עיר שמתו בה שני מתים כו׳. חסר כאן בבא א׳ ומצאתי הלכה זו בתה"א להרמב"ן ז"ל דף ל"ד ע"ד בזה הלשון עיר שמתו בה שני מתים מוציאין את הראשון ואח"כ מוציאין את השני. אם היו מלינין הראשון מוציאין את השני מפני שאמרו כל המלין את מתו ה"ז מנוולו עכ"ל. פי׳ אם היו מלינין הראשון לכבודו כגון להביא ארון ותכריכין כדקתני לקמן דבענין זה מותר להלין מתו משו"ה מוציאין השני תחלה וכ"כ הטור סי׳ שנ"ד בשס אבל רבתי וכצ"ל הכא כמ׳׳ש:

שניהם ע"ה מוציאין את הראשון. היינו אותו שמת ראשון מוציאין תחלה:

ואין מניחין את האשה כו׳. מתני׳ במ"ק דף כ"ז אין מניחין המטה ברחוב. פי׳ בחולו של מועד שלא להרגיל את ההספד ולא של נשים לעולם מפני הכבוד. פרש"י לפי ששופעת זיבה. והיינו קרובה לניוול דקתני הכא וכ"כ הטור סי׳ שנ"ה:

בחבר עיר. כלשון הזה הביא הטור סי׳ שנ"ה והרבה פירושים נאמרו בפירוש חבר עיר והנכון לדעתי מה שכתב הפרישה שם וז"ל בערוך ערך חבר מביא כמה מקומות שכתב שם חבר עיר ופי׳ שהוא גדול בעיר אשר יועדו אליו כל הזקנים שנאמר כל אלה חברו כו׳. פי׳ אחר ציבור מקום שמחברין בני העיר להתפלל בו ע"כ וע"ד זה יש לפרש כאן שהיה מנהגן לברך ברחובה של עיר כדלקמן סימן שע"ו וקורין אותה חבר עיר לפי שע"י גדול העיר נתקבצו כולם במקום שהוא עומד שם לפי שכולם נגררים אחריו ולכן קורין הקיבוץ ע"י עכ"ל. והשתא קאמר הכא שאין עולין בחבר עיר על האשה שאין כבוד לגדול העיר לעלות בשביל האשה וכ"פ הש"ך שם וכתב הט"ז אבל פשיטא שכל שארי דברים עושין לאשה כמו לאיש:

רי"א אם יש לה בנים קטנים. כצ"ל אם יש לה בנים קטנים עולין בחבר עיר על האשה. אכן הרמב"ן הביא הלכה זו ולא הביא דברי ר׳ יהודה אלא בסיפא גבי הבראה. אבל נראה דלק"מ על גי׳ דהכא כיון דעיקר טעמא הוא שאין כבודו של גדול לעלות בשביל אשה אבל ביש לה בנים קטנים לא שייך טעם זה וכן נראה מדברי המרדכי הביאו הב"י סי׳ שע"ח וז"ל וכתב עוד שם דטעמא דאין מברין על האשה משום הרגל עבירה וכן מהאי טעמא לאחר שנקבר המת שרגילין ללוות האבל לביתו היכא דליכא אבילים אלא נשים אין ללוותם עכ"ל משמע דוקא כשאין שם אלא נשים לבד אבל ביש שם בנים קטנים מותר והיינו כדעת ר"י דהכא. וצ"ל דס"ל למרדכי דר"י לא פליג על הת"ק אלא לפרושי דברי ת"ק אתא וכמ"ש הב"י בסי׳ שע"ח גבי הבראה דאל"כ הא קי"ל הלכתא כת"ק:

ואין מברין על האשה. כתב הרא"ש דוקא אנשים אין מברין מפני הרגל עבירה אבל פשיטא שהנשים מברין אותה וכ"כ הב"י בשמו סי׳ שע"ח:

רי"א אם יש לה בנים קטנים מברין עמהן. כתב הב"י דר"י לא פליג אלא לפרש מלתא דת"ק אבל המרדכי כתב דר"י פליג ואין כן ההלכה. וכן נראה מדברי הש"ע דס"ל דר"י פליג מדלא הביא החילוק של בנים קטנים אע"כ דס"ל דר"י פליג את"ק והלכה כת"ק:

אע"פ שאמרו אין מנחמין כו׳. הרמב"ן בתה"א דף ל"ד הביא ברייתא זו וגרס ואין מנחמין שני אבלים כאחת וכ"כ הטור סי' שנ"ד וכתב הב"י וז"ל נראה דהיינו לומר דמשום שהיה נראה שינחמו לב׳ אבלים אלו כאחד קמ"ל דלא אא"כ כבודן שוה אבל אם אין כבודן שוה מנחמין את זה וחוזרין ומנחמין את חבירו או יחלקו לשני כתות כת זו מנחמת לזה וכת שניה לשני עכ"ל. והפרישה כתב ליישב גי׳ דהכא דגרס אע"פ שאין מנחמין כו׳ וז"ל הפרישה והכי פי׳ אע"פ שאין מנחמין שני אבלים כאחד אא"כ אין כבודן וקילוסן שוה מ"מ אמרינן שאין מוציאין שניהם כאחד אלא זא"ז ואח"כ אם קילוסן וכבודן שוה מנחמין שניהם כאחד ואם אינן שוה מנחמין זא"ז או יחלקו לשני כתות עכ"ל בסי׳ שנ"ד:

משום איבה. שלא יאמר כל אחד אני הולך לקלס לזו ואתה תלך זו וא"כ יהא איבה משו"ה אין מוליכין שתי כלות בעיר אחת ונראה דרשב"א לא פליג אלא בכלה לפי שאפשר לכנוס אחת היום לחופה ואחת למחר אבל בשני הספידין לא פליג רשב"א:

שהיו מקלסין ובאין. פי׳ שהיו פוגעין זה בזה ונקט לישנא דקילוס משום כלה ובמסכת כתובות דף י"ז ע"א איתא בהדיא הכי. ח"ר מעבירין המת מלפני הכלה פרש"י כשכלה יוצאה מבית אביה לבית חתנותה ונושאי מת יוצאין ובזו ובזו אוכלסין הרבה ואין רוצין להתערב מעבירין את המת דרך אחרת. וכ"כ הטור סי׳ ש"ס וכתב עוד שם וה"ה נמי להקדים שאם אין בעיר כדי לזה וכדי לזה מקדימין ומכניסין הכלה לחופה ואח"כ קוברין המת והקשה הרמב"ן הביאו הב"י בסי׳ ש׳׳ס וז׳׳ל ואי קשיא לי הא דתניא באבל רבתי (והוא לקמן פרק י"ב) בית האבל ובית המשתה בית האבל קודם ההיא לאו בשעת הכנסת כלה לחופה אלא כל ז׳ דהבראת האבל קודם לאכילת בית כמשתה וע"ש בב"י שהביא יותר מדברי הרמב"ן ז"ל:

אגריפס המלך כו'. בכתובות דף י"ז הקשו בגמרא ע׳׳ז מדקתני ושבחוהו חכמים אלמא דשפיר עביד והא א"ר אשי אפי' למ"ד נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול דאמר מר שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך ומשני הש"ס פרשת דרכים הוי פרש"י ולא ניכר שעבר מלפניה אלא כאילו הוא צריך לפנות לאותו הדרך:

אין מבטלין ת"ת כו׳. במסכת כתובות דף י"ז איתא להיפוך ת"ר מבטלין ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה. אבל באמת לק"מ דהא איתא שם בד"א כשאין עמו כל צרכו אבל יש עמו כ"צ אין מבטלין וא"כ י"ל דהכא מיירי בשיש עמו כ"צ ומש"ה אין מבטלין ועפ"ז י׳׳ל דאבא שאול ל"פ את"ק אלא הא דאמר אבא שאול המעשה קודם לתלמוד מייד בשאין עמה כ"צ. וכ"נ להדיא מדברי הטור סי׳ שס׳׳א שהביא לשון הירושלמי וז"ל ר׳ אבהו שלח לר׳ חנניא בריה לטבריא. פי׳ ללמוד אמרו לו גומל חסד הוא פי׳ שגומל חסד למתים ללוותם. שלח לו המבלי אין קברים בקסרין שלחתיך לטבריא נמנו וגמרו בעליית בית ארם בלוד התלמוד קודם למעשה רבנן דקיסרן אמרין הד"ד כשיש שם מי שעשה מעשה אבל אין שם מי שעשה מעשה המעשה קודם לתלמוד וכתב הטור והיינו מה שמחלק בגמרא דידן בין אם יש שם כ"צ או לא עכ"ל:

מקרובי בעלה. משמע דאפי׳ על שאר קרובי בעלה נמי חייבת לנהוג אבילות ובמ"ק איתא בהדיא גבי מיהו שמת חמיו וחמותו לא אמרו אלא חמיו וחמותו אבל על שאר קרובי אשתו אינו נוהג עמה אבילות. מיהו זה יש ליישב כמ"ש הרמב"ן בספר תה"א דף מ"ו ע"א דדוקא מפני כבוד אשתו אינו נוהג אלא בחמיו וחמותו אבל מסגי כבוד בעלה חייבת להתאבל על כל קרובי בעלה וע"ש שהוכיח כן מל׳ הש"ס אע"ג דגבי אשתו קתני נמי חמיה או חמותה איידי דתני גבי דידיה חמיו וחמותו דהוי דוקא קתני נמי גבי דידה חמיה וחמותה וא"כ לק"מ הכא על הרישא דברייתא אלא בסיפא קשיא דקתני הכא אף הוא שמת חמיו או א׳ מקרובי אשתו וזהו ודאי נגד סוגית הש"ס דמ"ק. מיהו גם בזה לק"מ די"ל בסיפא כמ"ש הרמב"ן שם וז"ל ברישא דוקא קתני דבכל קרובי בעלה נוהגת עמו אבילות וסיפא דקתני קרובי אשתו לומר דבכל קרובים שלה אינו כופה וכי קתני נוהג עמה כדרך שהיא נוהגת עמו אמת חמיו בלבד ולצדדין קתני עכ"ל וסיים שם הרמב"ן ותהא זאת הברייתא סיוע לדעת המחמירין באבלות אשה על קרובים שלו וכ"מ מירושלמי וע"ש יותר ובטור סי׳ שע"ד [ועי׳ בהגר"א יו"ד סי׳ שע"ד ס׳׳ק ז׳]. ועפ"ז אין כאן סתירה מברייתא זו על סוגיא דמ"ק שהבאתי:

כיבוד הבית כו׳. הכי איתא במ"ק דף כ"ז ת"ר מכבדין ומרביצין בבית האבל ומדיחין קערות וכוסות וצלוחית וקיתונית בבית האבל:

דרגש המקפת. לשון המקפת לא מצאתי לא בגמ׳ ולא בפוסקים אלא הכי איתא במ"ק דף כ"ז דרגש א"צ לכפותו אלא זוקפו רשב"ג אומר מתיר את קרביטיו והוא נופל מאליו ופי׳ הטור סי׳ שפ"ז דרגש היא מטה שאינה סרוגה בחבלים אלא של עור שקושרין אותה ברצועות בארוכות המטה א"צ כפייה אלא מתיר הרצועות שהעור קשור בהן והוא נופל לארץ. ונראה הא דקתני דרגש המקפח פירושו שמוקף ברצועות כמ"ש הטור ויותר נראה שט"ס הוא וכצ"ל דרגש נזקפת ואינה נכפפת [וכ"ה בירושלמי פ"ג דברכות ופ"ג דמ"ק]:

קלמנטרין שלה. היינו קרביעין דקאמר רשב׳׳ג בגמרא:

היו חמשה בתים כו׳. לאו אחמשה אחין קאי דא"כ היינו הך אלא מלתא באפי׳ נפשיה היא מי שהוא אבל ויש לו חמשה בתים וכצ"ל היו לו חמשה בתים בזמן שמשתמש בכולן כופה בתוך כולן ואם לאו אינו כופה אלא בבית שמשתמש בו בלבד וכ"כ הטור סימן שפ"ז וכ"מ שם דלאו אחמשה אחין קאי דעור מביא תחלה היו לו ה׳ בתים ואח"כ מביא הדין של ה' אחין:

הדר באכסניא כו׳. כלשון הזה כתב הרא"ש והטור ולא ראיתי בשום פוסק טעם על זה ונ׳׳ל ע"ס מה דאיתא בירושלמי והביאו הטור פונדק אינו כופה שלא יאמרו חרש הוא פי׳ מכשף ופונדק היינו מקום שרבים באים שם ואכסניא היינו מקום שאין שם אלא אורח א' ועשו"ה כשלבו גס בו וא"כ לא חיישי שיאמר עליו חרש הוא משו"ה כופה אבל כשאין לבו גס בו חיישי שיאמרו חרש הוא ומשו"ה אינו כופה כמו בפונדק:

אם יכיל לעשאן כו'. האי עשאן פירושו לשון כפיי' אם יכוג לכופה לאחרים שיתרצו בכך להיות כופה חייב לכפות כו' אבל קשה דהיינו פונדק אכן כיון דלא תני הכא פונדק נקט האי דינא. ובטור שהביא פונדק לא הביא הך דינא כיון דתרוייהו חדא היא:

כופה אדם כו׳. כל זה הביא הרמב"ן והטור והטעם כתב הטור וז"ל שאין טעם הכפייה כדי שיצטער שנאמר שאם ישן על הארץ או ע"ג המטה או על חבלי המטה בלא מצע והיא זקופה שיצא אלא טעמא כדקתני בר קפרא דמות דיוקני נתתי בכם ובעונותיכם הנתים יהפכו הכל מטותיהן עליה הלכך אם מצטער עצמו וישן ע"ג קרקע והמטה היא זקופה לא יצא אבל אם הפכה אע"פ שאינו ישן עליה יצא עכ"ל:

הישן ע"ג ספסל כו׳. ט"ס הוא וכצ"ל הישן ע׳ג המטה ע"ג אודיינא חייב בכפיית המטה וכ"ה במ׳׳ק דף כ"א ודף כ"ז. ופירושו שישן ע"ג חבלי המטה ואודיינא פרש"י היא מכתשת גדולה והרא"ש פי׳ כיסוי הבור לא יצא וחייב בכפיית המטה כדלעיל אלא ברישא אשמעי׳ אם המטה כפופה מותר לישן עליה אפי׳ אם היה גבוה מן הארץ או שיש מצעות על המטה ובסיפא אשמעי׳ אם המטה אינה כפופה אפי' אם הוא שוכב ע׳׳ג קרקע או בשום ענין של צער אינו יוצא:

אינו כופה את המטה ואינו יושב על הספסל. פי׳ שאינו רוצה לישב ע"ג הספסל וגם אינו רוצה לכפות המטה אין שומעין לו. והרמב"ן גורס הכי אינו כופה את המטה (אלא יושב) [והריני ישן] ע"ג הספסל אין שומעין לו:

פעמים ו׳ כו'. כדמפרש ואזיל מת בין השמשות ששה. לאו דוקא אלא סמוך לבהשמ"ש ונקבר באותו יום וכבר נהג אבילות קצת מן היום וכשבא לביתו כבר הוא לילה וא"כ כל יום הראשון של אבילות לא נהג כפיית המטה ואינו רק ששה ימים. אבל קשה לי האיך תלי׳ בבה"ש דהא כל אבילות אינו נוהג כפיית המטה רק ו׳ ימים [וכ"מ מדקתני ולא יותר] כיון דבשבת אינו חייב בכפיית המטה כדאיתא במ"ק דף כ"ז וכ"כ הטור סי׳ ת׳ ואין ז"י בלא שבת וא"כ אינו נוהג כפיית המטה רק ששה ימים. וביותר קשה דקתני בסיפא י"ט לאחר שבת כפיית המטה ארבעה ת"ל דאינו נוהג כלל כפיית המטה דהא הרגל מבטל שבעה כדאיתא במ"ק דף כ"ד קבר מתו שעה אחת קודם לרגל בטלה ממנו גזירת שבעה והכי קי"ל בשו"ע א"ח וי׳׳ד ומיהו זה יש ליישב דבמתני' דמ"ק תנן הקובר מתו ג"י קודם לרגל בעלה ממנו גזירת שבעה וכן קתני לעיל פ"ז ממס' זו וכבר כתבתי לעיל הכל באריכות וא"כ י"ל דהך ברייתא ס"ל נמי דבעי׳ ג"י קודם לרגל ומשו"ה אם מת ע"ש בה"ש וביום א׳ הוא יו"ט לא עברו רק ב"י מהאבילות ולא בטלו גזירת שבעה יחייב לנהוג אבילות ד"י אחר יו"ט ומשו"ה כפיית המטה ד׳ אבל קושיא ראשונה במ"ע. ונ"ל שכצ"ל הא כיצד כדרכו ששה מת בה"ש של ע"ש ה׳ וה"ה בשאר בה"ש אלא משום סיפא דיו"ט לאחר שבת נקט בה"ש של ע"ש כנלע"ד ליישב ולא ראיתי בשום פוסק שהביא הלכה זו:

אמר כפה את המטות. כצ"ל אמר להם ר"א יכפו את המטות וכ"ה בגמרא דף כ"ז דר"א אזיל לשיטתו דס"ל משיצא המת מפתח הבית חייב לכפה המטות ור"י אזיל נמי לשיטתו: