אבל כל זמן כו׳. בריש פרק מי שמתו מסיק הש"ס דלאו דוקא מוטל לפניו אלא כיון דמוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי:

ואם רצה כו׳. הכי איתא בירושלמי דברכות וע"ש בתוס׳ ר"פ מי שמתו והב"י באו"ח סי׳ ע"א האריך בדין זה ותמיהא לי שהביא כמה ראיות שאין רשאי להחמיר על עצמו ולמה לא הביא מברייתא דהכא:

ומהו אומר כו׳. במס׳ ברכות דף י"ט איתא אמר אביי לא מבעיא ליה לאינש למימר הכי משום אל יפתח אדם פיו לשטן:

אבל אוכל אצל חבירו. היינו במי שמתו מוטל לפניו והכי איתא בהדיא בר"פ מ"ש מי שמתו מוטל לפניו אוכל בבית אחר כו׳:

וא"א לו ברך. ובגמ׳ גרסי׳ ואינו מברך והיא היא והיינו שאינו מברך ברכת המוציא ועיין בתוס׳ במ"ק דף כ"ג שהאריכו בזה אבל לגי' דהכא לק"מ קושייתם שם:

ר"ג אומר אבל כו׳. ובברכות ובמ"ק גרסי׳ רשב"ג אומר מתוך שנתחייב באלו נתחייב בכולן ומפרש ר׳ יוחנן תשמיש המטה א"ב דלת"ק אסור בתשמיש המטה דדבר שבצנעה נוהג ורשב"ג מתיר אפי׳ תשמיש המטה. והיינו דקתני הכא אבל בשבת כאילו אינו אבל ר"ל דמותר אפילו בתשמיש המטה:

אין מוציאין כו׳. פרש"י בברכות דף י"ט לפי שאם מוציאין סמוך לק"ש יבטלו מק"ש והכי איתא נמי בירושלמי כדי שיקראו ויתפללו:

הוציאו סבלי המטה. הלשון מגומגם גס חסר כאן בבא אחת. אבל מצאתי הלכה זו יותר מבוארת בס׳ תה"א לרמב"ן ז"ל וז"ל תניא באבל הוציאו סבלי המטה וחלופיהן וחילופי חילופיהן שלפני המטה צורך בהן פטורין מן הק"ש ואסורין בנעילת הסנדל את שלאחר המטה שאין למטה צורך בהן חייבין בק"ש ומותרין בנעילת הסנדל. והטעם שנושאי המטה אסורין בנעילת הסנדל כתב בטור יו"ד סי׳ שנ"ח בשם ירושלמי הכתפים אסורין בנעילת הסנדל שמא יפסוק סנדלו של אחד מהן ונמצאו מעכב מן המצוה:

מן התפלה ומן התפלין. ובר"פ מי שמתו גרסי׳ פטור מן התפלה ופרש"י הטעם דלאו דאוריית׳ היא וכ"כ בתוס׳ שם אבל בתפלין הוי הדין כמו בק"ש:

אם יכולין להתחיל כו׳. מכאן עד ואח"כ עומדים בשורה כל הענין נדפס משובש ובמתני׳ דברכות גרסי׳ הכי אם יכולין להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה יתחילו ואם לאו לא יתחילו. והרמב"ן במ׳ תה"א דף ל"ג ע"ד הביא הלכה זאת כצורתה כמ"ש כאן ולא הרגיש כלל שהלשון משמע להיפוך כלשון הש"ס וכשבא לפרש הלכה זו פירשה כפשטא דשמעתין וא"כ נראה להדיא שט"ס יש כאן וצ"ל כמ"ש בגמ' דברכות וכתב הב"י בשם הרמב"ם הא דאמרי׳ ואם לאו לא יתחילו אלא מנחמין תחילה היינו כשיש שהות אח"כ לקרות. אמנם מדברי התוי"ט פ' מ"ש משמע דאפי׳ באין שהות מותר דניחום אבלים הוא מצוה דאורייתא והעוסק במצוה פטור מן המצוה:

שורה הפנימית כו׳. מלתא באנפי׳ נפשיה היא וה"ק כשעומדין בשורה לנחם האבל הפנימית פטורה ומפרש מהו פנימית הרואה פני אבלים והכי איתא במתני׳ דברכות ובגמ׳ דף י"ח פלוגתא דת"ק ור"י:

לשם כבוד. כצ"ל לשם כבוד חייבין ובגמ׳ גרסי׳ הבאים מחמת עצמן חייבין ופרש"י שלא באו לשם אבל אלא לראות המאורע חייבין והיינו לשם כבוד דקתני הכא והכי איתא נמי בירושלמי דברכות:

ירדו לפסגן. ובירושלמי גרסי׳ ירדו להספד ופי׳ המפרש מקום מיוחד היה להם שהיו מספידין ואפשר שהיה נקרא פסגן:

הרואים פנים. ר"ל פני ההספד שפניהם להספד אפי' לא באו אלא לכבוד פטורים ושאין רואין פנים חייבין כצ"ל ולא גרסי׳ הכא פני אבל:

ומזמנין. כצ"ל ומנחמין ופוטרין את הרבים ועיין ברא"ש פ׳ א"מ סי׳ נ"ה והרמב"ן בדף ל"ח ע"ד כתב בהדיא כמ"ש בשם אבל רבתי:

מכסה את הראש. לפי שאבל חייב בעטיפת הראש ובפ׳ א"מ דף ט׳׳ו ילפינן לה מקרא:

מגלה את ראשו ופוטרן. וכתב הטור סי׳ שפ"ו הטעם שמגלה ראשו מפני כבוד העם:

חכם או ת"ח כו׳. כל הלכה זו הביא הטור בסי׳ שפ"ד ומפרש הטור הא דקתני רצה מדבר ע"י עצמו היינו כשמשיבן בשטעו אם רצה מדבר ע"י עצמו או ע"י אחר:

ביד רבי. הרא"ש גרס מעשה בבתו של רבי בבית שערים והיה דורש כל היום. ואפשר לומר דכל הנהו תנאי לא פליגי מידי אלא מ"ד דמותר לדרוש כל היום מיירי ברבים צריכין לו ומאן דאסר מיירי באין רבים צריכין לו וכ"כ הטור סי׳ שפ"ד לחלק בהכי ע"ש ואח"כ מצאתי בס׳ תה"א בדף נ"ט ע"ב שהביא הלכה זו וכתב בהדיא כמ"ש דסיפא מיירי ברבים צריכין לו ואפילו בהלכות אחרות דורש ורישא דקתני אינו שואל אבל משיב בהלכות אבלים וכן בכל אדם עכ"ל:

רש"א בראשונה ובשניה כו׳. ר"ל בראשונה ובשניה אינו צריך לומר שאינו נכנס לבהכ"נ שהרי אחרים באין אצלו לנחמו. ובגמ׳ דמו"ק דף כ"ג איתא בהדיא הכי בשם ר"י לא הוצרכו לומר שבת ראשונה לא יצא מפתח ביתו שהרי הכל נכנסין לביתו לנחמו ופרש"י שודאי לא יצא מפתח ביתו אלא שניה אינו יוצא מפתח ביתו שלישית יוצא ואינו יושב במקומו כו׳ עכ"ל. ונראה דהכי צ"ל נמי הכא רש"א בראשונה אחרים באין אצלו ומנחמו אלא שניה היא כראשונה ר"ל שאינו יוצא מפתח ביתו שלישית היא כשניה שיוצא ואינו יושב במקומו רביעית [היא כשלישית] יושב במקומו ואינו מדבר חמישית שוה לכל אדם. אבל הא דקתני הכא בראשונה ובשניה אחרים באים לנחמו א"א להעמידה דהא בשניה אין אחרים באים אצלו לנחמו אלא וודאי דכצ"ל כמ"ש וזהו מסכים לגירסת הש"ס:

ר"מ אומר בראשונה כו׳. ר"מ פליג אר"ש בשלישית וברביעית דלר"ש בשלישית אינו יושב במקומו ולר"מ יושב במקומו ופליג נמי ברביעית דלר"ש אינו מדבר ולר"מ שוה לכל אדם ברביעית אמנם בגמ׳ לא הוזכר כלל דעת ר"מ ומצאתי בירושלמי דמ"ק ממש כמ"ש וע"ש:

חכם שמת כו׳. מכאן עד סוף הלכה זו יש איזה טעיות. אכן הגי׳ יותר נכונה במ"ק דף כ"ב וז"ל ת"ר חכם שמת בית מדרשו בטל פרש"י אותן שרגילין ללמוד תורה מפיו. אב"ד שמת כל בתי מדרשות שבעירו בטילין ונכנסין לבהכ"נ ומשנין את מקומן כו׳ נשיא שמת כל בתי מדרשות בטילין ובני הכנסת נכנסין לבית הכנסת וקורין שבעה ויוצאין פרש"׳ וקורין שבעה בס"ת דאין מתפללין יחד בבית הכנסת אלא כל אהד מתפלל בביתו ר"י בן קרחה אומר לא שילכו ויטיילו בשוק אלא יושבין ודומין כו׳ עכ"ל הגמ׳ וכצ"ל כאן:

צריך לשאול. אם צריך לשאול שום דבר מתחילין בהלכות אבלים וחותמים בהלכות אבלים:

רחב"ג אומר. כצ"ל אמרו עליו על רחב"ג שהיה אומר הגדה בבית האבל וכ"ה במ"ק דף כ"ג ונראה דדוקא בשבת מתיר רחב"ג לומר הגדה בבית האבל וכן מוכח מדברי הב"י בסי׳ שד"מ על הא דכתב הרמב"ן שאין אומרים הגדה בבית האבל אפי׳ בשבת וכתב הב"י והיינו כת"ק דרחב"ג משמע דרחב"ג אינו מתיר רק בשבת:

נותנין שלום. ר"ל בשבת היו נותנין שלום לאבלים בכניסתם וביציאתם וכ"ה בירושלמי ונראה דמזה הוי ראיה לדברי רחב"ג דמתיר לומר הגדה בשבת לפי שאין אבל בשבת: