר: [אבל מ״ש כאן עומד ומקריב ע״ג המזבח מקורו ממ״ש ביבמות ס׳ ע״א מאלה אתה עושה חלל וא״א עושה חלל מנדה]:

הנבעלת ממי שאינו איש כו׳ הטעם דקי״ל אין זנות לבהמה וביבמות דף נט ע״ב ילפינן לה מקרא דכתיב לא יבוא אתנן זונה ומחיר כלב כו׳ ותנן אתנן כלב ומחיר זונה מותר דכתיב גם שניהם שנים ולא ארבעה פרש״י אתנן כלב אם אמר לזונה הילך טלה זה והבעלי לכלבי מותר לגבי מזבח ומדשרי אתנן כלב ש״מ אין זנות לבהמה עכ״ל וכן האי מעשה דהכא הובא שם נמי בגמ׳ רק במקום שכתב כאן קוף כתב שם כלב כופרי וע"ש:

אלו הן שניות. כל דיני שניות איתא במסכת יבמות דף כא ע״א אכן בגמ׳ דכאן הובא בקוצר וקשה על המעיין להבין לכן אציגה נא לפני המעיין סוגיא דיבמות ופרש״י ואפרשם אחת לאחת:

אם אביו ואם אמו. פרש״י אמו כתיבא וגזרו רבנן על אם אמו כדי שלא יפגע באמו וגזרו נמי באם אביו משום אם אמו ואע״ג דגזירה לגזירה הוא כדאמר לקמן משום דתרוייהו אימ׳ רבת׳ קרו להו:

ואשת אבי אמו ואשת אבי אביו אשת אבי אביו משום אשת אביו הכתובה ואשת אבי אמו אע״ג לאשת אבי אמו גזרה משום אשת אבי אביו. דתרווייהו אבא רבא קרו להו והלכך חדא הוא:

ואשת בן בנו. היינו כלת בנו דקתני ביבמות והטעם דגזרינן כלת בנו משום כלתו:

ואשת בן בתו. היינו כלת בתו ומפרש בגמ׳ דגזרינן כלת בתו משום כלת בנו כיון דבכלת בנו איכא צד כלת דאורייתא דהיינו משום כלתו:

ואשת אחי אביו מאמו דמן התורה ערות אחי אביך כתיב ואמרי׳ לקמן בפ׳ הבא על יבמתו דבאחי אביו מן האב קמשתעי אבל אם היה אחיו של אביו מן האם שריא וגזרו רבנן עלה משום אשת אחי אביו מן האב:

ואשת אחי אמו מן האב. כגון נפתלי אחי יוכבד מאביה ונשא אשה אסורה לאהרן משום שנייה דאע״ג דאשת אחי אמו לא כתיבא גזרו בה רבנן היכא דהוא אחי אמו מן האב גזירה משום אחי אביו מן האם דהוי נמי שנייה ואיכא צד אב. אבל אם היה נפתלי אחי יוכבד מן האם ולא מן האב מיבעיא לקמן בגמרא אי גזרו בה רבנן עלה או לאו:

בר קפרא מוסיף כו׳. זהו כשיטת הירושלמי דקתני בהדיא הכי בשם בר קפרא אם אבי אביו ואם אבי אמו בכלל שניות אבל כל שאר שניות יש להן הפסק ואינן אסורות רק הנהו דקחשיב הכא ובהנהו תרתי נמי יש להן הפסק אלא שבר קפרא מוסיף בכל אחד דור אחד למעלה והיינו אם אבי אביו אבל אם אבי אבי אביו מותרת. אמנם בבבלי לא ס״ל הכי דאמר רב התם ארבעה נשים יש להן הפסק וכל השארי אסורין עד אברהם וע״ש. אלא גמ׳ דהכא ס״ל כשיטת הירושלמי:

אשת אחי אביו כו׳. לאו מדברי בר קפרא הוא אלא סתמא דגמרא קאמר לה ופשוט הוא אלא משום בתו נקט לה לאשמעי׳ דאשתו אסורה לו אבל בתו של אחי אביו מותרת לו אף שמדברי הרא״ש פ״ב דיבמות נראה שכל זה הוא לשון הירושלמי כבר כתב בספר קרבן נתנאל הא דקתני אשת אחי אביו וכו׳ לאו מירושלמי הוא אלא מפ״ק דמס׳ דרך ארץ והקשה שם על הרא״ש למה הביא תחלה דברי הירושלמי ואח״כ מסכת דרך ארץ דמתחלה הו״ל להביא מסכת ד״א. ועוד שהאמת הוא שלא נמצא כן בירושלמי דיבמות סיפא דהך מילתא אלא הכי איתא שם ב״ק מוסיף אם אבי אביו ואם אבי אמו ותו לא מידי:

אשת חמיו כו׳. בבבלי איתא בהדיא דמותר אפי׳ מדרבנן ולא חיישי׳ למראית העין אבל בירושלמי איתא דאסרו מפני מראית עין דמיחזי כחמותה ותוס' שם בדף כא ע״א הביאו הירושלמי אך קשה לפ״ז היו לחכמים לאסור גם אשת חתנו מה״ט. אמנם הרא״ש כתב בשם בעל הלכות דלשיטת הירושלמי באמת גם באשת חתנו אסור אבל הב״י בא״ע סי׳ ט״ו חולק עליו בזה וע״ש מלתא בטעמא:

ובתה מותרת לו. לכאורה משמע דקאי אבת אשת חמיו דמותרת לו וקשה דהוי אחות אשתו כדאמרינן בגמרא דיבמות [ובפשיטות י״ל דר״ל בתה מאיש אחר ולא מחמיו] וצ״ל דהכא איירי לאחר מיתת אשתו כדאמרינן התם דמה״ט לא קחשיב בת אשת חמיו לאסור דלא פסיקא ליה דהא לאחר מיתת אשתו מותרת לו:

בת חורגו אסורה לו. חורגו היינו בן אשתו ובתו של חורגו אסורה לו וביבמות פריך הש״ס עלה בת חורגו דאורייתא היא דכתיב את בת בנה וא״כ למה קחשיב בהדי שניות ותי׳ הש״ס התם איידי דקבעי למיתנא סיפא ואשת חורגו אומרת לו אני מותרת לך ובתי אסורה לך כו׳ תי׳ זה לא שייך הכא דהא הכא לא קתני בסיפא הכי. ובדוחק יש ליישב דהא עכ״פ קתני הכא ואשתו מותרת לו מש״ה קתני ברישא בתו אסורה לו ולאשמעי׳ אע״ג דבת חורגו אסורה מדאורייתא אפ״ה אשתו מותרת לו ולא גזרו בה רבנן:

וחורגו מותר באשתו ובבתה. גם זה קתני להדיא שם ביבמות:

נושא אדם אשת בן אחיו. ויש להקשות דהא כבר קתני לעיל ואחי אביו מותר באשתו והיינו אשת בן אחיו וא״כ תרתי ל״ל וכן כבר קתני לעיל ואחי אמו מותר באשתו והיינו אשת בן אחותו ול"ל למיתני הכא. ובאמת כן הוא לשון הירושלמי והרא״ש גם הטור סי׳ טו הביאו כולם כלשון הזה ולא ראיתי מי שהעיר בזה. אמנם בש״ע סי׳ טו לא הביא רק סיפא דהכא נושא אדם אשת בן אחיו ואשת בן אחותו:

המחזיר גרושתו משנשאת כו׳. מלתא באפיה נפשיה היא והשתא קתני דיני יבום. והכי איתא ביבמות ר״פ יש מותרות. יש מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן. מותרות ליבמיהן ואסורות לבעליהן. מותרות לאלו ולאלו. ואסורות לאלו ולאלו. אלא בגמרא דהכא לא קחשיב כסדר המשנה דיבמות גם קחשיב הכא מאי דלא קתני במתני׳ וגי׳ דהכא היא מדברי הירושלמי דיבמות אבל יש כאן כמה וכמה טעיות ואפרשם אחת לאחת. המחזיר גרושתו משנשאת צ״ל המחזיר גרושתו משנישאת אסורה לבעל ומותרת ליבם וכ״ה בירושלמי. ובאמת ביבמות דף י״א קתני כמו הכא המחזיר גרושתו משנשאת היא חולצת וצרתה מותרת ליבם. אלא כיון דהכא אתא לאשמעי׳ החילוק שבין בעל ליבם יותר ניחא כגי׳ הירושלמי:

והוא שבא על אחות חלוצתו כו׳. ט״ס הוא וכצ״ל הוא שבא על אחות חלוצתו אסורה לבעל ומותרת ליבם וכ״ה בירושלמי להדיא:

אשת כשר כו׳. נ״ל שעירבוב דברים יש כאן דהא ברישא קתני ב׳ בבות שאסורה לבעל ומותרת ליבם והשתא קחשיב אשת כשר כו׳ דמותרת לבעל ואסורה ליבם. ובסיפא קחשיב אשת פצוע דכא כו׳ שאסורה לבעל ומותרת ליבם לכן נ״ל דכאן צ״ל אשת פצוע דכא כו׳ וא״כ קחשיב כסדר ברישא ג׳ בבות דאסורות לבעל ומותרות ליבם ובסיפא תני ג׳ בבות דמותרות לבעל ואסורות ליבם:

צרת סוטה כו׳. כ"ה בירושלמי והטעם דקי״ל שסוטה היא כמו ערוה ואם כן כשהיו לראובן שתי נשים לאה ורחל ולאה נעשית סוטה ואסורה לראובן ואכתי רחל צרתה מותרת לראובן וכשמת ראובן אסורה רחל לייבם לשמעון כיון שהיתה צרת סוטה הוי כמו צרת ערוה וקי״ל דכל העריות פוטרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום נמצא השתא דצרת סוטה מותרת לבעלה ואסורה ליבה:

ואחיו שבא על אחות כו׳. ט״ס הוא וכצ״ל ואחיו שבא על אחות גרושתו או על אחות חלוצתו מותרת לבעל ואסורה ליבם וכ״ה בירושלמי ר״פ יש מותרות וה״פ כגון ראובן נשא אחות גרושתו או אחות חלוצתו של שמעון אחיו שהיא מותרת לראובן ואח״כ מת ראובן ונטלה אשתו לפני שמעון אחיו אסורה לשמעון דהא לשמעון הוה אחות גרושתו או אחות חלוצתו וא״כ מותרת לבעל ואסורה ליבם:

בעל אשתו של פצוע דכא כז׳. תיבת בעל מיותר וכצ״ל אשתו של פצוע דכא ויש לו אח כשר כו׳ וכבר כתבתי לעיל דבבא זו שייך בתר בבא שנייה דקחשיב האסורות לבעל ומותרת ליבם ובבא דלעיל שייך הכא וכצ״ל הכא אשתו של כשר ויש לו אח פצוע דכא מותרת לבעל ואסורה ליבם ואח״כ קחשיב תלתא בבי האסורות לזה ולזה והיינו סוטה וחלוצה ואשת פצוע דכא שיש לו אח פצוע דכא בכל הני אסור לזה ולזה והטעם דכבר כתבתי לעיל דסוטה הוה כמו ערוה ומש״ה אסורה לזה ולזה וכן חלוצה אסורה על כל האחין:

הגיורת והשבויה והמשוחררת. דכל אלו הם בחזקת שנבעלו מש״ה פסולין לכהונה:

ואלמנת עיסה. היינו משפחה אחת שנתערב בה ספק חלל כל אחד מבני המשפחה ספק אם הוא אותו שנתערב בהן אם לאו ואשה שנשאת לאחד מבני אותה משפחה ומת בעלה היא קרויה אלמנת עיסה שכמו שהעיסה נלושה ומעורבת כך זאת האשה היא מעורבת בספיקות ספק אם בעלה הוא אותו ספק חלל ואפי׳ אם הוא שמא אינו חלל לפי האמת כן פי׳ הר״ע מברטנורה בפ״ח דעדיות וע׳ ברש״י בכתובות דף יד ואע״ג דבמתני׳ דעדיות קתני דאלמנת עיסה כשירה לכהונה היינו לדעת ר׳ יהושע אבל ר״ג ס״ל דפסולה לכהונה ועיין בתוס׳ כתובות דף י”ד:

נשאו לישראל בנותיהן כשירות לכהונה. בקידושין דף עז קאמר ר"י בן דוסתאי גבי חלל הכי דבת חללה שנשאת לישראל כשירה לכהונה דס״ל בנות ישראל מקוה טהרה לחללין אבל באמת לא קי"ל הכי אלא כסתם מתני׳ דקידושין דבת חלל פסולה לכהונה וא"כ צ״ל הא דתני הכא נשאו לישראל בנותיהן כשירות לכהונה אתיא דוקא כר"י ב״ד [דבריו תמוהין מאד וע׳ בקדושין שם]:

הבא על השפחה. לאו דוקא שפחה אלא אף בבא על אשת עובד כוכבים נמי חייב על כל הי״ד לאוין דקחשיב וע׳ ברש"י במסכת סנהדרין דף פ"ב:

משום לא תזרע כרמך כלאים. ר״ל שמערב זרע כשר בזרע פסול והוי כמו כלאים וכן הטעם בלא תחרוש בשור וחמור וגבי לא תלבש שעטנו דבכל אלו מערב שני מינין ביחד ה״נ בבא על השפחה ועובדת כוכבים מערב זרע כשר בזרע פסול:

ומשום לא תרצח. מבואר בילקוט פ׳ נשא דף רה שהנואף נכנס ע"מ שאם נתפס או יהרוג או יהרג:

ומשום לא תגנוב. גם זה מפרש בילקוט וז"ל לא תגנוב שהוא גונב מקור חבירו וכה״א מים גנובים ימתקו:

ולא תענה. שמעידה עדות שקר ואומרת ממך אני מעוברת:

ולא תחמוד. ז״ל הילקוט הפסוק כולו מגיד שהנואף חומד אשת חבירו וחומד כל אשר לו כו׳ וע"ש:

משום אשת אב משום אשת אח. הכי איתא במ"י פ׳ כי תצא דף רצב ופי׳ בזית רענן הטעם משום כשהולד גדול ומתגייר אינו יודע שהוא אביו ולפעמים נושא אשת אביו או אשת אחיו ואע"ג דלפי האמת לא מקרי אביו ואחיו דקי"ל בנך הבא מישראלית קרוי בנך אבל בנך הבא מעובדת כוכבים אינו קרוי בנך אלא בנה. אפשר לומר דרבנן גזרו עליו וכן בכל הנהו לאוין דקחשיב עד הכא כולהו אסמכתא נינהו ומדרבנן. והא דלא קאמר ג״כ משום אחותו י"ל דס״ל כמ"ד בן נח מותר באחותו לכן גבי גר לא גזרו רבנן ע׳ בסנהדרין דף נ"ח עכ״ל הזית רענן:

משום שפחה כו׳. בסנהדרין דף פ"ב איתא הבא על העובדת כוכבים חייב עליה משום נשג״ז נדה שפחה עובדת כוכבים זונה פרש"י אף שדם עובדת כוכבים כדם בהמה מ"מ מיאוס וחילול לקדושת השם הוא. שפחה שהיא כשפחה אצלו. עובדת כוכבים. לא תתחתן בם. והא דקתני הכא דחייב בכל הני לאוין לאו דלוקין עליהן אלא שנענש עליו וכן פרש"י שם להדיא חייב עליה כלומר נענשו בה משום כל אלו:

ער בחכמים ועונה בתלמידים. דכתיב במלאכי ב' יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה מאהלי יעקב ומגיש מנחה לה׳ צבאות ודרשינן במס׳ סנהדרין אם ת"ח הוא לא יהיה לו ער פי׳ חריף בחכמים ועונה בתלמידים ואם כהן הוא לא יהיה לו בן מגיש מנחה לה׳ צבאות. והא דקתני הכא כרת בידי שמים היינו מהאי קרא דיכרת ה׳ וע׳ בסנהדרין ובמסכת שבת:

והנושא אשה שאינה הוגנת כו׳. יש כאן טעות וחסרון והכי איתא במס׳ קדושין דף ע והנושא אשה שאינה הוגנת אליהו כופתו והקב״ה רוצעו פרש"י מלקהו תנא ועל כולם אליהו כותב והקב"ה חותם אוי לו לפוסל את זרעו ופוגם את משפחתו ולנושא אשה שאינה הוגנת לו אליהו כופתו והקב"ה רוצעו:

וכל הפוסל פסול. פרש"י כל הפוסל מגדף תמיד את המשפחות הוא עצמו פסול ואינו מדבר בשבחה לעולם. אין דרכו של פסול לדבר בשבח הבריות לעולם:

שלא תמעול בשבועות. במסכת נדרים דף כ כתב הר"ן דשבועות חמירא טפי דכתיב בהו לא ינקה:

ואל תתארח כו׳. חסר כאן בבא אחת וה"ג בנדרים אל תהי רגיל אצל ע"ה שסופך להאכילך טבלים ואל תהי רגיל אצל כהן ע"ה שסופך להאכילך תרומה והר״ן גרס תרומה טמאה וכתב דמש"ה נקט תרומה טמאה להזהיר אפי׳ כהן שלא יהא רגיל אצל כהן ע׳׳ה:

הכרת פניהם. היינו עזות שניכר בפנים וע׳ מזה במסכת כלה:

ובעבור תהיה כו׳. כתב הר"ן על פניכם משמע בושת פנים וכתיב בתריה לבלתי תחטאו: